אזהרת תוכן: תוכן מפורט וקצת (ממש) מזעזע בנושא BDSM, ואזהרה נוספת על תגית dark שלא שמתי כי זה לא A3O פה, אבל סיריוסלי, התפנית פה די אפלה ונכנסת יותר עמוק לרבדים של ז'אנר הזנות.
אז שימו לב.❣
°•••••••••°
להטות את הכף – פרק 9
פיטר עושה את המרב שלא לחשוב על ההזמנה למסיבה כיוון שהדבר היחיד שיקרה זה שהוא יתחיל לחשוב באובססיביות על איך הוא צריך להתנהג או מה הוא צריך ללבוש והוא באמת צריך לשמור על ראש נקי עד אז.
אחרת, האחיזה השברירית שלו בלוח הזמנים שלו תלך ותחליק והוא יפגר מאחור באמת. עד כה, רק פרופסור דונבן שמה לב לתרומותיו המידלדלים ועדיף שהיא תישאר היחידה. הרצאה חמורה אחת על מוסר העבודה שלו מספיקה.
למרבה צערו, בראד המכסה חזר – איש העסקים שאפתני וכה אכזרי שהוא יכול להיות האנטגוניסט בסרט שובר קופות שאוהב לסיים את יום העבודה שלו כשפיטר כורע אי שם בקו הראייה שלו.
הלילה הוא ליד ספת הקטיפה (בראד כנראה קיבל את הקידום שרדף אחריו), עירום לגמרי מלבד העניבה המכסה את עיניו. פיטר פיתח שגרה להתמודדות עם החסך החושי, חוסר השליטה הזה שמשפיע עליו יותר מכל צורה אחרת של ריסון.
פנימה... החוצה... פנימה... החוצה...
נשימות יציבות.
תתרכז בצלילים. אין צורך להיכנס לפאניקה, הוא מבטיח לעצמו. אתה לא צריך לראות אותו, רק תקשיב.
לאחר כמה דקות פיטר מתחיל להרגיש את החרדה מתפוגגת כאשר יותר ויותר צלילים מצליחים לייצר לו תמונה חיה של הסצנה סביבו. חריקת כיסא השולחן כשבראד קם, רפרוף של ניירות, חבטה חלשה של כוס שהונחה.
בן לימד אותו את זה עוד כשהוא יחד עם מיי ניסו לגמול אותו משינה עם מנורת לילה דולקת. השכונה שלהם הייתה קולנית בלילה ואפשרה המון תרגול, אבל הדירה שלהם באמת הייתה נהדרת – ביתית ומלאה בחיוכים וצחוק. מיי נצמדה אליה עד שפיטר עבר למעונות אפילו שהיא איחרה עם שכר הדירה והחשבונות עוד חודשים לפני כן.
הפנטהאוז של טוני, עם התמונות הדבוקות למקרר הזכירו לו את הבית הישן שלהם ואת המסיבה ואיך פיטר עדיין לא יודע איך לעזאזל הוא אמור לשכנע את רומלאו לתת לו חופש באותו הלילה –
הסטירה מזעזעת אותו.
הוא מצליח לעצור את הנפילה שלו לפני שהוא נופל על הפרצוף על השטיח, מפר את החוק 'אל תזוז' שבראד כה עקשן עליו.
אבל זה אחרון הבעיות שלו כרגע.
"אמרתי לך לזחול, ילד," הוא שומע את האיש נוהם ופיטר מציית מיד, בולע את התנצלותו כי החוק 'אל תדבר' אפילו יותר חשוב.
לרגע חסר נשימה אחד הוא חושב שהוא ניחש לא נכון ושבראד לא רוצה שהוא יזחל למיטה כמו כל הפעמים האחרות לפני כן... אבל האיש מהמהם בשביעות רצון איפשהו שם מאחוריו ופיטר ממשש את דרכו מהסלון אל חדר השינה, מהיר אך זהיר, צעדיו של בראד בעקבותיו.
בראד אוהב משחקי שליטה וכאב, אבל הסטייה הכי גדולה שלו היא שפיטר יעמיד פנים שהוא מתחרמן ממה שהוא אוהב.
פיטר לא נהנה כלל – ממש לא – והוא היה מסרב לבראד לאחר שהוא הראה את פניו האמיתיות במפגש השני שלהם אם לא היה מדובר בשלושה אלפים שחיכו לו על שולחן הקפה וההבטחה שיש מילת ביטחון.
ככל הנראה אתה יכול להכריח את עצמך להנות מכל דבר בשביל המחיר הנכון.
לפחות בראד נמצא במנהטן לעיתים רחוקות, מתזז ברחבי העולם עבור חברה גדולה, אז לפיטר יש מספיק זמן להתאושש בין הסצנות.
"אני מצטער, אדוני, בבקשה, אני אעשה הכל כדי לפצות על זה," פיטר אומר, עם מידה מדויקת של פחד בקולו.
ידו של בראד על לחיו רכה להפליא. פיטר נרתע ממנה בכל אופן ומחליט להשתמש בזה.
"אני לא ראוי למגע שלך, אדוני," הוא לוחש, והוא יודע שהוא בדיוק הציל את הטיפ שלו בסוף הלילה כי בראד משמיע צליל מסופק מגרונו.
"לא, אתה לא. אתה רוצה להרוויח אותו בחזרה, ילד?"
פיטר מהנהן במהירות ועוקב אחר ההוראות של בראד. הוא רגיל להיות קשור למיטה, פרקי הידיים מהודקים ללוח ראש המיטה, צבתות מחוברות לפטמות שלו ויש לו מחסום בפה. למרבה המזל, החבל חזק אך לא משפשף – הוא לא יוכל להסביר את הסימנים לאמ.ג'יי, מיי או טוני.
לא, אל תחשוב עליו. הדבר האחרון שפיטר רוצה זה לקשר את טוני לכל זה.
מה שחדש הפעם הזו, זו יריעת מגן הפלסטיק תחתיו.
וצליל של מצית.
בראד מבחין בדריכות שלו ומתקרב אליו. המזרן שוקע, וחום לפתע מורגש ליד לחיו. "זה נר," בראד אומר.
פיטר מעולם לא הרגיש שעווה חמה על העור שלו וזה יהיה בסדר – הוא חווה הרבה יותר גרוע מבחינה של כאב – אבל חוסר החיזוי של זה הוא זה שמרתיע את פיטר ככל שזה נמשך זמן רב יותר. רגע אחד טיפת שעווה נוחתת על הצלעות שלו, ואז על הזרועות שלו, ואז שוב על החזה, אין לזה שום דפוס מערכתי.
לחישה חומקת ממנו כאשר טיפה נוחתת על הפטמה שלו בהתלקחות של חום והוא בקושי מצליח להחניק צליל נוסף כשבראד מנחית את כף ידו השטוחה על בטנו בעונש מיידי על שהשמיע קול.
