מרינט בילתה את כל יום שבת במאפייה. הקור באוויר נראה שגרם לאנשים רצון ללחם חם וטרי, אז הם היו עסוקים היום באופן חריג, אבל זו הייתה שעה מאוחרת של אחר הצהריים וגל האנשים הנכנסים והיוצאים מהמאפייה נרגע במקצת והיא סוף סוף יצאה להפסקה. את ההפסקה היא הייתה מבלה בטלפון שלה. החתול השחור לא שלח לה הודעות במשך כל היום והיא התכוונה לשאול אותו מה קורה.
"מרינט," אביה קרא אליה. "תוכלי להחזיר אותם ברגע שאת עוזבת? אחזיר את השאר מאוחר יותר." הוא נתן לה מספר קערות בתוכן נמצאים לחם, עוגיות, מאפינס וקרואסונים שהיו יותר מדי ישנים בשביל למכור.
"בטח." מרינט הצמידה את הערימה למתניה ונכנסה למטבח. היה ממש מבאס שהם היו צריכים לזרוק אותם. רובם היו עדיין טובים, אבל פשוט פחות טריים. ברגע שהיא הגיעה למעבר, הרינגטון של החתול השחור נשמע.
"סוף סוף!" היא לחשה. היא רצה את שאר דרכה למטבח, מניחה את הקערה על השיש ומושכת את הטלפון שלה מכיס הסינר. היא שמה לב להבעה שהופיעה על פניה מהמשטח המשקף של הכיריים, חיוך מטופש, לחייה מכוסות בצבע וורדרד ובקמח. מקבלת את ההתרגשות שהרגישה ברגע שקיבלה ממנו הודעה, לא היה אפשר באמת להכחיש את מה שקורה.
הלב שלה שקע ברגע שקראה את ההודעה הקצרה. הוא היה מדוכא והוא היה צריך אותה. הוא בטח מרגיש נוראי אם זה מנע ממנו מלכתוב לה במשך כל היום. כדאי מאוד שזה לא יהיה שוב אבא שלו. החתול השחור בקושי אמר עליו מילה, אבל היא כבר לא אהבה את האיש הזה. מרינט לא הייתה צריכה לשקול את הפעולה הבאה שלה. היא ידעה מיד מה היא רצתה לעשות.
מרינט: אגיע לרחוב גוטליב, בניין מספר 17 בעוד חמש דקות. תחזיק מעמד, חתלתול!
הוא ידע איפה זה היה. המקום של ה"דייט" שלהם אחרי שנלחמו בגלסיאטור לפני כמה חודשים. אולי זה לא היה הזיכרון הכי שמח שלו, אבל זה היה קרוב אליו ואפילו בתוך חמש דקות היא תוכל להגיע לפניו ולהכין הכל לפני שהוא יופיע, כדי שתוכל לגרום למקום להיראות מזמין, לחכות לו כשהוא יגיע.
היא רצה בביתה, הורידה מעליה את הסינר, תפסה סל ואת המפה האהובה עליה, מיהרה בחזרה לכיוון המטבח בשביל לקחת כמה מאפים ולהגיד להתראות להוריה. עם סל פיקניק שנחבט ברגלה, היא רצה במורד הרחוב בכדי למצוא מקום מסתור. עיניה סרקו את השמיים, לחפש את מקום המפגש שלהם ונחתה על הגג בו נכח נער עם שיער זהוב ושתי אוזניים שחורות. היא הקדימה, אבל הוא הגיע לפניה. הוא בטח גר קרוב, היא הניחה.
כמה שניות אחרי שכפות רגליה נגעו בגג, החיפושית מצאה את עצמה נמשכת אל תוך חיבוק. החתול השחור שקע לתוכה, קובר את פניו בכתפה. היא אפילו לא החזירה את היו-יו שלה. היא רצתה לחבק אותו בחזרה, לעטוף אותו בשביל ששום דבר לא יוכל לפגוע בו שוב, אבל היא לא הייתה יכולה, לא עם יד אחת מתוחה לכיוון איזה בניין ועם השנייה נמשכת למטה על ידי הסל.
