פרק!
בבקשה תצביעו ותגיבו..
תהנו❤️
-
לואי בדרך להארי יום למחרת.
הוא מגיע לשיעור מוקדם, החרדות שלו מרדימות את קצות אצבעותיו. הוא חשב על הרגע הזה כל היום, דרך כל קורס שלא נגמר ושיחות מטומטמת. דרך כל פתק ששורבט, כל סיבוב בעמוד בספרי הלימוד שלו, וכל ניסיון להתעלם מהשמועות הלוחשות שעטפו אותו בהשתתפות הבחורים (בשלב מסוים בחורה טענה בזחיחות בפני חברתה שזאין והארי פרצו לעימותים מעליה-לואי נחר כל כך חזק שהפרופסור עצר באמצע המשפט, נבהל), הוא רק חצי שם לב, מחשבותיו ופעימות ליבו לכודים איפשהו בחדרו של הארי, ועוררו את השאלות ללא מענה שנטפטפו מלשונו. למעשה, הוא היה כל כך להוט לפגישה של היום עם הארי, שהוא אפילו דחה את הזמנתו של נייל לסטייק ויין במסעדה האהובה עליו. זה היה כל כך רציני.
אבל עכשיו הוא הגיע וכאשר לואי בא לפתוח את הדלת של הארי, היא נעולה.
וכאשר לואי דופק, היא לא נפתחת.
וכאשר לואי מסמס 'איפה אתה?' זה מגיע ללא מענה.
וכך הסבלנות של לואי מתרוקנת.
והוא חוזר לדירתו, אכזבה ותחושת אימה חדשה התמקמה בעצמותיו והעמידו את השערות בחלק האחורי של צווארו.
מעולה.
~~
"אם הוא נעלם שוב, אז עזור לי אלוהים!" לואי מברך בצעקה ברגע שהוא נכנס לדירה.
נייל מרים את מבטו ממערכת התופים שלו, הסוודר הגדול והחיוור שלו עליו, מקלות התיפוף מורמים מעל ראשו, מוכנים לתופף. "הא?" הוא שואל,נותן ללואי תשומת לב.
"הארי. הוא לא בחדר שלו. הוא איננו, נכון? הוא נעלם שוב, וכולנו רק נשב ונחכה בזמן שהוא נמצא בתעלה איפשהו, כנראה מת, ואף אחד לא הולך אפילו -"
"על מה לעזאזל אתה מדבר, חבר?" נייל שואל, פרצוף מבולבל לחלוטין כשהוא מוריד את מקלות התיפוף, מעיף אותם הצידה, ונותן את מלוא תשומת ליבו ללואי המבולבל מאוד - שעכשיו מוריד את הז'קט שלו ביתר כוח מהנדרש.
אולי היה לו קצת יותר מדי היום. חרדה וכל זה.
"אני אשלח הודעה לזאין!" לואי אומר פתאום, נורה מתפוצצת לחיים מעל ראשו. הוא מתרוצץ לחדר הסמוך, חולץ את נעליו תוך כדי כך ומשאיר אותן פזורות על הרצפה.
"תשלח לו הודעה על מה?" נייל קורא אחריו.
"שהארי נעדר!"
הוא מוציא מהר את הטלפון שלו, במהירות מדאיגה. וכותב לזאין : ״איפה הארי?״
"אתה פשוט צריך לעזוב את זה בשקט" נייל קורא, מרים את אחד ממקלות התיפוף הנשכחים ומסובב אותו באצבעותיו.
"מאוחר מידי!" לואי אומר. הוא מתעופף בחזרה לסלון, ובוהה ברעב בטלפון שלו כשהוא רוטט.
התשובה שהוא מקבל:
'לא יודע חבר.'
"לעזאזל," לואי נושם, מגלגל את עיניו בכעס כשהוא משליך את הטלפון שלו על המשטח הקרוב ביותר. "כמובן שהוא לא יודע. מישהו יודע משהו כאן?" הוא שואל. ואז הוא חוזר בסערה לחדרו.
נייל בוהה. "אתה בסדר?"
"אני? אני בסדר! אני פאקינג נפלא! אבל אני לא מודאג לגביי - זה הארי! הוא נעלם שוב, נייל, נעלם! ואחרי שיחת הטלפון שקיבל אתמול, אני רק יכול לדמיין מה זה אומר! הוא אמר שהוא יראה אותי היום אבל הוא לא נמצא בחדר המזוין שלו ו-"
"אולי הוא יצא."
"מה? לא. לא! היו אמור להיות לנו שיעור! הוא לא ישכח את זה סתם ככה! למה אתה אומר דבר טיפשי?״
נייל שורק, חותך את שלל המילים הנסערות של לואי. "אנחנו מדברים על הארי? כי אני בטוח לעזאזל שהוא ישכח משהו כזה. אתה יודע איך הוא."
לואי לא מפסיק לנהום.
כֵּן. הוא כן יודע איך הארי. אבל כנראה, נייל לא.
"הוא לא כזה, נייל. הוא לא איזה ממזר אנוכי ומרושע."
"הוא לא?" הוא שואל, משליך את מקל התוף לאוויר לפני שהוא תופס אותו, עיניו ממוקדות בתנועה.
לואי מסתובב כדי לבהות בילד. "זה לא מצחיק."
"אלוהים," ממלמל נייל ומגלגל את עיניו. "אולי אתה באמת מאוהב בו."
"אני לא מאוהב בו!" הוא צורח בתגובה, ואז מסתער לשירותים וטורק את הדלת.
נייל ממצמץ.
"נכון. ובכן. בנימה אחרת. קיבלתי א' בבחינת האחרונה שלי!" הוא קורא, קם מהשרפרף של התוף.
יש הפסקה קצרה לפני שקולו העמום של לואי נשמע מאחורי דלת השירותים. "אתה מתכוון שלרורי יש א'?"
נייל צוחק. "לא, אני מתכוון לגוגל יש א'."
"אני אפילו לא מתכוון לשאול איך."
נייל מגחך כשלואי יוצא סוף סוף מחדר האמבטיה, שיער לח כשהוא מנגב את פניו.
"אה, אבא שלי שלח לי הודעה. ההקלטה חזרה עבור השיר החדש של דס."
לואי קופא. "סליחה?"
"ההקלטה של השיר החדש-זה שאני מתופף בשבילו-חזר. הוא שלח לי הודעה הבוקר."
"אז דס הוא..." לואי בולע, אוחז את המגבת הלחה בידיו, מוחו חוזר מיד אל הדלת ללא מענה של הארי. "דס חזר? הוא מקליט והכל?"
משיכת כתפיים. "כן, אני מניח."
"האם הארי איתו?"
"איך לעזאזל אני יודע? עוד לא הייתי שם בעצמי, נכון?"
לואי מתעלם ממנו, חלקי הפאזל מתחברים אט אט בראשו. כי כמובן. דס חוזר. הארי קיבל את שיחת הטלפון, מיהר, נראה כמעט מאושר, אפילו...
דס חוזר.
חיוך מפצל את פניו של לואי.
"הארי כנראה איתו" הוא מחייך, מביט אל נייל.
"כנראה, כן."
"אז אתה הולך לאולפן הלילה?"
"כן."
"תודיע לי אם הוא שם?"
נייל זורק את ראשו לאחור בכעס. "לעזאזל, לואי..."
"נייל" מאיים לואי, ומרים את הנעל שלו, מאיים להטיל אותה בראשו של הילד.
"כן, כן, בסדר. אני אשלח לך הודעה."
"תודה," לואי מחייך, לפני שהוא זורק את הנעל בחזרה לרצפה ומצטרף לנייל שכרגע עושה את דרכו למקרר. הוא מפרפר את שיערו ומחבט את תחתיו.
מה שמטבע הדברים נייל אפילו לא מגיב אליו, נשאר רגוע לחלוטין.
"אתה נהיה אובססיבי" זה כל מה שהוא אומר בתגובה.
"לא עכשיו. תיקח אותי לארוחת ערב? אני רוצה להתלונן על בית ספר ודברים אחרים".
ופשוט, הם הולכים.
~~
הארי לא שם למחרת. או ביום שאחרי זה. או ביום שאחרי זה.