שם הוא חושב על מילת הביטחון שלו, הוא חושב על להיאבק נגד הרצועות שלו ולקרוע מעליו את כיסוי העיניים כדי שיוכל סוף סוף לראות שוב –
לא.
שלושת אלפים, הוא צריך את שלושת האלפים האלו.
זה הופך למנטרה, מחשבה רצופה של שלושתאלפיםשלושתאלפיםשלושלתאלפים בזמן שבראד מתחיל לטפטף שעווה קרוב יותר ויותר למפשעתו.
בדיוק כשפיטר הצליח לגרום לעצמו להירגע שוב והוא תוהה איך לעזאזל הוא יצליח להוריד שעווה משערות הערווה שלו, בראד סותם את אפו.
מחסום הפה מגביל את הנשימה שלו גם ככה, אבל כשגם האף שלו חסום, להעמיד פנים שהוא עדיין מגורה הופך להיות קשה אפילו יותר.
פיטר קיווה שהחרדה המזדחלת במעלה עמוד השדרה שלו תהיה קלה יותר עם הזמן – בראד אוהב להפוך את פיטר לערימה חסרת אונים של גירוי מעוכב, הוא מחכה זמן רב יותר בכל סצנה כדי לתת לו רשות לגמור – אבל התגובה הטבעית של הגוף שלו עדיין חומקת משליטתו.
במיוחד כשהטיפה הבאה של השעווה נוחתת על פנים הירך שלו.
ההתנשפות שלו פיטר לא עוברת את המחסום שבפיו. אבל בדיוק כששדה הראייה שלו מתחיל להיטשטש, בראד מסיר את היד שלו יחד עם המחסום.
"ממ... אהבת את זה, ילד?"
פיטר צריך להסדיר את הנשימה שלו לפני שהוא מצליח לענות. "אהבתי את זה, אדוני, תודה לך, תודה רבה..."
הוא מאבד את הספירה של כמות הפעמים שבראד חוזר על הפעולה, הנשימה שלו הולכת ונחלשת בכל פעם, עד שלבסוף הוא מכבה את הנר על מותנו של פיטר.
בראד גם עונה על השאלה איך הוא יסיר את השעווה – עם סכין.
עכשיו השעווה על גרונו של פיטר ברורה לו.
הוא מתנשם תוך כדי שהוא מרגיש את שפשוף הלהב על עורו, מתרכז בצביטה של הצבתות שהיא כמעט מרגיעה ביחס לזה, ומנסה לזכור אם נשאר לו מספיק יוד בבית... אבל הוא לא יכול ליצור מחשבה קוהרנטית כשהלב שלו דופק בסטקטו* כנגד הצלעות שלו.
כשלבראד סוף סוף נמאס לשחק, הוא מסיר את המחסום לאלתר ומתחיל לזיין את הפה של פיטר בדיוק כך, ברכיים משני צידי ראשו, ככל הנראה מחזיק את עצמו כנגד הקיר. פיטר מרגיע את הגרון שלו ונאחז נואשות בזקפה שלו אפילו כשניצוץ חדש של פאניקה מתלקח בחזה שלו שהוא פשוט לא מצליח לכבות כי הוא לא יכול לראות הוא לא יכול לנשום הוא –
הוא כמעט נחנק כשבראד גומר, למרות שאין לו שום ברירה אלא לבלוע כי בראד לא יוצא החוצה. פיטר מרגיש איך גופו מתחיל לזוע ונדרש כל גרם אחרון של נחישות שנותרה לו כדי להישאר בשקט, לנשום דרך האף ופשוט לקחת את הכל.
"אני לא חושב שמגיע לך לגמור היום," בראד אומר לאחר כמה זמן, עדיין מעסה את הזין של פיטר. "העדיפות הראשונה שלך היא הצרכים שלי, ילד, ואתה נכשלת. אתה חושב שזה מגיע לך אחרי זה?"
"ל – לא אדוני, אני לא חושב."
זה יוצא צרוד כיוון שגרונו עדיין כואב, והוא מקווה שזה מסתיר את ההקלה שפיטר חש. הוא לא בטוח שהוא יכול היה לגרום לעצמו לגמור הערב, לא אחרי זה.
אבל בראד לא מפסיק. הגירוי מרגיש כל כך טוב, פאק, כל כך טוב אחרי כל מה שקרה שעיניו מתמלאות דמעות. פיטר בקושי מצליח לעצור את הצלילים שהוא משמיע למרות שהוא מתאפק שלא להגיע לשיא עם כל חלקיק של ישותו כי בראד אמר לא, אסור לו, הוא לא יכול –
ידו של בראד מפסיקה ופיטר חייב להחניק יפחה שכמעט ברחה ממנו.
"ילד טוב," בראד לוחש ומצמיד נשיקה על לחיו.
הוא מסיר את כיסוי העיניים ומשמיע קולות הרגעה כי פיטר עדיין בוכה, הוא יכול להרגיש שתיים, שלוש דמעות שזולגות מזוויות עיניו שבראד גורף עם נשיקות נוספות בזמן שהוא מתיר את הרצועות.
פיטר רועד כשבראד מושך אותו קרוב במה שהגבר חושב שהוא טיפול נאות לאחר הסשן, הוא עדיין רועד כשבראד מתרחק ומצווה עליו להתנקות וללכת.
פיטר דיבר עם מספיק מומחים בנושא כדי לדעת שמה שבראד עושה לו הוא רחוק מלהיות תקין, אבל כשבראד טופח על לחיו ומוסיף חבילת שטרות נוספת לחשבון שלו, הוא יודע שזה היה שווה את הסבל.
שלושת האלפים ייכנסו לתוך החיסכון שלו; חצי מהטיפ ילך למיי ואת החצי השני הוא יחלק בין קרן הבגדים שלו ולמתנה שהוא יביא לגברת פוטס.
ושלושים דולר לחזור במונית כי השעה קרובה לשלוש לפנות בוקר והוא לא מרגיש יציב על הרגליים. כל מה שהוא רוצה זה להתכרבל במיטה ולשכוח שהלילה הזה קרה.
אבל אין לו מזל, כי יש לו הודעה קולית שממתינה לו בנייד כשהוא פותח את הטלפון.
זה רוסו, כולו 'מון שר' ומחמאות. הוא נמצא בעיר לכל השבוע החל מיום חמישי, משמע, פיטר יוכל לבקר במגדל סטארק רק מחר – או שזה יהיה היום, אם הוא בכלל לא ייכנס למיטה?
אבל פיטר לא מצליח לזכור למה הוא לא יכול לישון כשהוא מדדה חזרה לחדרו. המצעים שלו נראים כל כך רכים, כמו עננים, ופיטר לא רוצה שום דבר חוץ מ – רגע. נכון, לקרוא. זו הסיבה.
לקרוא, לא לישון. כדי שהוא יוכל להתראות עם טוני אחרי הלימודים היום. מחר. יום רביעי. לא משנה.
פיטר מנער את ראשו, מקווה לנקות אותו מספיק כדי להכין אותו לנבכי המכטרוניקה, ומתיישב ליד השולחן.
