בדרך כלל אדריאן היה קופץ ממיטתו בבוקר, להוט ללכת לבית הספר ולראות את חבריו, אבל היום הוא נשאר במיטה במשך כמעט עשרים דקות, בוהה בתמונה שהחיפושית שלחה לו. (הוא הדפיס אותה ושמר אותה מתחת לכרית שלו במשך כל הלילה. פלאג צחק עליו.) אדריאן היה נחוש לזכור את כל התמונה עד שהוא עזב לבית הספר.
החיפושית הקפידה להחביא פרטים וחפצים כשצילמה את התמונה. לא היו רמזים שהיו יכולים לחשוף את הזהות שלה, אבל היא לא הייתה יכולה להסתיר את הקיר הוורוד שהיא הדביקה עליו את התמונה. ורוד. החדר שלה היה ורוד. זה הצבע האהוב עליה? הוא צריך להביא לה ורדים ורודים מעכשיו? היא גם לא הסתירה את המצעים הוורודים שלה. המיטה שלה! לא רק שהיא תלתה את התמונה, אלא היא גם שמה את התמונה ליד המיטה שלה. זה היה הדבר הראשון שהיא ראתה בבוקר? זה היה הדבר האחרון שבהתה בו לפני שהלכה לישון?
דפיקה חזקה על דלת חדרו נתנה לו אזהרה להחביא את התמונה מתחת לשמיכה לפני שנטלי נכנסה. היא אפילו לא הסתכלה עליו לפני שהתחילה להקריא את לוח הזמנים שלו לאותו היום, שכבר היה מלא. "אבא שלך מצפה שתרד. שניכם תהיו מאוד עסוקים היום והוא לא רוצה שיהיו איחורים."
"כן, נטלי. אני כבר ארד." ברגע שהיא עזבה את החדר, הוא משך החוצה את התמונה. ארוחת הבוקר הייתה יכולה לחכות, אז הוא טבע בחזרה אל תוך הכרית ושכח מנטלי ומלוח הזמנים שלה, מחזיק את התמונה גבוה מעל ראשו והפעם, לראות אותה מזווית שונה.
היה אפשר להבחין בקרני שמש שחדרו אל תוך חדרה של החיפושית ופוזרו על הקיר, למרות שהוא לא יכול היה לראות את מקור האור. זה בטח אומר שמנורה הייתה בקרבת התמונה. היא קראה לפני שהיא הייתה הולכת לישון? מה היה הספר האהוב עליה?
החלק הכי טוב בהודעה שלה מאתמול בלילה היה לגמרי התיאור שהיא הוסיפה. "הייתי חייבת לתלות את התמונה של השותף האהוב עליי!" זה היה טיפשי. זה לא היה צריך לגרום לו להיות שמח. הוא היה רק השותף שלה, אבל אף אחד מעולם לא אמר לו שהוא האהוב עליהם. הוא חזר על מילותיה לעצמו ברגע שסוף סוף התארגן לצאת מהחדר.
הוא דילג במורד המדרגות, מאחר בעשר דקות לארוחת הבוקר, רק כדי שיקבלו את פניו במבט זועף.
"נטלי אמרה לך שציפיתי שתעשה את מה שאמרה?" אביו שאל. אפילו מהנקודה בה גבריאל ישב, שהייתה רחוקה מאדריאן, הוא יכול היה להרגיש את האכזבה, כמעט כעס. אבל מילותיה של החיפושית שמרו עליו מהעצבות.
"כן," אדריאן אמר. "אבל לא ידעתי ש-"
"והחלטת לא לכבד את בקשתה ואת הזמן שלי. למה?"
"אה..." בגלל שהחיפושית אמרה שהוא היה האהוב עליה! היא לא דחפה אותו הצידה כשנישק אותה! "אני מניח שהייתי... עייף?"