הוא לא נמצא באולפן, שנייל מודיע בצייתנות ללואי כמעט בכל רגע, למרות שנייל טוען שההקלטה מתנהלת בצורה נהדרת, השיר כמעט הסתיים. ("דס אפילו הגיע היום." "אה, הוא הגיע? איך זה הלך?" נייל מושך בכתפיו. "בסדר, אני מניח. הוא היה קצת שקט. הסתגר עם עצמו. אבל הוא מוזיקאי טוב, אבל השיר. השיר הוא מדהים." "אוי באמת? כמה נחמד. אממ, אתה יודע, האר-" "לא, לואי, הארי לא היה שם.")
אז לואי שולח לו הודעות. יותר ממה שהוא היה רוצה להודות. הוא שולח לו הודעות טקסט לפני כל שיעור למידה. 'כדאי שתהיה שם. תַחַת.' או וריאציה אחרת כלשהי של זה. הוא שולח לו הודעות טקסט כשהוא פוגע בקירות לבנים מנטאליים תוך כדי לימוד, המוח שלו מתפזר לאלף מקומות שונים (רוב המקומות האלה הם על מפתן דלתו של הארי וזה פשוט מצוין) ומשאיר לו מקום קטן לעשות כל דבר אחר מלבד להקליד, 'איפה אתה?' או מדי פעם, 'אתה בסדר?' ולפעמים, 'אני הולך להיכשל בסמסטר שלי וזו תהיה אשמתך. תחשוב על זה׳. וכמובן, יש את ההודעה 'האם אתה יכול לפחות לשלוח לי הודעה כדי להבטיח לי שאתה לא מת? זה יהיה נחמד.'
הכל ללא מענה.
וזה די מדאיג, כן, זה כן. אבל לואי ממשיך לומר לעצמו, בכל פעם שהוא מגיע לדלתו של הארי ודופק ללא תשובה, מרגיש אכזבה מוזרה מתרוצצת בבטן ברגע שהוא מתחיל להתרחק בשקט, שהוא כנראה מאושר, כנראה בטוח, וכנראה עם אביו. לואי למעשה לא יודע איך להרגיש לגבי זה.
אבל הוא באמת היה רוצה לחשוב שהארי עם אביו והוא טוב ובטוח. אז הוא משאיר את זה ככה.
והוא לא בוהה בטלפון שלו בתקווה, הוא לא עובר כל יום בחדרו של הארי בתקווה לראות אור, הוא לא עומד בגנים ומחכה לתנועה, להבהוב, כל דבר, והוא לא משחזר בראשו את השיחה האחרונה שלהם שוב ושוב ושוב. הוא בהחלט לא עושה אף אחד מהדברים האלה, כי סוף הסמסטר כמעט כאן, דצמבר ממש מעבר לפינה - שבוע הבא, למעשה - והארי סטיילס הוא רק ילד.
וזה כל כך פשוט, באמת.
כל כך פשוט.
~~
הם בספרייה - אפילו נייל - ועברו ארבעה ימים מאז שלואי ראה את הארי בפעם האחרונה.
"אל תדאג לגביו" הבטיח לו זאין בנשיפה של עשן, ולואי חייך והנהן, מעביר את השיחה למשהו קליל ומצחיק יותר, בזמן שהמכניקה של מוחו מתחרפנת.
ולמרות שלואי לא תייג את רגשותיו כ"דאגה", כביכול, הוא עדיין המשיך לחשוב על הארי למרות הבטחותיו הממלמלות של זאין.
אז זה לא מפתיע שהוא חושב עליו עכשיו כשהבנים בדממה, זאין מדגיש קטעים ברומן שלו, ליאם מקליק בטירוף על המחשב נייד שלו, המסך הכחול-בהיר מדגיש את קמטי החרדה שחורטים את פניו, ונייל דופק פעימה קבועה עם העט שלו על השולחן, מעמיד פנים שהוא קורא את הספר שלו. כי הכיסא החמישי ליד שולחנם - הכיסא השוכן בפינה, מוקף על ידי מדפי הספרים וקירות העץ העבים המסומנים בשריטות ממאות קודמות -ריק. כי זה הכיסא שמינה את עצמו של הארי. זה שהוא דורש לשבת בו כי זה "רומנטי ובודד ופשוט מספיק מנותק כדי להישאר פיוטי". ובעוד שלואי לעג להסבר בזמנו - זרק אפילו מחק על ראשו של הילד, מה שזיכה אותו בזעף וכדור נייר מקומט לפנים - הוא די מבין את זה עכשיו, צופה בו שוכב בבדידותו המוצלת , נשכח ואבוד בפינה. הוא כמעט מתפתה לשבת בו רק כדי להפיג את הבדידות הטהורה שהוא מרגיש. כמעט.
כשלואי אובד במחשבותיו, עדיין בוהה בכיסא הריק, ילד ג'נטלמן כחוש ויוקרתי למראה צועד ועוצר בפתאומיות כשהוא רואה את ליאם.
"ליאם פיין!" הוא מברך, כשמבטו של ליאם מתרומם אליו, מבוהל. האיש מגחך כלפי מטה, מכנסיו המגוהצים והז'קט מנוגדים למדים המסונכרנים של הבחורים של כותנה ופוליאסטר כבדים."הילד של וויליאם פיין, נכון?"
פניו של ליאם נהפכות מיד לחיוך מיומן. "צודק, אדוני" הוא מחייך, נעמד ולוחץ את ידו של האיש.
"אבא שלך סיפר לנו כמה טוב הצלחת בתקופת הקורסים שלך.״
ליאם צוחק, מושך בכתפיו בצניעות. "ובכן, אני בהחלט מקווה שכן. אני כן אוהב לשמור על ציוני כמיטב יכולתי."
האיש מחייך באישור, מעריך את ליאם בעיניים זקנות ואליטיסטיות. לואי בערך רוצה להשפריץ את בקבוק המים שלו בפרצוף.
"אבא שלך אומר שאתה מצטיין בתלמיד עיתון. אנחנו גאים בעיתון של האוניברסיטה שלנו -יש מוניטין לקיים. כפי שאני בטוח שאתה מודע.״
"כן, אדוני."
לואי מגלגל את עיניו.
"הוא אומר לי שאתה עלול להשתלט על הנעליים שלו מוקדם ממה שאנחנו חושבים." זה כנראה נועד כמחמאה, אבל ליאם נראה מבועת יותר מהכל. "כולנו מצפים לעבודה שלך השנה, ליאם. אתה אף פעם לא מאכזב."
ליאם צוחק שוב, מעט מבועת, בעוד האיש מחייך, מתעלם לחלוטין.
הוא מהנהן בפעם האחרונה, לפני שהוא טפח לליאם על הגב. "שלח לאביך בברכה."
"כמובן, אדוני. שיהיה לך יום טוב, אדוני."
ברגע שהאיש איננו, ליאם נופל לכיסאו, עיניים פעורות, כהות ונבהלות. "אבא שלי מדבר עליי??" הוא לוחש. "מה הוא אמר?! איך אני אמור לעבוד תחת כל הלחץ הזה? למה לעזאזל שהוא יעשה לי את זה?!"
לואי לא ראה את הצד הלא אסוף של ליאם עד לאחרונה. ולמען האמת, הוא מוצא את זה מצחיק. הוא מצחקק כשפניו של ליאם מחווירות עם כל מילה שנשפכת משפתיו.
"זה כי הוא גאה בך." זאין אומר בצורה חלקה בתגובה, מרים את מבטו מספרו.
ראשו של ליאם קורס לתוך ידיו. "כן. טוב, אני שונא אותו."
"לא אתה לא. אתה פשוט לחוץ, זה הכל." זאין מרגיע, ומיד נעמד מאחוריו ומתחיל לעסות את כתפיו.
לואי, עם רגליים מורמות למעלה, לבוש במכנסי טרנינג, ולועס עיפרון, מביט למעלה אל הזוג.
"אם אשמע רק ריב אחד שקורה בין שניכם, אני לא אהסס להכות את שניכם בכדורים."
נייל צוחק, זאין מצחקק וליאם נראה מזועזע.
"אני רק אומר" לואי ממלמל בשקט, לא יכול לעמוד בפני חיוך, ונייל צוחק חזק יותר, הצליל ממלא את התקרות השקטות והקמורות בלי סוף, קופץ ממדפי הספרים המאובקים והשטיח השחוק, הספרים העתיקים, פסלי שיש, והכיסא הריק שיושב ליד שולחנם, ללא נגיעה.