*
הסיכוי לומר סוף סוף לטוני 'אני אשמח לבוא למסיבה' כשהוא יפגוש אותו בלובי, מתדלק את פיטר לשארית היום.
ומסיבה טובה במיוחד, הוא מגלה. החיוך של טוני מסנוור.
אבל הוא לא עושה מזה עניין גדול, ופיטר אסיר תודה על כך, הוא פשוט ממשיך לברבר בהתלהבות על העוגה שסטיב מתכנן ועל הפרצוף של באקי כשהוא ניסה את האמרטו סאוור המיוחד של טוני.
"אתה מוכן?" טוני שואל כשהם מגיעים לדלתות הכפולות והמאיימות במפלס הנמוך ביותר של מגדל סטארק המאכלס בתוכו את כור הקשת שמפעיל את הבניין כולו.
"כן," פיטר מהנהן והדלתות נפתחות ללא בקשה נוספת וחושפות את אחד מהישגי ההנדסה הגדולים ביותר שפיטר אי פעם שמע עליהם.
להיות עם זה באותו החדר, להיות מסוגל להסתובב סביב המכשיר שמייצר את הדרך לחיים בני קיימא.
"זה..." פיטר מתחיל, אבל הוא מתקשה למצוא את המילים. "זה מדהים."
"מתערב שאתה אומר את זה על כל כורי ההיתוך," טוני מתבדח.
פיטר כבר קלט שטוני משתמש בהומור כדי להסתיר כמה שבח אמיתי חשוב עבורו, אז הוא רק מחייך. ככל שהוא מבלה יותר זמן עם טוני, הוא מגלה יותר ויותר שכבות ממנו.
כפי שהבטיח, טוני מסביר לו על סוגי הבדיקות והתחזוקה שהוא צריך לבצע ומתחיל בתהליכי הבדיקה כפי שהוא מסביר. פיטר מנסה להקשיב, אבל לראות את טוני מתרגש בזמן שהוא מדבר, או איך הוא מסדר ומתקן דברים בביטחון, מסיח את דעתו יותר מכפי שציפה.
כמובן, טוני שם לב לכך.
הוא מניח את הסורק על הרצפה בזמן שהאבחון הסופי מתבצע וניגש אל פיטר, לא עוצר עד שהוא מצמיד את פיטר על קיר הכור.
הוא לא יכול להחליט מה יותר אירוטי – המראה של טוני מולו או תחושת החום של כור ההיתוך כנגד החולצה שלו.
"זה עובד?" טוני שואל, "אתה כבר מוקסם?"
"אה..."
טוני רוכן מטה ומנשק את צווארו של פיטר, מניח יד אחת על המותן שלו כשאצבעותיו נסגרות ברפיון סביב זרועו של פיטר.
למזלו, זה לא הצד שבו הכוויה מהנר עדיין מחלימה, זה גם הסימן היחיד שנותר לו מאתמול בלילה, אבל הבזק זיכרונות עדיין מאט את תגובתו של פיטר לפני שהוא שוב מצליח לתפוס שליטה על הגוף שלו.
"האם לא כולם?" תוהה פיטר. הוא מניח יד על גבו התחתון של טוני, מעגן את עצמו לכאן ועכשיו.
טוני נסוג מצווארו, מצחו מתקמט לרגע לפני ששפתיו מתפתלות לחיוך עקום.
"אני לא יודע. לנשר לא אחד שאפשר להקסים – לא שהייתי רוצה ממנו את התגובה הזו, במטותא ממך – ופפ ורודי מכירים אותי כל כך הרבה זמן שאני כבר לא יכול להשוויץ בפניהם." הוא מטה את ראשו. "אוקיי, ברוס די התרשם... אבל ניסיתי לגרום לו לקחת את העבודה, לא..."
הוא עוצר, כנראה כי הוא רואה שפיטר סוף סוף קולט מה זה אומר בשביל טוני שהוא מראה לו את זה. פאקינג שיט, והוא חשב שההזמנה למסיבה הייתה צעד ענק.
"אני, אה.." הוא בולע. "אני מוקסם, הו כן. לגמרי מוקסם," הוא חוזר ואומר, החיוך שלו גדל כל כך שזה כמעט כואב. "אני יכול להעמיד פנים שאני מתעלף, אם אתה חושב שזה, אתה יודע...?"
טוני צוחק ומנער את ראשו. "פשוט תמשיך לחייך ככה, ילד."
אבל לא נראה לו שחיוך מספיק, ולפיטר אין מילים לתאר את האופן שבו הלב שלו דופק כשהוא רואה את הרגש בעיניו של טוני.
אבל הוא לא צריך מילים, הוא מבין, והולך על נשיקה. הוא מתחיל אותה לאט ובאופן חושני, ואז מעמיק אותה כשהוא מרגיש את זקפתו של טוני מבעד לשכבות הבד שביניהם ומגלגל את ירכיו.
"מה דעתך על," פיטר אומר בין נשיקות, כי זה גם לא מספיק, כי הם כבר עשו את זה ואין סיכוי שזה ישתווה למחווה של טוני, "על מציצה ליד מכשור כבד?"
הגניחה שהוא מקבל מטוני כתשובה מספקת אותו, ופיטר לא מניח לעצמו לפקפק בזה, הוא רק מסובב אותם ומחליק לרצפה בחן הרב שהוא יכול לגייס.
הוא מומחה בהסרת חגורות ופתיחת רוכסנים במהירות שיא כבר מלפני זמן רב, אבל בדיוק כשהוא עומד לצלול פנימה ועומד לספק לטוני את הבמה המושלמת לכל בדיחות ההיממת אותי לגמרי* שהוא ללא ספק יחשוב עליהן...
פיטר לא יכול.
המפרקים שלו ננעלים וגופו קופא. הוא מעולם לא חווה שום דבר כזה, הוא אפילו לא מצליח לנשום לרגע ארוך ומפחיד לפני שהוא מצליח לתת לעצמו את הדחיפה שהוא צריך כדי לעטוף את שפתיו סביב קצה הזין המתקשה של טוני.
"רגע, רגע, ילד..."
פיטר נסוג מיד.
טוני מסתכל עליו בדאגה, לא בתשוקה. בטנו של פיטר צונחת.
"מה יש?"
"אני צריך להיות זה ששואל אותך," טוני אומר. "אתה יכול – בבקשה, פשוט..."
פיטר מבין את זה ברגע שטוני מכניס את האיבר שלו חזרה למכנס והוא מיד נעמד על הרגליים, מרגיש קור בכל הגוף.
"אני מצטער," פיטר אומר, כי הוא באמת מצטער, על מה שזה לא יהיה שהוא עשה לא נכון.
"הי, לא, אני לא – לעזאזל," טוני מקלל ומעביר יד בשיערו. "תראה, אני לגמרי בקטע של מציצות ליד מכשירים כבדים כל עוד כולם נהנים מעצמם."
"נהניתי!" פיטר אומר.