"תוכל לשחרר לרג-"
החתול השחור התרחק ממנה כאילו היא צעקה עליו. מהר ככל שיכלה, היא הניחה את הסל ותפסה אותו, חיבקה אותו חזק, ליטפה את גבו בעדינות, לא שחררה עד שהרגישה שקצת מהלחץ שעטף אותו עזב. לבסוף כשהיא שחררה, היא הסתכלה על פניו. לחייו היו מוכתמים ועיניו היו מעט אדומות. היא רצתה לבכות מכאב.
"למה לא כתבת לי מוקדם יותר?" היא שאלה.
הוא התכווץ למרות שהיא לא שאלה את זה באכזריות. "סליחה. ב-בטח לא הייתי צריך בכלל. כדאי שאני פשוט אלך-" הוא הסתובב בשביל לעזוב.
"לא." היא תפסה אותו, הלחי שלה צמודה לגבו. "עשית את הדבר הנכון. אתה צריך ליידע אותי כשאתה מרגיש לא טוב."
הוא בטח סבל מרחמים עצמיים במשך כל היום. למה הוא לא פשוט אמר לה שהוא צריך עזרה?! ומה לעזאזל קרה? מה שזה לא היה, היא שנאה את זה על שפגע בשותף שלה. ברגע שהיא סוף סוף שחררה אותו, הכעס בטח הופיע על פניה, בגלל שהוא התרחק ממנה.
מתי הילד הזה היה מאפשר לה לעזור לו במקום להתרחק ממנה? אבל עכשיו זה לא היה הזמן להתעסק בזה, אז היא בלעה את הכעס והרגיעה את ההבעה שלה.
"תעזור לי עם המפה?"
החתול השחור הביט מטה וסוף סוף ראה מה היא הביאה. "מפה נחמדה."
היא לא באמת הייתה כזאת. הדוגמא לא התאימה, הריבועים לא היו שווים, הרקמה הייתה כל כך רעה, היו כמה שטחים במפה שהיו עבים יתר על המידה, אבל היא הייתה עבה ומחממת והיא אהבה אותה ככה. "תודה. עבדתי עליה קשה."
"את הכנת אותה?"
"זה היה הפרויקט הראשון שלי."
"הו. נחמד."
בזמן שהוא התכופף בכדי להרים את השמיכה, החיפושית הזעיפה את פניה. בדרך כלל הוא היה קופץ משמחה בגלל שלמד עליה משהו אישי, וזו בדיוק הייתה הסיבה שהיא שיתפה אותו בעובדה הזאת, אבל הוא בקושי נשמע מעוניין. התוכנית שלה להאכיל אותו ולבלות איתו שעה או שתיים הייתה חייבת להספיק אם היא רצתה לעודד אותו.
"מה יש בסל?" הוא הוריד את המפה שכיסתה את החלק העליון של הסל, חושף את המאפים שהיו בפנים.
"רק כמה מתוקים," היא אמרה, אוחזת בקצה אחד של המפה ומותחת אותה בשביל שיהיה לשניהם מקום לשבת. "מה תרצה קודם? הבאתי עוגיות, לחמניות מתוקות ולחם."
החתול השחור נחת על השמיכה מתחתיו ובהה בברכיו.
"חתול?" החיפושית התיישבה לידו והניחה את הסל לידם. "או שנוכל פשוט לשבת לכמה דקות?"
הוא נתן לראשו להישמט על כתפה, שיערו מדגדג את לחיה, נשימותיו רועדות. הם נשארו ככה למשך כמה דקות עד שהוא הרגיש שהוא לא יכול להחזיק את עצמו ושם את ראשו על הירך שלה, מכווץ את שאר גופו לצידה. הזנב שלו על רגליה. קור הרוח של אוקטובר הסתחרר מסביב הגג שעליו היו, בזמן שהם מוגנים מפניו על ידי החמימות שחלקו כשהם מתכרבלים ביחד. היא החזיקה אותו לכמה דקות עד שהנשימות שלו נרגעו והוא התחיל לנוע בלי הפסקה, היא הזכירה לו שהיא הביאה ארוחת ערב.
"לא היית צריכה," הוא אמר, מתיישב בחזרה במקומו.
"אני רציתי." החיפושית העבירה לו את העוגייה הכי גדולה ואת הקרואסון הכי קריספי שהייתה יכולה למצוא. הרוח חדרה אל מבעד לתלבושת שלה, גורמת לה לרעוד, והיא התקרבה קצת יותר אל החתול השחור בשביל להתחמם. הוא שם לב, לקח קצה אחד של המפה ומשך לכיוונו עד שכפות רגליה היו מכוסות לגמרי. למרות שכאב לו כל כך הוא עדיין טיפל בה והיא הרגישה את עצמה מתאהבת קצת יותר.