מה שלואי ממשיך לא לחשוב עליו בזמן שזאין לש עם ידיים קרירות ומרגיעות בגבו של ליאם.
השתיקה נשברת פעם נוספת, כשעה מאוחר יותר.
"נמאס לי מהחרא הזה. אני רוצה לצאת למקום." אומר נייל, מפיל את המחברת שלו על השולחן ונאנח קשות, הרעש צורם באוויר.
שלוש קבוצות של עיניים מסתכלות למעלה כאחת.
"זה יום חול!" אומר ליאם.
נייל מושך בכתפיו. "אז? היינו יוצאים כל ערב בשבוע."
"הו, אלה היו ימים" אומר לואי, מזעיף את מצחו לעבר ערימת הספרים וערימות הנייר המבולגנות שלו. "הלוואי שיכולתי ללכת..."
"הלוואי שהיית יכול ללכת?" ליאם פעור פה, כמעט צורח. גבותיו של לואי מורמות. "מה לא בסדר עם שניכם? איך אפשר לשקול סתם להסתובב בעיר כשיש לנו מבחנים ומאמרים ומאמרי מערכת ומועדים ומתארים, שרטוטים ופגישות ו..." ועם כל מטלה, קולו גבוה יותר, עד שזאין המבולבל נאלץ לכרוך את זרועותיו סביב כתפיו המתוחות של ליאם, לוחש מילים מרגיעות לתוך אוזנו ומוביל אותו הצידה לזמן של התפרקות.
"זה בסדר, לי. אתה תהיה בסדר. בסדר גמור. ששש" הוא נושם בטון רך, משפשף בעדינות את אגודליו בזרועותיו הכמעט רועדות של ליאם.
לואי מצחקק בזמן שנייל מרים את גבותיו למחזה.
"טוב. אז אתה בא, טומו?" נייל שואל, פונה אל לואי.
הוא נאנח. "לא, חבר. בעולם מושלם, הייתי רוצה, אבל כפי שהוא..."
"בסדר" הוא מסכם, קופץ מהכיסא ומכניס את העט לתוך פיו, המחברת נאחזת לצדו. " שיהיה לך טוב, בחורים. ביי." הוא מוסיף, לוחץ נשיקה על לחיו של לואי בצורה מבולגנת לפני שהוא מתרחק.
לואי מתבונן, מחבב ומתעצבן בו זמנית. "אני נשבע, אירלנד. אם תקבל בסופו של דבר ציונים טובים ממני בסמסטר הזה, אני אקלף את העור שלך עם מהדק."
נייל עוצר, מסתובב, גבותיו כמעט חבויות בקו שיערו. "קצת קשה, לא?"
לואי משפיל את מבטו על עצמו - הגרביים שלבש במשך ימים, מכנסי הטרנינג הנבולים עם כתם כתום מטריד מהספגטי שאכל אתמול בלילה, וזה אפילו לא מתחיל להזכיר את עור הפנים השמנוני שלו או מקבץ השומן הדהוי. הכל בגלל שהוא בילה יותר זמן בלימוד מאשר ברחצה או שינה. ואז הוא מביט לאחור אל נייל. נייל שטוף שמש, זהוב, נקי ורגוע.
"לא."
ונייל צוחק, ראש מוטה לאחור, שיניים לבנות וללא רבב, לפני שהוא יוצא מהדלת ללא מחשבה של שניות.
"ואמרת שליאם ואני רעים" זאין מתגרה בו בחיוך.
"כן. כי אני ונייל לא מתבאסים כמו שניכם המזדיינים." הוא ממלמל, מה שרק גורם לחיוך של זאין לגדול ולעיניים של ליאם להתרחב.
ואז הוא חוזר לספר שלו, מתעלם בתקיפות מהאופן שבו ליאם וזאין מסתכלים זה על זה, ומהכיסא הריק בפינה.
~~
עוד יום של שיעורים חלף - ועוד ציון מרשים בבחינה (האם אלו החיים האמיתיים?) - ולואי בדרך להארי שוב, כבר מתבסס על השתיקה שהוא יודע שייפגוש אותה כשהוא משוטט ברחוב. טשטוש של גשם קפוא, כובע תחוב מעל ראשו ורק מצליח לכסות את קצות אוזניו המאדימות. הוא מוציא את הטלפון שלו, כמקובל, ומקיש: 'הסבירות תתקבל שוב על ידי דלת נעולה. אתה יודע שאתה צריך לשלוח לי הודעה בחזרה ולחסוך לי את המטרד.'
כמו שעון חסר אופקים הוא מטפס במדרגות ליד הגנים, ניגש אל דלתו, מסובב את המתכת הדהויה של ידית הדלת, דוחף את דלת העץ הכבדה לפתיחה ו-והיא פתוחה.
הוא כמעט נופל פנימה.
לפני שהוא הספיק לאסוף את עצמו - תיק הכתף שלו כמעט מפיל אותו, והוא שומע תנועה ממש מעבר לקו הראייה שלו.
"לואי טומלינסון" הקול הזה מברך, ובטנו של לואי מתהפכת מאכזבה, קולו מתנשא.
הוא לא ציפה שהארי באמת יהיה כאן. הוא גם לא ציפה שהוא... יחזיק תותים? וילבש חליפה אדומה ועניבת פרפר, מחייך בזריזות כשהוא מציע לו אותם בקערת מוזהבת.
אם הוא יהיה כנה, הוא בערך הניח שהארי יהיה במעמקי ייאוש במפגש הבא שלהם, מה גם שדס חזר וכל הסיבוכים הבלתי צפויים שנראים מלווים את האיש. אבל זה בהחלט לא דבר לא רצוי ניגודיות.
"תּוּת?" הארי מציע, עומד בצורה מושלמת. "הם הדבר החדש שלי."
לואי בוהה, לבסוף אוסף את עצמו וסוגר את הדלת מאחוריו, הכובע שלו נופל, הסווטשירט שלו תלוי בחוסר סדר והתיק שלו נערם לידו על הרצפה.
"הארי," הוא אומר בהלם, קולו מואר בהפתעה כשהוא בוהה בסצנה הבלתי צפויה לחלוטין שלפניו. "חזרת."
הארי מחייך בתגובה, מושלם ומקסים, אבל זה לא לגמרי לא הגיוני, אז גם לואי מחייך.
ומיד לואי מרגיש מאושר מעבר להבנה, אבל גם סוג של מבולבל, אז הוא ממלמל, "טוב, למישהו יש מצב רוח טוב", כשהוא בוהה, עדיין מנסה לספוג את פרטי המצב.
הארי? חליפה אדומה? תותים? בסתיו? הארי? חזר? שַׂמֵחַ?
"הם טעימים", עונה הארי לשאלה שלא נשאלה, ולוקח תות שדה מהקערה ומביא אותו לשפתיים שהגוון שלהן תואם את הפרי המדובר בצורה מושלמת. בחיוך מגחך שסולל את הדרך לכל כך הרבה שאלות, הוא נוגס בפרי, מיצים רוקדים על הריפוד הרך של שפתיו, לפני שהוא מכניס את הדבר כולו לתוך פיו, קורע את הגבעול בעדינות ומעביר אותו אל צד הפה.
לואי מתבונן בתנועה, לפני שהוא מדשדש עם רגליו.
הוא לא רוצה לשבור את האווירה של מצב הרוח הטוב. בכנות. הוא לא.
אבל הוא עם סקרנות ודאגה עדיין, מוחו עדיין נתקע בשיחת הטלפון המסתורית ההיא שהרחיקה את הארי מלכתחילה, אז החיוך שלו נרגע כשהוא קולט את פניו של הארי, הנושאים את הרגיעה והאושר השקט שלואי ראה לאחרונה. הוא ראה אותו. זה הדבר הכי קרוב ל"באמת" שמח שהארי היה, וזה נפלא. אבל זה גם מפחיד בשקט את לואי, כי נראה שחוסר עקביות נושא בחייו של הארי, והאושר הוא טוב ויפה, אבל איך הוא מגיב כשהוא מתמודד עם מים סוערים?