"באמת?" טוני יורה חזרה. "כי זה די היה נראה לי שפעלת על אוטומט שם למטה."
"אני רוצה את זה! אני רוצה להראות לך כמה זה חשוב עבורי."
"זה לא אותו הדבר, חבר," טוני נובח. "אני לא צריך שתודה לי עם סקס, לכל הפאקינג רוחות."
"אז מה אתה רוצה שאני אעשה?" פיטר צועק חזרה, מופתע מהעוצמה בקולו. "אתה כל כך טוב אליי ואתה נותן לי להיכנס לחדר העבודה שלך ואז אתה מראה לי את זה ו... אני לא..."
המילים לא יוצאות החוצה ופיטר מבין בחלחלה שעיניו מתחילות לצרוב. הוא מנסה לבלוע את הכל, את הדמעות, התסכול והבלבול, אבל זה לא עובד. העור שלו מרגיש דק וחלש וחרדה מתפתלת סביב הבטן שלו כי הוא הורס את הדבר הכי טוב שקרה לו, לא? והכל כי הוא לא מצליח לקחת את עצמו בידיים.
הוא עוצם את עיניו בחוזקה ולוקח כמה נשימות מהירות ועמוקות עד שהוא מרגיש שיש פחות סיכוי שהוא יתחיל לבכות. זה מספיק מביך גם ככה.
"פיטר," טוני אומר לבסוף אבל פיטר לא מעז להרים את מבטו. "אתה לא... אני לא הראיתי לך את חדר העבודה בשביל שום דבר חוץ מהעובדה שחשבתי שתאהב את זה. אני לא יודע אם הבנת, אבל אני די אוהב לדבר איתך בנושאים האלה. אז אתה לא צריך לעשות שום דבר, בסדר?"
כשפיטר מרים את ראשו, הוא מוצא את טוני עומד כמה צעדים משם, הבעתו נטולת רחמים או כל דבר אחר מלבד חיבה.
"אני מצטער," הוא חוזר שנית. "הייתי צריך – אני לא יודע מה חשבתי לעצמי."
טוני מחייך. "זה לא משהו שאנחנו לא נדע להתמודד איתו, ילד. ואני חושב שאנחנו צריכים להתמודד עם זה במקום אחר, כי עד כמה שכור הקשת הזה מדהים, האבחונים הסתיימו ובחדר הזה אין בכלל מכונת קפה – וזו טעות מוחלטת, רק שתדע. אני חייב להחליף מילה עם האידיוט שעיצב את המקום הזה."
"אתה פשוט תדבר עם עצמך," פיטר אומר. זה לא יוצא חזק כפי שרצה, אבל הוא מתחיל להרגיש קצת יותר בנוח.
"ג'רוויס, למעשה," טוני אומר ועושה את הדרך לכיוון המעלית. "הוא צריך לעצור אותי מלעשות החלטות טיפשיות."
"אולי הוא דואג שאתה שותה יותר מידי קפה?"
"או שהוא סתם צוחק עליי," טוני מחייך. כשהדלתות נסגרות הוא מוסיף, "קח אותנו למעלה, חבר."
"ועכשיו, ילד, מה עמדתך בנוגע לשוקו חם?"
"אה..."
"אתה יכול להיות מבוגר ולאהוב שוקו חם. זה קטע. אני רק מניח את זה פה."
"לא, אני, אה... אני אוהב את זה." פיטר באמת אוהב, אבל הוא לא מצליח להיזכר בפעם האחרונה שהוא שתה חלב שלא היו בו לפחות שני שוטים של אספרסו.
"מדהים, אז אתה תאהב את המתכון הסודי שלי. טוב, לא בדיוק שלי," טוני ממשיך. "קיבלתי אותו מעוזרת הבית שלנו כשהייתי ילד. אני יודע שכולם אומרים שהדבר הראשון שביקשתי אחרי שחזרתי מאפגניסטן היה צ'יזבורגר, אבל זה כי יכולת לקנות אותם. אתה לא יכול לקנות את השוקו של גבריאלה. אני חושב ששנינו יכולים להנות מאחד כזה עכשיו, מה אתה אומר?"
טוני מציע גם שמיכות וספה ונותן לפיטר זמן לנוח בזמן שהוא הולך לעבוד במטבח. כשטוני מצטרף אליו פיטר כבר כמעט מרגיש שוב כמו עצמו, לא כמו גוש רוטט של מבוכה.
"רוצה לדבר על זה?" טוני שואל בטון ניטרלי.
פיטר לא צריך בכלל לחשוב על זה לפני שהוא מנענע בראשו.
"רוצה לספר לי מה הסרט האהוב עליך?"
"הא?"
טוני מחייך. "העברנו את כל הזמן הזה בברבורי מדע, ואני אפילו לא יודע אם אני יכול לצחוק עליך על הטעם הנורא שלך בסרטים."
הוא יכול, כך מתברר. אבל פיטר בספק אם היה משהו שהיה אומר שהיה מונע מטוני להקניט אותו. אוקיי, אולי לקרוא לאימפריה מכה שנית 'סרט ממש ישן' לא היה כל כך אידיאלי, אבל לפחות הוא ראה את זה.
"רגע, רגע, רגע, אתה לא – מה זאת אומרת אתה לא ראית מסע בין כוכבים?"
פיטר מרכין את ראשו.
"אוקיי, מספיק, אני לא יכול לתת לך לחיות ככה יום נוסף," טוני מודיע, וככה פיטר מעביר את הלילה שלו במגדל סטארק כשהוא נרדם על הספה.
כי עם כמה שזה כיף ללגלג על אפקטים מיוחדים משנות השישים, נעים לו ונוח לו ובשלב מסוים טוני מניח זרוע על כתפו ופיטר נרדם לצליל המרגיע של פעימות הלב של טוני.
*
הזיכרון של אותו הלילה, והאופן בו הוא התעורר יום למחרת בזרועותיו של טוני הוא הדבר היחיד שעוזר לפיטר לעבור את שבעת הימים הבאים.
טוני היה ממש מאוכזב כשפיטר אמר לו שהוא לא יוכל לקפוץ למגדל במהלך כל השבוע, אבל מיד קפץ על ההזדמנות להצעה שלו להיפגש שוב לארוחת צהריים ביום שישי.
ארגון וסידור זמן הלימודים שלו סביב רוסו כמעט גרמו לפיטר לשכוח שהוא עדיין צריך להגיד לרומלאו שהוא צריך חופש בשבת הבאה.
להפתעתו, הבוס שלו כבר ידע על זה.
"רוג'רס אמר שהם יצטרכו עזרה נוספת ובארנס אמר לי שסטארק די מתרשם מהשירות שלך. אולי הקסם שלך יעבוד טוב יותר כשתהיה בשטח שלו," רומלאו מוסיף עם מבט נוקב.
"אני אעשה את המיטב, אדוני," פיטר אומר ומיד נאנח בהקלה.