"אני יודע למה את עושה את זה," הוא אמר, עוטף אותה בזרועו.
"ידעתי שזה היה ברור. אני רוצה-"
"לגרום לי להתאהב בך. ברור."
"מה?" היא התרחקה ממנו מעט, אבל הזרוע שאחזה במתניה והחום שלה בקלות קירבו אותה אליו פעם נוספת.
"הדרך הכי קלה לליבו של גבר היא דרך הבטן שלו. התוכניות הערמומיות שלך לא יעבדו עליי, חיפושית. אני מכיר את הטריקים המרושעים שלך." הטון שלו היה אדיש, ללא זכר להומור הרגיל שלו.
"יותר נכון, אתה לא יכול להתאהב בי יותר מאשר אתה כבר," היא אמרה.
"אולי." הוא חייך, מעט ממה שהייתה רגילה אליו הופיע וזה נתן לה רעיון.
"אני לא יכולה להגיד לך מה זה עושה לאגו שלי," היא אמרה, מנפנפת את ידיה לפניה, "שגיבור-על מפורסם מתחיל איתי כל הזמן." יכול להיות שזה עובר את הגבול, אבל היא כבר הגיעה יותר מדי רחוק, אז היא הוסיפה, "אחד ממש חתיך."
בפנים אדומות, הוא לקח מאפין ותחב את כולו אל פיו בכדי שיוכל להימנע מלהסתכל עליה. "את בטוחה שאני היחיד כאן שמאוהב?" הוא סוף סוף שאל.
היא הייתה בטוחה שהוא לא.
"בגלל שאת זו שהזמנת אותי לארוחת ערב," הוא המשיך.
היא הביטה בסל שהיה עכשיו חצי ריק, לחוצה. פלירטוט היה דבר אחד, אבל היא לא רצתה לתת לו תקוות שווא בכך שהיא בטעות תזמין אותו לדייט. "זה לא מה שזה."
"באמת? אז למה בחרת במקום הזה? אני חושב שאת מנסה לשכנע אותי להאמין לך."
החיפושית תחבה עוד קרואסון אחד לפיו בכדי להשתיק אותו. הוא צחקק מעט, פיו מלא באוכל ומשך אותה קרוב אליו, עד שהם נצמדו, כתף לכתף, מותן למותן, קרסול לקרסול.
זה באמת היה ככה? היא בחרה במקום הזה בגלל שהיא ניסתה ליצור מחדש את ה"דייט" הראשון שלהם? היא האכילה אותו בגלל שהיא רצתה, מבלי לדעת, בשביל לשמר את הרגשות שלו כלפיה? היא עדיין הייתה צריכה להחליט איך היא הרגישה כלפיו! הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה עכשיו היה שהוא יתאהב בה אפילו יותר. אבל ההיגיון לא יכול היה להשתיק את הקול הקטן שאמר כן! תאהב אותי! בבקשה תאהב אותי יותר!
איך מערכת היחסים שלהם השתנתה כל כך, אבל זה עדיין מרגיש אותו הדבר? הם תמיד דיברו וצחקו ביחד והיו להם בדיחות אישיות. קשר האמון שלהם נוצר ביום הראשון והתחזק יותר ויותר ככל שהימים חלפו, אז זה לא היה חדש.
איך הכל עדיין היה אותו הדבר כשהכל הפך להיות שונה כל כך?
משב רוח העיף את עלי הסתיו מהרחוב אל פניהם והחיפושית צחקקה בזמן שראתה אותם נתקעים בשיערו של החתול השחור. טוב, הצחקוק וההסמקה היו חדשים, אבל ההנאה של להיות בחברתו ולרצות להיות לידו לא היו.
איך?
היא הוציאה עלה משיערו, ואז דגדגה את אפו בעזרתו, עד שהוא התכווץ במקומו והעיף אותו, החיוך שלו עדיין עמום, אבל קצת יותר שמח משהיה במשך כל הלילה.
היא חזרה להתכרבל לצידו, היא ידעה איך. לאבד את הזיכרון שלה לא יצר רגשות חדשים כלפי השותף שלה. זה פשוט גרם לה לראות אותם בבירור בפעם הראשונה.