הוא אולי שמח עכשיו, אבל מה יקרה אם משהו יקרה? האם הוא יתרסק?
לואי לא יודע.
אז הוא מסתכל על הארי לפני שהוא מעז לומר, "איפה היית? מה קרה?" בטון הכי סתמי שהוא יכול. וזה לא כל כך סתמי.
הארי בולע רוק, עיניו מתחילות לשקף משהו אמיתי יותר במילים. הוא מביט למטה אל הקערה שבידיו כששפתיו מתפוגגות לקו חסר הבעה. הוא לא זז.
לואי נאנח, מושך עוד קצת את הכובע שלו מעל ראשו, לפני שהוא משפשף יד על עיניו. הוא באמת צריך להפסיק להיות כל כך ישר עם הארי - הילד לא יכול לסבול את זה.
"בסדר, תראה" הוא אומר, הולך עד שהוא עומד ישירות מול הארי, ידיים ממחישות את דבריו, והוא מבחין בו צועד צעד כמעט בלתי מורגש אחורה. "אני יודע שאין לי שום זכות לדעת. אני יודע שזה לא ענייני ואין לי זכות להמשיך לשאול אותך את כל השאלות האלה שאתה לא רוצה לענות עליהן. ואני מצטער על זה. אני חטטן מדי - יותר מדי חטטן למען האמת - והלוואי ויכולתי לומר שלא אמשיך לשאול, אבל אני אמשיך לשאול, ואני מצטער גם על כל הפעמים האלה. אבל האם תוכל לפחות סתם, כאילו, להודיע לי שהכל טוב? אז אני יודע שאני לא צריך לדאוג שאתה תיפול לקהות חושים או תקיפות. כי אני..." הוא מתרחק, מחפש מילים. כתפיו של הארי מתוחות, מצחו מתכווץ עוד יותר כשהוא מחכה. "...אני צריך מורה. אז רק בגלל שאני צריך אותך בתור המורה שלי, אתה יכול פשוט להודיע לי אם הכל טוב?" לואי מסיים, והוא מחייך כשהוא מתרומם כדי לתפוס את עינו של הארי, מרגיש מיד את משקל השיחה מתרומם חלקית.
הארי פולט רעש (נחירה? יכול להיות?), מעביר את משקלו כשהוא מרים את מבטו אל הקיר. פניו בהירות, אולי קצת משועשעות, אבל המילים עדיין לא מגיעות, והוא נושא את כל המשקל המשתנה שעדיין לא נוח לו.
אז לואי מנסה שוב.
"מה אם נדבר בקוד, כן?"
הארי סוף סוף מסתכל עליו. גבה מורמת.
"אם הדברים לא טובים, תן לי תות אחד. אבל אם הדברים טובים, תן לי שני תותים." הוא עוצר. "עם גבעולים." הוא מחייך. "אני אפילו אוכל אותם והכל."
וצחוק בודד בורח מהארי, כמעט מנפץ את הנורות בחדר, שלא לדבר על איבריו החיוניים של לואי כשהוא מתעד נפשית את התאריך שבו הצליח להשיג צחוק ראוי מהארי סטיילס.
"שניהם צריכים גבעולים?" הוא מבהיר, גבה עדיין מורמת.
"הו כן, בהחלט" לואי מהנהן, מרגיש את לחייו מתעוותות כשהארי מביט למטה אל התותים מהורהר.
הוא מתחיל לאט לאט לחטט בקערה, אצבעותיו קוטפות בעדינות את הפרי, בודק בקפידה כל אחד מהם לפני שלבסוף שוכן שניים בכף ידו. עיניו נטו מטה, הוא מציע אותם ללואי, ידו מושטת וסבלנית.
לואי נושף בהקלה לפני שהוא סוף סוף מתבונן בתותים, מקמט את אפו כשהוא בוהה בהם - אחד בסדר, גזע והכל, אבל אחד... דומה לצימוק. זה כבר רקוב.
"אהמ," הוא מתחיל, נוקב באצבעו בגוש הרקוב שמונח בכף ידו של הארי. "אכפת לך להסביר למה בחרת בזה? במצב רוח לתת לי מחלה שמקורה במזון, נכון?״
החיוך של הארי (כן, הוא עדיין מחייך - לאחר שאביו חזר אליו ועשה פלאים לילד) מתעוות בפינה. "אני אוהב את זה" הוא אומר במחאה. "בחרתי בו במיוחד."
לואי מרים את מבטו. "אוֹתוֹ?"
"אלויסיוס."
"אלויסיוס," חוזר לואי במקומו. "קראת לתות אלויסיוס?."
הארי זורח בגאווה, מרים את מבטו לפגוש את מבטו של לואי. "כן" הוא מהנהן בעיניים בהירות ובחצי חיוך.
בלי מילה נוספת הארי זורק את אוצרותיו, לפני שהחזיר את ידו וסירק אותה מעליו מכנסיים, נראה מרוצה.
לואי מחייך, בעיקר לעצמו, כשהוא בוהה בפרי שבידו. הוא מעולם לא היה מאושר יותר לראות תותים בחייו.
"אני שמח, אתה יודע" הוא אומר לבסוף.
הארי מרים את מבטו.
כך גם לואי.
"שהכל טוב." הוא מסביר, מסמן לעבר התותים.
ההבנה פורחת על תווי פניו של הארי והוא מהנהן. "גם אני" הוא אומר בשקט, וצל החיוך עדיין רודף את פניו שרק מצמידות את שפתיו של לואי לחיוך גדול יותר.
יש רגע שבו לואי עדיין מחזיק את שני התותים, בוהה בהארי ומרגיש מוזר...? רגשותיו מטלטלים כלפי מעלה, מקיפים אותו בצורה זרה ומוכרת כאחד, וכל מה שהוא יכול לעשות הוא לבהות בנער שלפניו, זוהר ודומה למישהו כל כך אנושי וכל כך אמיתי, החזיתות שבורות בכל כך הרבה דרכים, זה כמעט גורם ללואי לרצות להושיט יד ולגעת בו, רק כדי להבטיח לעצמו שזו המציאות ולא המעוותת מחשבות משלו.
אבל לפני שהוא יכול לשעשע עוד מחשבות מטופשות כאלה, הארי מסתובב, מניח את הקערה בעדינות, ראשו מתכופף עם התנועה וגבו פונה ללואי.
"אבל למה?" הוא שואל פתאום, ומצחו עם הקמטים חוזרים. לא מתסכל אל לואי עד כדי כך שהוא גורם ללב שלו לפעום בחוסר יציבות, בעייפות.
"למה מה?" הוא שואל, מבולבל באמת.
"למה זה משמח אותך?"
והנה זה. הקול השקט והשואל הזה של הארי שתמיד מצליח לנפץ את עצמותיו של לואי.
הוא פעור פה, אובד עצות מהסקרנות הפתאומית והאמיתית של השאלה, לפני שהוא מחליק את ידיו לכיסיו האחוריים, מתנדנד קצת על עקביו, מאמץ את הכי נונשלנטיות שהוא יכול לאסוף.
"כי אני באמת הייתי צריך לדעת.״
צחוק קצר וקטן בורח מהארי שוב (לואי חושב שאולי השמש צצה בפעם ההיא) לפני שחיוך נוכח על השפתיים שהוא מטיל כלפי מטה, מגן הרחק מהעולם. מה שלא נכון. הוא לא צריך להסתיר את החיוכים שלו. הוא צריך להרים את סנטרו לאוויר ולהאיר איתם את העולם.
"ואתה יודע." לואי משתהה, מעז לומר את המילים הבאות. "אתה חבר."
הוא אמר את זה.
ובדיוק ככה, מצב הרוח משתנה.
הארי מסתובב, מביט במלואו בלואי, גבות מקווצות פעם נוספת.
"לואי... אין לי 'חברים'."