רוסו אפילו יותר משעמם משזכר, אולי כי פיטר בילה כל כך הרבה זמן עם טוני סטארק וכולם מתגמדים בהשוואה.
הוא קולט די מהר שרוסו מכוון ל-'חווית הבן זוג' מבלי לומר זאת במפורש – אולי כי זה יהיה ניגוד נחרץ לדמות הקשוחה שהוא משדר – אבל פיטר עשה את זה מספיק זמן כדי לקרוא בין השורות.
וכדי להבין שהפגישות העסקיות שאליהם הוא מלווה את האיש כקישוט על הזרוע אינן חוקיות כלל.
שומר הראש של האחר נראה כאילו הוא יכול למחוץ למישהו את הראש בידיו החשופות, שפיטר בוהה בהן רק כי הן מכוסות בקעקועים. הוא ראה את הסגנון הזה בעבר, עוד במהלך חופשת האביב בברוקלין.
רוסו אף פעם לא מדבר איתו על העסקים שלו ופיטר שמח להעמיד פנים שאינו מבין דבר. הדבר האחרון שהוא צריך זה להיות שותף בעסקי אקדחים לא חוקיים שחוצים את הגבול הקנדי או לדעת את הפרטים המדויקים כיצד רוסו מסייע בסחר של טונות אופיואידים* מידי חודש.
אבל זה מסביר את הצלקות של האיש... משהו נוסף שהוא לא שואל לגביו.
יחד עם זאת, עסקאות בחדרים נסתרים ומשחקי פוקר אינם שייכים ללילות מוקדמים. וזה מבאס כשפיטר צריך לעזוב את המלון של רוסו עד עשרה לשמונה בבוקר אם הוא רוצה להגיע לשיעור שלו ביום שני בבוקר.
יד על הזרוע עוצרת אותו.
"תישאר," רוסו ממלמל, עדיין חצי ישן.
"אני לא יכול, מתיס," פיטר אומר. "אני מצטער."
הוא מדגיש את האמרה בנשיקה וכשרוסו מושך אותו חזרה למיטה, הוא הולך ברצון ונשכב מעליו. הוא מרגיש את זקפת הבוקר של רוסו על ישבנו ומניח שהרווחים של השבוע הזה יוכלו לכסות על מונית אם זה אומר שהוא ירגיע את הלקוח שלו, אז הוא מניע את ירכיו.
"ממ, מון שר... אני לא יכול לתת לך ללכת בלי ארוחת בוקר," רוסו ממלמל ודוחף קלות את כתפיו של פיטר.
זה משפט כל כך קיטשי ומחזיר את פיטר לאותו הבוקר עם הקפה הכי טוב בכל מנהטן ולביצים המקושקשות והמדהימות של טוני, אבל פיטר בולע את הזיכרונות הללו יחד עם הזקפה של רוסו.
הוא מאחר בעשר דקות להרצאה שלו, אבל מכפר על כך בכך שהוא משתתף כמה שהוא יכול. הוא מכוון את השעון המעורר שלו אפילו מוקדם יותר ביום שלישי והוא לא נותן לרוסו את ההזדמנות להתלונן בכלל לפני שהוא מטפס על חיקו.
הוא עדיין לובש את הפלאג שרוסו קנה לו יום לפני, האחד שנאמר לו לענוד לכל השיעורים שלו כדי שהוא יחשוב על רוסו כשהם לא ביחד. פיטר מתעלם מפעמוני האזהרה שהבקשה הזו מעוררת אצלו ומניח שחוסר הנוחות יהיה שווה את זה.
יש לזה בונוס נוסף, הוא יכול לכוון את ידו של רוסו אל החור המלא שלו באותו הבוקר, לגרום לו לשלוף אותו החוצה ולתת לו הצגה לפני שהוא שוקע על הזין שלו.
"אני רוצה שתמלא אותי," פיטר אומר לו בין הגניחות, בצורה הכי כנה שהוא יכול כדי לגרום לרוסו לחשוב שפיטר באמת נהנה מהזמן שלהם ביחד, "ואז אני רוצה שתחזיר את זה חזרה כדי שאוכל להרגיש את השפיך שלך בתוכי כל הבוקר."
זה מייצר את האפקט שכיוון אליו; רוסו גומר בגניחה ופיטר מגיע לאווירודינמיקה חמש דקות לפני הזמן, אותן הוא מנצל כדי לשלוח הודעות לטוני.
[08:25] בוקר :-)
התכוונתי לשאול: מה הגברת פוטס אוהבת? אני לא רוצה להגיע בלי מתנה.
התשובה של טוני מגיעה מיד.
[08:26] בוקר, ילד! היא מבקשת תרומה לצדקה, פשוט תביא כרטיס עם צ'ק או משהו. אנחנו עדיין בעניין בנוגע לחמישי?
ברור שכן, הציפייה להמשיך את מסע בין כוכבים עם טוני זו נקודת האור הבהירה היחידה שיש לו בסופו של שבוע עמוס כזה, ופיטר לא יפספס את זה בחיים.
הוא צריך לשרוד רק עוד שני לילות עם רוסו, שני ימים של לימודים, ואת המשמרת שלו בללא עצם ביום חמישי.
זו התוכנית לפחות.
הוא לא לקח בחשבון שרוסו יסיים את מה שזה לא יהיה שהוא עושה לעסקים שלו בעיר מוקדם יותר וירצה לחגוג את זה על ידי בריחה עם פיטר למסיבה בהמפטונס באחת האחוזות של החברים של רוסו.
"אמ, איך נחזור חזרה לעיר?" פיטר תוהה בזמן שהם מחכים להליקופטר שייקח אותם הרחק מהאורות של מנהטן.
"באותה הדרך, מון שר."
"אני, אה, אני צריך לחזור עד – "
"אנחנו חוגגים," רוסו קוטע אותו ומושך אותו קרוב. הוא מחליק את אצבעותיו על חזו של פיטר ומנשנש את צווארו. "בבקשה, מון שר. נשארו לנו רק עוד שני לילות יחד... תן לי גם את מחר. בכל מחיר, מון שר, אני אשלם את זה."
שיט.
לפיטר יש שבריר שנייה לשקול האם לקחת את הסיכון. הוא יודע שהמטוס של רוסו יוצא ביום חמישי בסביבות הצהריים, אז אם הוא יסכים לבלות איתו את כל יום רביעי הוא בספק אם הוא יגיע לשיעורים שלו גם בחמישי, אבל...
בכל מחיר, מון שר.
הם יוכלו לשכור את השירותים של החוקרת הפרטית – או הוא יוכל. הבחורה מצאה קצה חוט חדש אבל מיי לא הצליחה לשלם על שעות העבודה, אז עם הכסף שיקבל מרוסו פיטר יוכל לחזור אליה. מיי לא צריכה לדאוג. ואם קצה החוט יוביל למשהו...
מה זה יומיים של לימודים בתמורה לכך שבן יהיה חופשי?