"אני מבין," גבריאל אמר, מרים את הצלחת שלו ברגע שקם ממושבו ליד השולחן. "קיוויתי להיות בחברת הבן שלי, אבל מאחר שהוא לא מכבד אותי מספיק, אני אסיים את הארוחה במשרד שלי." גבריאל עבר לידו ונעלם.
"אם הוא רק היה אומר לי שהוא התכוון להצטרף..."
"הפסד שלו," פלאג אמר מהכיס שלו. "היי, תמיד נוכל לחזור למיטה. אני חושב שיש חבילת גבינה מסוימת שקוראת לי ותמונה מסוימת שקוראת לך."
"ניסיון נחמד." אדריאן לקח את הצלחת שלו והלך לכיוון הדלת הראשית. זה היה מוזר, איך הוא לא הרגיש נורא לגבי התנהגותו של אביו. זה היה מצער, אבל זה לא יכול היה להרוס לו את מצב הרוח. הוא היה האהוב על החיפושית! היא נתנה לו לנשק אותה איזה שש פעמים אתמול בלילה!
הזיכרון הזה גרם לו לעבור דרך יום מתיש. נטלי לא הגזימה כשהיא אמרה שהוא יהיה עסוק. יום הלימודים היה מלא במבחנים ובדרמה של קלואי, כל זה הקשה עליו יותר בגלל חוסר השינה שלו. שעתיים של שיעורי סייף עייפו אותו. לאחר מכן גם צילומים. ולבסוף שיעורי פסנתר שבהם הוא התחרט על כך ש'ברור שלא התאמן ולא כיבד מספיק את הפסנתר בתור כלי נגינה ובתור יצירת אומנות.'
"אני אשמח לראות אותו מתאמן כל הזמן ביחד עם כל נבלי-העל שאני חייב להילחם בהם."
"או כל החלימה בהקיץ על החיפושית," פלאג הוסיף. זה היה מדהים כמה הכרית של אדריאן ספגה. פלאג נח בתוך ריבוע מואר מקרני השמש. עין אחת פקוחה בכדי שיוכל לראות למה ההתגרות שלו גרמה.
"אני לא כזה גרוע."
"אתה בטוח?"
"בוא הנה." אדריאן צנח אל מיטתו כשראשו מוביל, כבר מחפש את התמונה. זו הייתה הקלה שהיה לו שוב את החדר שלו לעצמו. הוא כמעט התמוטט מעייפות והוא עבר את הגבול של כמה אנשים הוא יכול היה לפגוש באותו היום. טוב, אנשים שלא היו החיפושית. הוא קיווה שהיה סיור הלילה. העובדה שיש לו תמונה שלה היא נחמדה, אבל שום דבר לא יכול היה להשתוות לתמיכה של הנוכחות שלה.
הדלת נפתחה לרווחה ופלאג התעופף ונעלם אל מחוץ לטווח הראיה בזמן שאדריאן קפץ על שתי רגליו בכדי לקבל את האורח שלו. לראות את גבריאל פעמיים באותו היום לא היה משהו שהוא היה רגיל אליו ובדרך כלל אדריאן היה שמח לקבל קצת תשומת לב ממנו, אבל פניו של אביו היו אפילו יותר חמוצות מאשר היו באותו הבוקר.
"הצלם שלח לי את התמונות מהצילומים של היום, אדריאן. העבודה שלך הייתה מתחת לכל ביקורת."
שפתיו של אדריאן התעקמו. לא היה לו כוח לזה. "התמונות האלה הן רק הבסיס," אדריאן אמר. "הם הולכים לערוך אותן בפוטושופ בכל מקרה."
"אתה לא יכול לעוות כישלון. ההופעה שלך היום לא באה בחשבון."
"אולי זה לא היה ככה אם לא היו לי שעתיים של סייף לפני זה. הייתי עייף." מילותיו נשארו באוויר ביניהם, אבל אדריאן לא יכול היה לקחת אותן בחזרה גם אם היה רוצה בכך. הוא היה יותר מדי עייף. יותר מדי עייף בכדי שינזפו בו פעם נוספת באותו היום, יותר מדי עייף בכדי להיות כישלון בפני כולם.