ברגע זה, לואי משחרר שאיפה של אוויר, מתנדנד חזק יותר על עקביו כשהוא מנענע את ראשו בהגזמה מספקת כדי לזלזל באכזבה הפנימית שלו. "טוב, אני לא יודע, מתולתל. זה יהיה די מביך לספר לבחורים." הוא מצפה להציץ בהארי שמביט מטה אל קערת התותים, שקט, גופו מופנה למחצה מלואי. הוא יכול להרגיש את זה - יכול להרגיש את הקו שהם מתאזנים עליו. הוא יודע שמהלך אחד להוט יתר על המידה יגרום להארי להתפזר בכיוון ההפוך, להגן על עצמו מפני חדירות של לואי שהן יותר מדי, גדולות מדי, חזקות מדי עבור ילד שבקושי יכול לתפוס את הרעיון שלמישהו אולי רק אכפת מהנוכחות שלו. אז לואי פשוט מחייך בקלות ומסיים, "ואתה יודע, אני אפילו לא מזכיר כמה זה גס שאמרת את זה כשאני עומד ממש מולך, מכריז על עצמי כ'חבר'".
הארי מביט בו.
לואי מחכה למחילה.
"אתה לא מתכוון לאכול את התותים?" הארי שואל, ולואי ממצמץ כי, לא, זה לא מה שהוא ציפה, אבל... זה עובד. כי הארי עדיין בחדר והוא לא טורק דלתות או מוריד את הכלובים מאחורי עיניו.
"ברור שכן," אומר לואי מיד למרות הפתעתו, וזורק אותם לפיו ללא שנייה של היסוס. הוא לועס, מכוון בהתחלה, ואז מהורהר, הטעם ממלא את פיו. "אתה יודע, אני חייב לומר," הוא אומר בפה מלא, "זה כנראה התות הכי טוב שאכלתי אי פעם."
פניו של הארי נמחקות מיד מהחשש ואי הנוחות שהיו קודם לכן, חיוך קטן, כמעט מטופש, עוטר אותם בעדינות. הוא מתחיל לצעוד לעבר ארון החרסינה שלו. "בואי נצא החוצה. נקיים את השיעורים שלנו בפעם אחרת. זה יום יפה", הוא אומר בלי מעבר, פותח את דלתות הזכוכית ובודק את ספלי התה שלו.
לואי מתחיל, מביט מבעד לחלון אל השמיים האפורים העכורים והגשם הקפוא. "אה."
"זה מזג אוויר מושלם לפיקניק," הארי ממשיך, לפני שהוא בוחר שני כוסות תה וסוגר את הדלתות בעדינות. הוא מסתובב בציפייה, מביט בלואי. "מה אתה אומר?"
"אני אומר שאתה מטורף ושקפוא בחוץ. ורטוב. ואנחנו עלולים למות אם נעשה פיקניק" אומר לואי, עדיין מרגיש את שאריות הקור מההליכה הקצרה שלו כאן. לעזאזל לא, הוא לא התכוון לעשות פיקניק בסוף נובמבר. חוץ מזה, הארי לא היה אמור להיות יצור עדין, בכל מקרה?
הארי נאנח, מגלגל את עיניו כשהוא מוריד את קערת התותים בחזרה מהשולחן. "אל תהיה משעמם."
"אני לא משעמם!" לואי צווח, כשהארי מציע לו ספל תה קטן ואדום עם ציפור דרור קטן צבוע בצד.
"הכוס האהובה עליך, נכון?" הוא שואל, החפץ יושב בכף ידו המורחבת, ולואי מהנהן, רוטן כשהוא מקבל את ההצעה בהסכמה.
"אני לא עושה איתך פיקניק בחוץ" אומר לואי בנימה סופית מאוד, נותן לכוס התה להתנדנד ללא תחושה בקצות אצבעותיו.
"כן אתה כן. אני אוהב את הגשם."
"מצחיק, כי אני לא. אני חושב שאולי אני אפילו שונא את זה. וחוץ מזה, אני אפילו לא בטוח שזה מתאים לגשם - אני חושב שזה קרוב יותר ל'שלג', למען האמת. בהתחשב בכך שזה חוֹרֶף."
אבל הארי אפילו לא שומע, כבר צועד החוצה מהדלת.
"היי לאן אתה הולך?!" לואי דורש, שועט להדביק את הקצב.
"זאין" הארי מגיב מיד, ראש מורם.
"בשביל מה?"
"הפיקניק. אני רוצה נוכחות מלאה." מה לכל הרוחות?
"אתה מסומם עכשיו?"
"כמובן שלא" הארי עונה בפשטות, והשיחה מתה כשהם מסתובבים בפינה למגדל של זאין.
לואי עוקב אחרי הצעדים הגדולים של הארי כשהם עולים במדרגות, מוחו של לואי מתרוצץ בבלבול (כי מה??) עד שלבסוף הם מגיעים לדלת של זאין ונכנסים פנימה, מוצאים את זאין, ליאם ונייל, כולם שרועים במקומות שונים של שעמום ו/או מתח מותש.
"אהבות שלי!" הארי מברך, פותח את זרועותיו בברכה. לואי מגלגל את עיניו מאחוריו. "אתם מוזמנים באהבה לפיקניק. בחוץ. ממש עכשיו. תביאו כוס תה משלכם."
לואי נוחר. "כאילו מישהו באמת הולך לבוא..."
"אתה יודע, זה לא רעיון רע" אומר זאין ממקומו ליד השולחן, מוקף בהרים של ספרים וקלסרים.
מה לעזאזל בעצם?
ואז זאין מביט אל ליאם, שואל, בודק תגובתו.
"ממש לא," ליאם עונה אוטומטית, ולואי נושם לרווחה. "אתה יודע כמה אני צריך לעשות? אפילו לא פתחתי את הגיליון האלקטרוני שלי, זאין. הגיליון האלקטרוני שלי!" הוא חוזר בדחיפות.
"אני עם פיין. היית בחוץ? קפוא לעזאזל. לא תודה. אני מעדיף להישאר כאן" נייל אומר, שרוע על הספה, מדפדף בטלפון שלו.
זאין מגלגל את עיניו כשהארי נאנח ולואי מבצע ריקוד ניצחון מנטלי.
ואז זאין עומד, מושך את זרועותיו של ליאם עד שהוא גם בעמידה. "קדימה, אהוב. אתה יכול להשתמש באוויר הצח. זה יהיה כיף. ואז לשארית הלילה נוכל לעשות את הגיליון האלקטרוני שלך, כן?"
ליאם מתלבט, שפתו בולטת בצורה מגוחכת כשהוא בוהה בעיניו המרגיעות של זאין. לואי יכול לראות אותו מתרצה (וזה, פשוט נהדר), עד שלבסוף כתפיו נפולות בתבוסה והוא נאנח, מהנהן בעייפות.
"בסדר," ליאם אומר, מביט אל הארי. "אני בפנים."
הארי קורן חיובי.
"כן, טוב אני לא" נייל ממלמל מהספה.
"אני אקנה לך חשפניות, אלכוהול, ואזכיר יכולות התיפוף ללא דופי שלך לאבי ולחברים שלו." הארי משחד, משועמם וחסר סבלנות.
ונייל יורה למעלה. "אז פיקניק."
"אה, פאקינג מצוין" אומר לואי, מרים את זרועותיו למעלה כשהבנים מתחילים לשים בגדים חמים יותר. הוא מסתכל מלמעלה על התלבושת שלו - ג'ינס סקיני בצבע חום, קונברס לבן וקפוצ'ון אפור עם רוכסן שלא בדיוק עשוי מהחומרים העבים ביותר - ולא רק מרגיש מתחת ללבוש, אלא גם לא מתאים למזג האוויר. "אני הולך למות מהיפותרמיה" הוא מתרכך, עיניו מצטמצמות לעבר הארי.
"בגלל זה אתה צריך לשתות תה" הארי מסביר כאילו זה הסבר להכל, ולואי רק נותן בו מבט כשהילד מתחיל ללכת בחדר של זאין ו...למעשה מתחיל להכין קנקן תה.
לואי מעסה את רקותיו.
מה בכלל החיים שלו?
~~
הם בחוץ, יורד גשם וקפוא (או, כפי שנייל אוהב לקרוא לזה באופן בלתי מוסבר - "ענק הקרח") והסיבה היחידה שבגללה לואי משתתף בזה היא בגלל שזה גורם לפניו של הארי להאיר כמו עץ חג המולד. הוא משהו שלואי מעולם לא ראה קודם לכן. כי לעזאזל, אם הארי סוף סוף חזר ואבא שלו חזר, והוא לכאורה שמח ובמצב רוח טוב ורוצה לערוך פיקניק לעזאזל בשיא החורף, אז... לעזאזל. באמת אין עוד הרבה מה לומר, נכון.