*
פיטר כבר היה בהמפטונס לפני – שנה שעברה בשיא הקיץ, הוא עזר לרומלאו למלצר במסיבות בריכה, מסיבות תה וארוחות ערב בלעדיות של ארגוני צדקה, או בהגשת שמפניה ושעשוע אורחים מסוימים לאחר שעות העבודה.
האירועים האלה היו מלאים במנהלים ובבנקאים, באנשי החברה הגבוהה ובאנשים ממשפחות עשירות שיכלו לקנות הצבעות ויאכטות כאחד.
הלילה... הלילה זה משהו אחר לחלוטין.
פיטר לא מזהה אף אחד מהקולגות, אלא כמה פרצופים מחדר הפוקר בברוקלין או מהפגישות של רוסו, מה שמסביר את הנוכחות הכבדה של אנשים חמושים ואבקה לבנה שנותרה בגלוי על שולחנות הקפה.
המארח שלהם הוא אותו קולומביאני בלתי מזיק למראה בן השלושים ומשהו שבעבר הקפיד להישאר מאחור, צופה בכל המתרחש בעניין סמוי. הלילה הוא במרכז תשומת הלב יחד עם גבר צנום ושחור בשנות הארבעים לחייו שנראה שהוא הסגן שלו בכל ה... ארגון הזה שהוא מייצג.
רוסו כמובן מכיר את שניהם. הוא מחליף חיבוק וטפיחה על הגב עם הקולומביאני – פאביו, אבל כל השאר פונים אליו בתור 'סניור אורטיז' – ומברך את האיש השני, ספנסר, על תפקידו החדש.
פיטר תוהה אם עוד מישהו שם לב שהמרווח בין פאביו לספנסר נורא קטן או כיצד, על אף הנשים המושכות הרבות שנמצאות באחוזה, העיניים שלהם נמשכות אחד לשני בלבד.
ואל פיטר, במקרה הזה.
"זה הבחור שהזכרת, מתי?" פאביו אורטיז שואל, הוא פונה אל פיטר ובודק אותו ממכנסי הצ'ינו ועד חולצת הפולו הצמודה שלו. "לא שיקרת."
הוא לא מציע את ידו. פיטר מטיל ספק שהוא יכול היה לזוז, לאור החרדה שהזדחלה באבריו.
"מדוע שאשקר לידידיי הותיקים?" רוסו תוהה ומושך את פיטר לפניו. זרוע אחת נצמדת לחזהו כדי להשאיר אותו במקום בזמן שהשנייה מוצאת את דרכה אל החגורה שלו.
"כדי להתרברב?" ספנסר אומר. "היה מזה הרבה לאחרונה."
ספנסר מחליף מבט למוד סבל עם השומר הקרוב ביותר, מכל האנשים. פיו של פיטר מתייבש. יש משהו מסוכן באיש הזה. בשניהם, בעצם.
"בעסקים יחד חמש שנים, variment.*" רוסו מצקצק. פיטר מבחין כי רבים מהצופים נדרכו מהטון שהוא נוקט. "אתה אמור להכיר אותי טוב יותר עד כה, מון אמי."
זו הצגה, מבין פיטר. רוסו מנסה לחזק את הקשרים שלו.
זה עובד. כשרוסו מחפש מקום לשבת, מיד מתפנה כורסה. על פיטר מוטלת המשימה להביא משקאות, ולעיתים רחוקות הוא היה מוכן למזוג חלק מהדברים עבור עצמו.
קשה להירגע עם כל כך הרבה אקדחים בסביבה, אפילו יותר קשה להמשיך לסרב למגוון הסמים.
עם זאת, יש משהו אחד שהוא לא יכול לסרב לו.
"אז תאמר לי, מתיס," פאביו אומר כמה זמן לאחר מכן, הם בחוץ, מעשנים סיגרים על כיסאות אלגנטיים בזמן שפיטר נשען על רגליו של רוסו ונותן לאיש לשחק בשיערו. "אתה עדיין אחד שחולק?"
הוא לא מסתכל על פיטר, אבל זה שקוף כמו המשקה שלו למה הוא מתכוון. הדופק של פיטר מאיץ. הוא היה צריך לקחת את השוט השני של הטקילה כשהייתה לו הזדמנות.
פאביו מחייך, כמו טורף, ופוגש במבטו של פיטר. "אנחנו נדאג שזה יהיה שווה את הזמן שלך, קריניו*."
ספנסר כיבה את הסיגר שלו. "כדאי שתצפה, מתיס. אני זוכר שאתה אוהב לראות."
מעליו, רוסו מהמהם בסקרנות וכשפיטר מרים את מבטו, הבעתו שואלת. הוא מלטף את לחיו של פיטר. "החלטה שלך, מון שר."
פיטר לא צריך להעמיד פנים; קולו רועד ללא כל מאמץ מצידו. "מה, אמ, על מה חשבתם?"
על מיטה, דבר ראשון. מיטה ענקית עם מצעי משי בחדר גדול ומודרני בקומה מעל. רוסו נותן לו נשיקה אחת אחרונה לפני שהוא ממקם את עצמו בנוחות בכורסה שנמצאת בפינה, רגליו כבר פשוקות.
ספנסר נמצא מאחורי פיטר, פאביו מקדימה. זה פאביו שעוקב אחר שביל לאורך גרונו ועד לעצם הבריח שלו.
"מה דעתך על זהב לבן עבור הטרחה שלך? לא תמצא מוצר טהור יותר בשום מקום.. מלבד אולי מחוץ לגבול."
"אני, אה," פיטר מתחיל, אבל ידיים חזקות על המותניים עוצרות אותו לרגע. "אני מעריך את זה, אבל..."
"אמרתי לך," ספנסר צוחק ומסתכל על פאביו, שמחייך – לרווחתו הגדולה של פיטר – ומצמצם את המרווח כך שפיטר דחוק בין שניהם.
פאביו שולף חבילת שטרות מהכיס האחורי של ספנסר, סופר חמש מאות ומניח אותן בידו הפתוחה של פיטר. פיטר לא סוגר אותה. הלב שלו דופק בגרון, אבל אם הוא עומד לעשות את זה כדאי מאוד שזה יהיה שווה את זה.
בצחקוק, פאביו מוסיף עוד חמש מאות, טופח על לחיו ומחזיר את שאר השטרות חזרה למקום.
פיטר קלט מהר מאוד את העובדה שהוא רק אמצעי להשגת מטרה – זה לא קשור לכך שהם רוצים לזיין אותו, זה קשור לפאביו וספנסר שיכולים להזדיין ביחד מבלי לסכן את המוניטין שלהם בכך שאחד מהם מקבל בתחת.
זה יכול היה להיות רומנטי, בדרך מעוותת כלשהי, אם זה לא היה אומר שפיטר יסיים עם שני איברים בתוכו.
הם מתחילים כשהוא כורע על שטיח הקטיפה, הוא מנסה לפתוח את עצמו ולמצוץ את הזקפות של שניהם עד לקישחות מלאה בזמן שרוסו משפשף את עצמו בעצלתיים.