"אתה לא תתאמן עם הלהקה שלך ביום שבת."
"אבל הם סומכים עליי שאגיע! פספסתי את ארבעת האימונים האחרונים של-"
גבריאל קטע את דבריו. "אתה תבלה את הזמן החופשי החדש שלך בנגינה בפסנתר. פגשתי את המורה שלך בדרכו החוצה והוא אמר לי שהכישורים שלך מידרדרים מהר מאוד."
אדריאן שילב את זרועותיו והסתכל הצידה.
"אני מבין שזה יותר מדי בשבילך," גבריאל אמר ברכות.
אדריאן העז לקוות שאבא שלו סוף סוף מבין אותו, שהוא יסיר כמה מהשיעורים או מהצילומים המכבידים מלוח הזמנים שלו, אבל זה היה יותר מדי טוב בכדי להיות נכון. זה גרם למילותיו של גבריאל לחדור לליבו אפילו עוד יותר.
"אם ההופעה שלך – וההתנהגות שלך – לא ישתפרו, אנחנו נחזור ללמידה מהבית."
אפילו ברגע שהוא יצא מהחדר, זה הרגיש כאילו ציפורניו של גבריאל נסגרו סביב אדריאן. אין להקה בימי שבת. זה היה צפוי. נראה היה שאביו היה משתמש בכל תירוץ בשביל למנוע ממנו ללכת. אבל בלי בית הספר? הפעם האחרונה שהוא איים עליו בעזרת הדבר הזה היה לפני זמן רב. ואם הוא היה בבית כל היום עם מורים זה היה מקשה עליו להתחמק החוצה אם נבל-על יתקוף. בלי להקה, בלי בית ספר, בלי חתול שחור.
אדריאן זרק את עצמו על ספסל הפסנתר בתסכול והתחיל לנגן. בשביל שאבא שלו ישמע אותו מנגן. בשביל לגרום לו לחשוב שהבן שלו שיתף פעולה ושהיה צייתן.
"הו, אל תדאג," פלאג אמר, מרחף לעברו. הוא לקח את התמונה של החיפושית מתחת לכרית והחזיק אותה בכפותיו. "הוא ישכח מהכל בעוד כמה ימים. אתה תראה." הוא שם את התמונה מעל דפי התווים.
"פשוט תן לי לנגן," אדריאן אמר, מזיז הצידה את התמונה בשביל לראות את התווים. "אני רוצה לגרום לו לחשוב שהוא ניצח." פלאג ניסה לעזור והוא העריך את הניסיון לעזור, אבל הוא היה צריך לראות את הדבר האמיתי. תמונה כבר לא הספיקה.
"למה?"
"בשביל שהוא לא יבוא לבדוק שאני כאן." אל תחשוב. פשוט תנגן. ואז תיפגש עם החיפושית.
אל תרגיש.
התוכנית שלו פעלה במשך חמש עשרה דקות עד שאדריאן לא יכול היה להישאר בבית. זה חייב להספיק. הוא קפץ אל החלון עוד לפני שהספיק להשתנות כולו, אל תוך לילה קר של אוקטובר. העיר הייתה ערפילית וקודרת, וזה לא בדיוק התאים למצב הרוח שלו. הוא רצה סופת רעמים.
שישה עשר מטרים מהבית שלו, הוא לבסוף עצר בשביל להתקשר לחיפושית. הטלפון צלצל וצלצל וצלצל עד שזה הגיע למשיבון הקולי שלה. למרות שהוא ידע שלא היה טעם ושהיא לא הייתה בחליפה שלה עכשיו, הוא ניסה שוב. ושוב. מזג האוויר הפך למאיים.