לפחות ליאם הביא את הכדורגל. למרבה הזוועה של הארי.
"זה אמור להיות פיקניק" הוא מתעקש ביבבה, עומד בחליפתו האדומה, כוס תה בידו, כשהרוח הקפואה מטלטלת את תלתליו וצובעת את תווי פניו בזוהר ורוד רך.
אבל כולם מתעלמים ממנו, במקום זה מתפצלים לשתי קבוצות - זאין וליאם VS לואי, נייל והארי. ומתחילים לבעוט בכדור במומחיות קדימה ואחורה.
הם משחקים במשך יותר משעה, מתרוצצים באוויר הקר והאפור שמותיר את הקפוצונים שלהם רטובים ואת הנעליים שלהם בוציות. זה ממריץ, דוחף איברים קפואים לחיים, ולואי מוצא את עצמו כמעט מעריך את הארי שהוביל אותם החוצה בקור החורפי. בעור חיוור ובלחיים סמוקות, נשימתם המתנשפת והצוחקת יוצרת תנוניות רכות באוויר הקריר, ממלאות את דממת החצר והופכות הכל לבהיר יותר. זה משחק טוב: ליאם מבריק כמו תמיד - "אני בנבחרת, אתה יודע." - וזאין מיומן בצורה לא מפתיעה, כמו נייל, וכמובן לואי בהחלט לא זר לספורט. אבל הארי...טוב.
הארי מנסה לבעוט בכדור פעם אחת, ובפעם האחת שהוא עושה זאת, הוא עף לקרקע, רגלו לא מתקרבת לכדור. אפילו לא קרוב.
"חרא" הוא מסנן מהדשא הקפוא, בודק את כפות ידיו ואת החליפה המלוכלכת שלו. כמובן שהוא התעקש להשאיר את החליפה שלו ל"פיקניק". כמובן.
"יותר מזל טוב בפעם הבאה, סטיילס!" נייל צועק בעליצות, רץ לצד השני של המדשאה, זאין וליאם משני הצדדים.
לואי עומד לעקוב אחריו, אבל יש משהו מאוד פתטי בדמותו המקומטת של הארי על הקרקע, כתמי דשא ובוץ כמעט על כל סנטימטר מהחליפה שלו. ישנה זרבובית על פניו, דוממת ונסערת, ולואי נאנח כשהילד נאבק כדי לעלות על רגליו.
"הנה, מתולתל. לפני שתפגע בעצמך" הוא אומר, מושיט את ידו, לא מסוגל להגן על החיוך שלו.
הארי עוצר, מציץ לעברו בעיניים זועפות ומקומטות, ולואי לא יכול לדעת אם זה הקור או המבוכה שמסמיקה את לחייו, אבל לבסוף הוא מקבל את היד המוצעת וקם על רגליו בחוסר יציבות.
"כדורגל זה טיפשי" הוא ממלמל, ידו מוצאת מיד את שעונו ומשפשפת את החלל שם בהיסח הדעת. הוא מסיט את מבטו אל רגליו.
"כדורגל זה כיף" מתקן לואי.
"אני לא טוב בזה," הארי מזעיף פנים, מביט למרחוק. "מעולם לא הייתי." הוא מעיף מבט בלואי שעדיין עוצר את נשימתו בזמן שהוא מקשיב. הארי ממשיך, בקול נמוך ומהסס. "אף פעם לא הייתי באמת אדם ספורטיבי. אבא שלי רצה שאהיה, אני חושב, אבל... כאילו, אפילו בבית הספר אני פשוט..." הוא מגמגם, ולבסוף, הוא מביט אל לואי, עיניו כמעט אומללות ומאוד חסרות אונים. "אין לי מושג מה אני עושה."
ולואי פורץ בצחוק. מה שגורם לפרצוף של הארי להיסדק במעט, ושפתיו מתעוותות כלפי מעלה.
"זה לא מצחיק" הוא טוען, אבל שפתיו מתעוותות עוד יותר, ולואי יכול רק לצקצק, ראש מושפל לאחור וזרועות כרוכות סביב בטנו, בעוד הארי מנסה בכל כוחו לשמור על פרצופו.
"אוי! בחורים! אתם באים או מה?!" ליאם צועק פתאום, מפצל את האוויר ביניהם.
"כן, כן! רק דקה!" לואי צועק, צחוקו סוף סוף צונח למטה.
מבטו של הארי חוזר אל הקרקע. הוא נושך את שפתו.
"אני יכול ללמד אותך, אתה יודע" לואי אומר בפשטות עם חיוך.
הארי מרים את מבטו, צולב. "אולי אני לא רוצה שילמדו אותי".
לואי רק מושך בכתפיו. "אז תתעלם ממני. אבל אני אלמד אותך, בכל מקרה."
הארי בוהה.
לואי לוקח את זה כאור ירוק.
"בסדר, אז, קודם כל העמדה שלך לא בסדר. הנה, אתה צריך לשנות את המשקל שלך, בדיוק ככה-" לואי מניח את ידיו על זה של הארי, דוחף את איבריו לעבור לתנוחה המתאימה.
המופתעות, עיניו של הארי מוצאות את פניו, לא ממצמצות, בעוד לואי משפיל את מבטו על רגליהם, מורה לזו של הארי לזוז בהתאם. אבל בעוד לואי ממשיך לדבר, ידיו עדיין לופתות בעדינות את ידיו של הארי, ועיניו של הארי מכוונות על לואי, מרצדות במשהו בלתי ניתן להגדרה, מישורי פניו מתפתלים בחוסר נחת, ולפתע, הוא מתנתק מאחיזתו של לואי. מיד תווי פניו מתרחקים ונבהלים, מבטו התרחק מפניו של לואי, מזנק כעת בחצר.
"אני רוצה לשחק משחק אחר" הוא מודיע לפתע, מתרחק מלואי.
לואי ממצמץ. כי... מה קרה הרגע? הוא מתבונן בהארי - כפות רגליו וידיו המתנודדות שמחפשות משהו לעשות.
"אה, ואיזה משחק זה יהיה?" הוא שואל, מחוסר כל מה לומר, מחזיר את ידיו לצדדיו ומרגיש דקירה מתמשכת מתחת לבשרו בשינוי הפתאומי. הוא מודע מעט לכך שהאחרים עדיין מחכים להם, מדשדשים סביב בחוסר סבלנות אי שם מאחוריהם על הדשא.
אבל לפני שהוא מקבל תשובה, הארי כבר באמצע החצר.
"הארי!" הוא קורא, אבל הוא לא מסתובב לאחור, הצעד שלו מכוון.
ובכן, חרא.
"לאן הוא הולך?" ליאם שואל ברגע שלואי מתכנס איתם מחדש.
"הוא הולך בגלל שהוא כזה חרא בכדורגל?" שואל נייל בבוטות.
לואי נאנח, מושך את הכובע חזק יותר על אוזניו. "אני לא בטוח. הוא פשוט... הלך. אמר שהוא רוצה לשחק משחק חדש".
"מחבואים".
כל העיניים מופנות אל זאין.
"אני מצטער?" שואל לואי ומעוות גבה.
"הוא משחק במחבואים" הוא מבהיר בצורה חלקה, מהנהן בכיוון שהארי המריא אליו. "הוא רוצה שנמצא אותו, הוא עושה את זה כל הזמן״.
נכון. כמובן.
"לעזאזל. טוב, אז בוא רק נמצא את הכדור כדי שנוכל לחזור פנימה. קפוא פה בחוץ", מתלונן נייל, מושך את הסווטשירט שלו.
והם מתפזרים.
~~
לא עבר זמן רב עד שהארי נמצא. וכמקובל, הוא נחשב עכשיו ל"סופר" או מה שלא יהיה, אז עכשיו כולם צריכים להתחבא כמו חבורה של עכברים מפוזרים (כי מי יכול להגיד לא להארי כשהוא צוחק, הלחיים שלו אדומות מהקור, עיניו זורחות מכל אור השמש שנלכד על ידי העננים) וללואי די נמאס מהמשחק הזה כבר כשהוא יושב באי נוחות על עץ, התחת שלו פועם וכואב.