זה פאביו שאומר לפיטר להישען על המיטה ומזיין אותו עד כדי הרחבה מלאה, לאט בהתחלה אבל עם פחות ופחות תשומת לב אליו. עיניו לא עזבו לרגע את של ספנסר, שמצא לעצמו מקום כנגד ראש המיטה. לאחר דחיפה אחרונה שמתחה את זרועותיו של פיטר עם כוח פיזי, פאביו נסוג החוצה בגניחה וסוטר בשובבות על ישבנו. ספנסר מסתכל על פיטר, אבל הוא רחוק מידי בשביל מציצה, אז למה –
"תרכוב עליו, קריניו," פאביו אומר, אך סוטר לידו כשפיטר רוצה לכוון את הזין של ספנסר לתוכו.
ספנסר גונח כשהוא מרגיש את אצבעותיו של פאביו המכוונות אותו לתוך פיטר, האיבר שלו חלק מחומר סיכה ונוזל טרום שפיכה.
פיטר הזכיר קונדומים, אבל אז ספנסר הניח אקדח על שידת הלילה בגבה מורמת יחד עם, "אנחנו נקיים." פיטר הניח שלדרוש לראות את תוצאות הבדיקה כמו שעשה עם רוסו יעלה לו הרבה יותר מאלף הדולרים שהם שילמו לו והניח לזה.
הוא נותן להם הצגה נהדרת, לא בשביל ספנסר או פאביו אלא לרוסו, שצופה בו בזמן שהוא מחכך את הזין שלו כנגד הבטן של ספנסר עם כל דחיפה.
בדרך כלל פיטר מצליח לעצור את הקולות שהוא משמיע, אבל אפילו הוא לא יכול להעמיד פנים שמתיחה של זקפה נוספת כנגד הפתח שלו היא משהו אחר מלבד כואבת.
"השש, קריניו," פאביו לוחש ומעביר יד במורד גבו, "תירגע."
פיטר מנסה כמיטב יכולתו, מתמקד בכפות הידיים המעסות את לחייו, אבל גם אז, התחושה עדיין מעורפלת. הם לא יכולים לזוז יותר מידי אחרת אחד מהם יחליק החוצה, אז זה מוטל על פיטר להזיז את ירכיו ולכווץ את עצמו סביבם ולעשות את כל מה שהוא יכול לחשוב עליו כדי שזה ייגמר בהקדם האפשרי.
להרגיש שני איברים פועמים ומתקשחים בתוכו, מותחים אותו אפילו יותר וגומרים בתוכו... זו לא תחושה שהוא אי פעם ישכח. או משהו שירצה לחזור עליו. רוסו עדיין צופה אז פיטר משפשף את עצמו תוך כדי, לוגם את האוויר ומקווה שזה יישאר אירוע חד פעמי למרות שיש לו עדיין יותר מעשרים וארבע שעות לפני שיהיה לו כל סיכוי לחזור למנהטן.
אבל כשהוא רואה את המבט השיכור מתשוקה של רוסו, הזין שלו רפוי כעת ונח לו בין הרגליים, פיטר מטיל ספק שיהיה לו יותר מידי זמן להירגע.
*
פיטר מועד לחדרו ביום חמישי אחר הצהריים כשהוא לבוש בבגדים של יום שלישי, יש שריטות על חזהו וחבורות על ירכיו שהוא לא זוכר איך קיבל.
מבט במראה גורם לו לתפוס את הקונסילר אבל הוא עוצר כשהתנועה הפתאומית גורמת לו להתכווץ.
מקלחת.
הוא משתוקק למקלחת נוספת, לבד, ללא שום ידיים עוזרות.
הוא עומד מתחת לזרם המים לזמן שמרגיש כמו נצח. המים החמים מרגישים נהדר על השרירים המתוחים שלו, אבל אפילו להרים את זרועותיו כדי לסבן את שיערו מצריך ממנו מאמץ רב – הוא מעולם לא הרגיש נורא יותר בחייו.
כל תנועה מזכירה לו כמה כואב לו, וזה היה בסדר לולא היה רואה בעיני רוחו את החוויות המתלוות לתחושות. לשנייה הוא נמצא שוב בחדר האמבטיה של האחוזה, וגל נוסף של בחילה מעוות את בטנו.
האריחים צוננים על מצחו, והיצמדות לקיר המקלחת עוזרת להרגיע את הסחרחורת. אבל הוא צריך לצאת מהמקלחת בסופו של דבר, הוא צריך להסתכל במראה ולהתייבש, לנקות את השריטות ולעצב את שיערו. למרוח עוד קונסילר.
אחרי הכל, השעה כבר אחרי ארבע ופיטר חייב להיות במסעדה בחמש.
הדבר הראשון שהוא עושה זה לרוקן שתי פחיות של רד בול עוד לפני שהוא בכלל מחפש את המדים שלו. האחד ששתה כשעזב את הדירה שלו אומנם כבר נכנס לפעולה, אבל הוא יודע שזה לא יחזיק מעמד לכל המשמרת.
נשיאת שלוש צלחות זה כנראה יותר ממה שזרועותיו וכתפיו הכאובות יכולות להעמיס על עצמן, אבל באקי מסתכל על פיטר כמו נץ והוא לא יכול להסתכן ולעורר אצלו שאלות נוספות.
הוא בסדר. וחוץ מזה, מרתון מסע בין כוכבים עם טוני ממתין לו ממש מעבר למשמרת.
בשנייה שהוא סיים עם השולחנות שלו, פיטר בורח החוצה מהיציאה האחורית במקום מהיציאה הקדמית שבה באקי עדיין מסדר את הבר ליום הבא, ועשרים דקות לאחר מכן הוא צונח כנגד קיר המעלית של המגדל.
בשלב הזה הוא כנראה פועל נטו על ציפייה ועקשנות צרופה, אבל אפילו שינה לא הצליחה לנצח כשהוא מצא את טוני שרוע על הספה מול הטלוויזיה, עובד על שרטוטי הולוגרמה רק כדי לסגור אותה ברגע שהוא שומע צעדים. ובכל זאת, החיוך של טוני מתערער כשהוא מסתכל מקרוב על פיטר.
"לעזאזל, בחינות אמצע סמסטר הגיעו מוקדם או משהו?"
"לא, פשוט, אה.. משמרת גרועה," פיטר אומר. לעזאזל, הוא ידע שהוא צריך לתקן את האיפור שלו מול המראה במעלית. "היה שולחן שלא הפסיק לתזז אותי." הוא מניח את התיק שלו ליד הבר, כרגיל, ומחייך אל טוני.
"אתה בטוח שאתה בסדר, ילד? יש לי מקרר מלא באוכל אם אתה – "
"בבקשה לא," פיטר פולט, ומיד לאחר מכן מסמיק. "אני מצטער, אני מתכוון.. תודה אבל, אה, אני בסדר."
טוב, הבחילה חזרה אבל טוני לא צריך לדעת על זה. טוני מתעמק בו לעוד רגע מתמשך, דאגה מקמטת את מצחו, ושיט, פיטר חייב להחזיר את השיחה הזו למקום יותר בטוח...
"תנשק אותי כדי שזה יעבור?" הוא שואל.
לאחר רגע, נראה שטוני מחליט להאמין לו, הוא היה מריע לו היה לו את הכוח.
"הו, את זה אני יכול לעשות, ילד."
השפתיים של טוני רכות ועדינות, ידיו חמימות על המרפקים של פיטר ואלוהים, איך פיטר התגעגע לריח שלו. להיות שוב קרוב לטוני לאחר שבוע שלם, זה משכר בצורה הטובה ביותר. הברכיים של פיטר מתנדנדות כשהם מתרחקים.
"הי, בזהירות," טוני אומר.
פיטר לא יכול להפסיק לחייך. "אני בסדר."
שיט, ספק שוב מתלקח בעיניו של טוני. לשנייה פיטר חושש שטוני יחזור בו מהחלטתו אבל נראה שהיקום חושב שלפיטר מגיעה הפסקה כי טוני מניח לזה.
קנקן של מים עם שתי כוסות כבר מונח על שולחן הקפה והפרק הבא מופיע על המסך, ממתין להתחיל. אז טוני מושך אותו לכיוון הספה לאחר נשיקה נוספת.
הכריות רכות יותר ממה שפיטר זוכר, או אולי זה בגלל שחצי ממנו נשען על טוני, ראשו מונח על כתפו. הוא נאנח בשבעות רצון, מה שגורם לטוני לצחקק, ופיטר יכול להרגיש את הרטט כנגד לחיו.
הוא היה נרדם תוך שנייה ברגע שהסרט התחיל אם זה לא היה בגלל הרד בול הרביעי – או החמישי? – ששתה לפני שעה. אבל ככה הוא יכול לשמור על עיניו פקוחות ואפילו לדון על אפשרויות של שכפולי מזון לפני שתחושת הבחילה עמוק בבטנו הופכת בלתי אפשרית להתעלם ממנה.
"אני מיד חוזר," הוא מבטיח.
"מעולה, זה נותן לי זמן להחליט על הפרק הבא. הו לא, מצאתי את הדבר המושלם – שמעת פעם על טריבלים, ילד?" טוני שואל כשפיטר קם מהספה.
"אני," הוא מתחיל אבל הלשון שלו לא משתפת פעולה והראייה שלו מתחילה להיטשטש בקצוות.
הוא חושב שהוא שומע את טוני צועק את שמו לפני שהכל הופך שחור.
●○•••••••••••••••••••••○●
*סטקטו הוא מונח מוזיקלי שפירושו המילולי הוא 'מנותק' או 'נפרד'. משמעות סימון הסטקטו היא שיש להפריד בין צליל לצליל, כך שבחלק מהזמן המוקצב לתו על מי משכו, לא יישמע צליל אלא שתיקה.
*באנגלית מציצה – blow job - משחק המילים היה blow my mind
*סמים פסיכו אקטיביים ממכרים.
*באמת
*יקירי בספרדית
° • ° • °
כן... הפרק הזה פחות נחמד מהקודמים. ☹
רק אומרת שהעמותה למען פיטר עדיין פתוחה למשתתפים חדשים שמעוניינים להצטרף, אנחנו מקבלים את כולם.
כל מקרה, אחרי הפרק המדכא הזה, ספרו לי מה שלומכם?
איך עברה התקופה הזו? כמעט שבועיים. איך עבר העצמאות בערב, העצמאות ביום?
יום רביעי הלכתי לעבודה כי ידעתי שאף אחד אחר לא מתכוון להגיע, אז אף אחד כביכול לא יישב לי על הראש ויהיה לי מספיק זמן לתקתק את העבודה שלי. פחחח מחצי יום נשארתי שם יותר מיום עבודה רגיל כדי לתקן את כל הטעויות שקודמותי בתפקיד עשו בשנת 2020. 2020!!! העצבים שחשתי באותו היום היו מזוויעים, אבל למזלי היום נגמר נהדר. הלכתי לחברה שהזמינה עוד חברות והיה לי סהכ כיף גדול.
וחמישי היה על האש וחידשתי קשרים עם מישהו שלא התראיתי איתו מלא זמן, אז אני ממש מבסוטה.
שבוע הבא מצפה לי שבוע עמוס מאוד בעבודה ואני לא יודעת איך לשרוד. אסתדר איכשהו, אני מקווה.
אם כבר בתלונותיי עסקינן, יצא לכם לקרוא פעם פאנפיק מוצלח אבל עם סוף גרוע?
לא? מהמם לכם! לי יצא כמה וכמה פעמים, אבל מה שהיה לי בשבוע שעבר פשוט עבר כל גבול.
יש פאנפיק נחמד, סטארקר חדש שעדיין לא קראתי, כמעט עשרים אלף מילים, שלושה פרקים, תגיות נחמדות (😏), סהכ נראה מבטיח. מתחילה לקרוא, כתוב בשפה יפה ולא של ילדה שעכשיו התחילה לכתוב על המקלדת בפעם הראשונה בחייה. כתוב נחמד, פחות שיחתי אלא יותר מסביר בעצם מה עבר על פיטר, הסיפור קופץ מתקופה לתקופה. תקשיבו, היו שם איזכורים של יהודים וישראל ועברית ואני כאילו עפתי, בשמיים הייתי. שמחה הייתה שם, עצב היה שם, כתוב בצורה מדהימה שגרמה לי להתחבר ממש.
אני כבר מדמיינת את הרגע שבו אני שואלת אם אני יכולה לתרגם את הסיפור ואיך אתם עפים עליו.
ואז מגיע הפרק האחרון בו פיטר בעצם פוגש את טוני והגוד סטאף אמור להתחיל.
איפ.
איזה גועל נפש, בחיים שלי לא הייתי מאוכזבת ככה מפאנפיק. כתיבה של בנאדם שהרגע גילה את המקלדת, צ'יזיות שלא מתאימה לדמויות לא בצורה המקורית שלהן ולא בתיאור שלהן בפאנפיק שלה עצמה. איזה נורא זה היה, איזה דביקי שמיקי לאבי דאבי בקטע מסריח, באיזה קטע זה היה בסדר? שום גוד סטאף לא היה, הסוף היה מזעזע. הייתי מעדיפה לסיים את זה בפרק השני ולגמור עם כאב בלב כי כביכול הדמות לא קיבלה את הסוף שמגיע לה.
אני לא קיבלתי את מה שמגיע לי!
קיצר, אם לא יצא לכם, אני ממש שמחה בשבילכם. לצערי זה לא הראשון, אבל זה אחד שהיה לי ממש קשה איתו.
אם קראתם עד הסוף, אתם מדהימים (אבל תמיד ידעתי את זה).
אוהבת אתכם! אל תשכחו להצביע. ❤💫
לילה טוב. ❤💖