כי כן, לואי השיג משהו חדש: הוא טיפס בהצלחה על עץ היום. והוא די בטוח שזה יזכה אותו בתג איפשהו. אבל הוא לא ממש יכול להתעסק בזה כרגע כי הארי, הארי לא נראה בשום מקום, ללואי קר, ולואי רוצה לחזור פנימה ולטרוף סיר מרק חם, האדרנלין שלו נעלם רשמית מזרם הדם שלו ומשאיר שם קרחונים במקום.
למרבה המזל, ראשו הקטן והסקרני של הארי מבצבץ מלמטה כשהוא צועד בזהירות קדימה, מחפש ברחבי החצר בעיניים רחבות וחודרות.
הוא מתבונן בילד דרך הענפים החשופים של העץ כשהוא מסתובב בלי מושג, בודק את גזע העץ, לפני שהוא ממשיך הלאה.
לא. לואי רוצה להימצא, לעזאזל. קר כאן בחוץ.
אז הוא מכחכח בגרונו.
הארי מסתובב. "שמעתי את זה!" הוא קורא, אבל עיניו מסתובבות ללא מטרה, מחפשות את המקור בעיוורון, אף פעם לא חושבות להרים את עיניו.
לואי נאנח, ארוך וסובל. "אתה מבין שאתה נורא במשחק הזה, נכון?" הוא אומר, רגל אחד משתלשל מענף העץ.
ראשו של הארי נקרע, ומיד הם עיניים ננעלות.
"מה אתה עושה שם למעלה?" הוא שואל מופתע.
"אין לי מושג," לואי נוהם, זז באי נוחות. "גרוע מכך...אין לי מושג איך לרדת." הוא מעיף מבט כלפי מטה - מה שבאמת לא כל כך רחוק, ליתר דיוק - לפני שהוא משליך את רגלו השנייה על הצד של הענף, צופה לרדת בקפיצה.
"לא ידעתי שאתה טוב בטיפוס" אומר הארי, מתבונן בתנועות הלא יציבות של לואי.
"זה בגלל שאני לא טוב בטיפוס." הוא מחליק קרוב יותר לקצה הענף, רגליו משתלשלות עוד יותר למטה. הוא כנראה הולך למות.
הארי שותק, מתבונן בלואי. "אתה טוב בכדורגל."
"גם לא באמת כזה." הוא נצמד ביד אחת אל גזע העץ, מוכן לרדת. הוא קופץ למטה במבוכה, ומועד ארצה בצורה המבולגנת והמגושמת ביותר שניתן להעלות על הדעת, כמעט מתמוטט מיד.
הוא לעזאזל שונא עצים.
רק אחרי שהוא נטוע בבטחה על הדשא, שיווי המשקל הוחזר, הוא מבחין בשתי הידיים הגדולות המייצבות אותו משני צידי הגוף שלו. הם עדינות, קלות, ו...הם שייכות להארי. הארי סטיילס.
לואי מביט מהידיים אל הפנים שמחזיקות בהן - וזה הרבה יותר קרוב עכשיו, הארי מיהר ככל הנראה לתפוס את לואי במהלך נפילתו ורק בוהה בתווי הפנים העדינים ובעיניים הסוערות הרחבות, מסתחררות ובלתי חדירות כמו השמים מעל, טווח של רגשות שמרחפים בתאי הדם שלו, הצדדים שלו מתחממים מיד למגע הרך הכל כך בלתי צפוי וכל כך צורם בצורה מוזרה.
אבל אז הארי מסיר את ידיו וצועד צעד חלק לאחור, פניו רעולי פנים ורגועים. הוא שותק.
"תודה, חבר" אומר לואי בטון שנשמע חנוק יותר ממה שהוא רוצה, והוא מרגיש את פניו מחייכות, הלחיים מתחממות לחלוטין נגד שליטתו. הוא רוצה לספר בדיחה או להתעקש שהוא לא צריך עזרה מאף אחד, אבל במקום זה הוא פשוט ממשיך לחייך ולבהות בהארי, שהחליפה האדומה שלו רטובה וזה כל כך מעורר רחמים בפסי בוץ ודשא. עורו חיוור, כמעט מתמזג בצורה חלקה עם האווירה הלבנה, הווריד בצווארו בולט מעט, ויש לו עלה ליד תלתליו מאחורי אוזנו השמאלית.
לואיס מושיט את ידו ללא מחשבה ומושך בעדינות את העלה החוצה, נזהר לא למשוך איתו שערות, עיניו של הארי מתבוננות בהתמדה בתנועותיו, שומרות, אך מאפשרות את המחווה בכל זאת, חסרת הבעה וקצת חשוכה, אולי קצת לא רגועה.
לואי מראה לו את העלה, לאחר שחולץ. "עלה" הוא מסביר שלא לצורך, קול מבויש. העור שלו מרגיש מגרד. כך גם הגרון שלו.
מבטו של הארי ממשיך לחתוך אותו.
ואז פתאום הארי מורט את העלה מידו של לואי ומעיף אותו באוויר בזרוע מפוארת, חצי חיוך חצוף נוצר על פניו שפורץ מבעד למצב הרוח המוזר והאפלולי, הופך את האווירה למשהו. יותר נוח.
שני הראשים צופים כיצד העלה עף באוויר, עד שהוא נוחת על האדמה הלחה, מוסווה בין גבעות הבוץ והחפרפרות.
"פרספון חזרה להאדס״.
וזה המחשבה האחרונה שלואי מצפה לו, אז הוא ממצמץ כשהוא פונה להארי, גבותיו ירו באוויר. "סליחה?"
הארי מסתובב אליו, ריסים לחים ומקובצים מהבהבים בשלווה. "העלה האחרון נשר", הוא אומר בפשטות ומצביע על הקרקע. "דמטר בוכה כי בתה שבה לעולם התחתון."
לואי ממשיך לבהות.
אבל להארי לא אכפת, ממשיך בטפטוף הקול האיטי והרוגע שלו, עיניים צבוטות קלות בשעשוע חולמני. "דמטר שולטת ביבול ובעונות השנה. מזג האוויר משקף את תחושותיה". הארי מרים את מבטו אל השמים האפורים, פוזל אל מול האור הקטן. "בגלל זה הכל אפור ומת כרגע. היא עצובה כי היא בודדה. היא מתגעגעת לבתה".
לואי מתבונן בו, מתבונן בשפתיו יוצרות את המילים מהזיכרון.
"וגם קר? כי היא לא מרוצה?" הוא שואל, עיניים מתנפנפות על פניו של הארי.
הארי מהנהן, עדיין בוהה בשמיים.
באיזשהו אופן, בלתי מוסבר, שמציק בתוכו של לואי. ולמרות שזה לא קשור להארי, באמת שהילד נראה הכי קרוב לשמח שלואי ראה אי פעם - זה עדיין מטריד אותו, יושב לו בצורה מוזרה בבטן.
לואי מכווץ את שפתיו לפני שהוא ניגש אל העלה שנפל, מרים אותו מהאדמה.
ראשו של הארי עוקב אחריו. "מה אתה עושה?"
"אם כך, שומר על זה."
"למה?" הוא שואל, מבוהל.
"במקרה שהיא מתגעגעת לפרספונה, אני אראה לה", הוא מסביר כאילו מדובר בשיחה הגיונית. אבל הארי לא צוחק או מגלגל את עיניו, אז הוא גם לא צוחק.
"אבל זה לא יעצבן אותה?" הארי מוחה, ילדותי וסקרן.
לואי מנענע בראשו. "לא, אני לא חושב. אני חושב שזה רק ישמש כתזכורת לכך שהיא תחזור תוך זמן קצר."
ואז הארי מגחך, משיג מספיק אור עבור היקום כולו וגורם לרגע ללואי לשכוח שהשמש אפילו לא בחוץ. זה בערך נפלא.
אבל אז:
"בחורים! אני מקפיא אותי מטורף!"
נייל רץ לעברם, רטוב ומתנשף, השיער מבולגן לחלוטין. "האם אנחנו עדיין משחקים במשחק המזוין הזה או שאחד מכם מטומטם ומזוין ששכח לציין שכבר לא?"
הארי ולואי מביטים זה בזה.
"זה מה שחשבתי. עכשיו לעזאזל, בחייכם! הבחורים מחכים."
ובהחלפת מבט אחרון, הם צועדים חזרה לעבר החדר של זאין.
~~
שאר היום טוב.
הם לומדים באופן ספורדי - או ליתר דיוק, ליאם לומד באופן ספורדי -, לאחר שהחליפו לבגדים חמים ויבשים שמחממים את איבריהם. הארי מדליק נרות ריחניים ("בריח תות, כמובן. כל דבר אחר יהרוס אותי") וזאין נושם סיגריות וציורים. יש כמויות עצומות של אוכל ומערכות משחק ובדיחות שמצחיקות רק בגלל האופן שבו אחד השני צוחק עליהם, והכל מרגיש די נפלא.
ולואי מרגיש מאושר.
שמח, כשהוא עומד כרגע ליד האח של זאין, מנסה לסדר את שערו המטופח, שזרק לבסוף את הכובע שלו שעכשיו מדיף ריח של זיעת דשא - כשלפתע הארי ניגש אליו, כוס תה בידו.
"לואי טומלינסון," הוא מברך ולוגם מכוס התה שלו, כשהוא מסתכל בתנועותיו של לואי במראה. "מנסה לשמור על השיער שלך מסודר?"
"אני חושב שזה לא אפשרי, למען האמת" ממלמל לואי, מנסה לסדר את הבלגן של שיערו.
הארי מגחך, ממשיך לצפות. מבטו רגוע ומתבונן, ולואי עושה כמיטב יכולתו כדי להמשיך ולא לתפוס את העיניים האלה המשתקפות בו בחזרה. גם אם הוא קצת רוצה. גם אם הוא כבר מרגיש חיוך אקראי ומרוצה שדוחף את פיו רק בגלל העובדה שהארי ניגש אליו ברצון. כאילו זה דבר שהם עושים.
כאילו היו חברים.
"אני עורך מסיבה מחר," הוא אומר לפתע, שפתיים גדולות ואדומות. "בגלל סוף הסמסטר, כמובן."
"כמובן."
"מותר לך לבוא."
"אה, כן? מותר לי?" לואי אומר, גבות מורמות, פונה אל הארי כעת, ששפתיו מתעוותות. "מצחיק, איך שאתה אומר את זה. כאילו יש לזה קשר לשאלה אם אני אהיה שם או לא."
הארי מגלגל את עיניו ומנער את ראשו, אבל שפתיו מתעוותות עוד יותר.
"אתה יודע שאני לא טוב שאומרים לי מה לעשות" לואי מזכיר לו בחיוך, וחוזר בחזרה אל המראה.
"כן. אני יודע."
~~
בסופו של דבר, נייל, לואי והארי מתחילים ללכת בחזרה לחדריהם.
נייל הולך בין הארי ולואי, זרועותיהם מחוברות זו לזו כשנייל דוחף אותם קדימה, מדלג כמו מטורף (הוא שתה כשאף אחד לא הסתכל?) והארי מחייך בשקט לעצמו כשהוא מטייל, זרועו נמשכת על ידי נייל, בעוד לואי מגניב אליו מבטים ומספר בדיחות רועשות וקטנות כדי להסיח את הדעת מהמבטים.
ואז נייל פתאום דוהר קדימה בלי הסבר, והוא בדיוק הדיוקן של שדון מזוין.
"אתה כזה פאקינג סטריאוטיפ!" לואי צועק לו והארי ממש מצחקק על זה. לואי עוצר, מסתובב אליו ומוריד את ידיו מהמקום שבו היו על פיו, בסגנון מגפון, והוא בוהה בו, מבוהל.
צחקוק? הארי? מה? האם הוא הוזה?
הוא מסתכל כשהארי צופה בנייל עם משהו שאפשר לתייג כשעשוע מתוק, פשטני, או אפילו תענוג. מה שגורם ללואי לחייך חיוך רחב לפני שהוא גם פונה אל נייל - שרץ כעת בדפוסים בעיגולים לאורך השביל.
"אני כנראה צריך לרדוף אחרי הממזר הקטן" לואי מהרהר, מעיף מבט בהארי שוב, עדיין מחייך.
הוא מהנהן. "כֵּן."
"אבל, אממ, אני אראה אותך מחר, כן?" שואל לואי, מכחכח בגרונו באדישות.
"כן," הארי אומר, בהיסח דעת למחצה. "כן, נפגש בחדר שלי בחמש, מחר."
"אז בשש?" לואי מתגרה.
הארי מגחך, עיניים לכודות בנייל מרחוק.
מצב הרוח שליו מספיק, השמיים זרועי כוכבים מספיק, והצעקות והתעלולים המטורפים של נייל הם פשוט קומיים מספיק כדי לשמור את הכל בצד הפחות רציני, אז לואי מכחכח בגרונו, וממשיך .
"אבל, מה אתה, כאילו, עושה מחר במהלך היום? כאילו, לפני זה?" הוא שואל. הוא נושך את שפתו, מסדר את הכובע שלו.
הארי נראה מבולבל כעת, כשהוא מסתובב להביט בו. "למה אתה מתכוון? במהלך היום? אני לא בטוח." הוא סוקר את לואי. "למה?."
"טוב, אני לא יודע. נייל כנראה יהיה, אתה יודע, נייל כל היום. מתאמן על התופים ולעשן. לשתות. לצעוק. לצחוק. לאונן." צחוק נוסף בורח מהארי, קצר ופתאומי, לפני שהוא מחזיר פנים מרוכזות קלות ללואי שמגחך בתגובה. הוא יכול היה לראות את עצמו מתרגל לזה בקלות. "ובכן, חשבתי שהסדר הקטן שלנו עובד. האם זה יהיה נורא בעייתי אם תסבול אותי ליום נוסף? רק לכמה שעות בזמן שאני מסיים כמה מטלות ורושם כמה הערות? אני אביא יין תות או משהו. אם זה עדיין הקטע שלך, כלומר."
"אני חושב שגמרתי עם תותים" זה כל מה שהארי אומר וממצמץ.
"אה, טוב. הם יותר פרי קיץ, נכון? אתה צריך משהו יותר חורפי, משהו שיתאים לעונה."
הארי מרים גבה. "לעונה?"
"כן. כאילו... אני לא יודע. משהו טעים.״
הארי נאנח, מטיל את עיניו כלפי מעלה. "אני לא בוחר בתחומי העניין שלי, לואי, הם בוחרים בי."
ואולי זה בגלל שהיום היה כל כך טוב, או אולי זה בגלל האופן שבו הארי אומר את שמו, אבל לואי מחליט שאולי, הארי באמת קצת מקסים כשהוא לא פולט שורות חזרות או מילים של הנאה חולפת. אולי הוא, באופן טבעי, קצת חביב. ואולי יש בו הרבה יותר חיים אמיתיים ממה שלואי חשב. חיים שרק צריך לטפח, לטפל בהם, לשים לב אליהם. ושאולי הארי לא כל כך רחוק, אולי לא אבוד בפינות אפלות.
או, אולי הוא היה ופשוט כבר לא.
"ובכן, אולי אוכל לשכנע אותם לאהוב אותך, אם כך. אני יצור מאוד משפיע", מחייך לואי.
עיניו של הארי חוזרות ללואי. "אולי. אז מחר, טומלינסון."
"בהיר ומוקדם, סטיילס."
אחר כך הם מהננים בראשם לפרידה - לואי מחייך והארי מביט בשמי הלילה - ולואי מתחיל להתרחק, עוקב אחר נייל שנעלם כעת מהעין.
אבל אז הוא עוצר, מסתובב לאחור כדי להסתכל על הארי שידיו תפוסות בכיסי המעיל השחור הארוך שלו כשהוא מביט למעלה לשמים.
"זה טוב לראות אותך מחייך, מתולתל. זה כמעט מטריד וחיזרי, למען האמת, כמו לראות זוג רגליים נחמדות על שימפנזה-" הארי צוחק שוב, חזק ופתאומי וקצר, "-אבל זה טוב."
והארי לא עונה, רק שולח ניעור ראש וחיוך ננשך לפני שהוא מסתובב ומתרחק, רגליים ארוכות נושאות אותו אל תוך הלילה.
-
סוף פרק (6975 מילים).
פרק ארוך לפיצוי על הפרק של אתמול הקצר;)
מה אתם חושבים שהארי חושה על לואי?