כשהוא ויתר בסופו של דבר – מבלי להשאיר לה הודעה – הוא לא היה בטוח מה לעשות. לא היה לו מקום שהוא יכול היה ללכת אליו. לא היה אף אחד שהוא באמת רצה להיות לידו. אז הוא שוטט, נגרר על ידי הרוח ונספג עד לשד עצמותיו, מנסה להזכיר לעצמו שהוא היה השותף היחיד של החיפושית, הוא גם היה הכי פחות אהוב עליה.
"היא מעולם לא אמרה את זה," הוא אמר לעצמו בתקיפות. "זה לא מה שהיא התכוונה אליו." בודד ועזוב בגשם, זה היה קשה להאמין שהייתה לו סיבה להיות שמח באותו הבוקר.
מים ורוח לבסוף גרמו לו למצוא מקום מסתור. הנוטרדאם הייתה גדולה מספיק בכדי להסתיר אותו, גבוהה מספיק בכדי שהוא יכול היה לשמוע את האנשים ואת המכוניות מתחתיו. הגג הענקי היה עשוי מעץ והיו עליו לא מעט מרזבים ומעקים שהוא יכול היה לשבת עליהם ולהיות לבד, אבל כשהוא התיישב, הוא גילה שהמקום כבר נתפס.
"היי לכן," הוא אמר. נחיל של חיפושיות הצטופף שם בשביל להתחמם. "אתן לא מי שאני רוצה כרגע." הוא התיישב בכל מקרה ונשאר שם, לא זז, במשך זמן שהוא לא יכול היה להגדיר. מספיק זמן שהתיירים כבר חזרו למלונות שלהם ואורות הרחובות התחילו לזהור. מספיק זמן בכדי שהחיפושיות יבינו שהוא היה מקור חום הרבה יותר טוב מאשר קורות העץ והתחילו לזחול עליו במקום. החברות היחידות שלו.
"זה סימן," הוא אמר, מסתכל מטה. "בקרוב היא תרצה אותי בדיוק כמו שכולכן רוצות."
"למי אתה מדבר?"
"חיפושית!" היא באה! ובדיוק אז הלב שלו כאב פחות. "תרצי להכיר את החברות שלי?" הוא הסתכל על החיפושיות הקטנות שזחלו על הברכיים שלו.
טיפות מים ניתזו על רגליו ברגע שהיא ניערה את ראשה. "הן לא יכולות בלעדיך," היא טענה, מתיישבת לידו. המעקה היה רחב מספיק ומוגן מהרוח, גדול מספיק בשביל שניהם.
"אז קינאת והגעת בשביל לקבל קצת צומי?"
"חה. מצחיק. בדקתי את בלוג-החיפושית לפני כמה דקות וראיתי דיווחים שאתה היית כאן במשך שעות, ספוג."
"הו, אה..." כדאי לו לספר לה? כדאי שינסה להסתיר את זה? לעזוב את זה? הוא לא רצה שהיא תחשוב שהוא לא יכול להתמודד מול משהו מטופש כמו יום רע. היא גם תהיה מאוכזבת ממנו, בדיוק כמו כולם, והוא יעשה הכל בכדי להימנע מזה.
אבל החיפושית הבחינה בהיסוס שלו. "אבא שלך שוב?"
החתול השחור נאנח והנהן. "היום היה סוג של נורא." זו הייתה הקלה לספר את האמת. והקלה אפילו יותר גדולה שהוא לא היה צריך להגיד את זה בעצמו.
"אני מצטערת," היא אמרה, נשענת עליו, נותנת לו את תמיכתה בהיותה שם.
הם לא דיברו כל כך. החיפושית הברישה את כתפיו ואת ידיו מהחיפושיות שהיו עליהן והכניסה את אצבעותיה לשיערו בכל פעם שהיא חשבה שהוא היה צריך הסחת דעת ממצב הרוח הקודר שמחכה לו מבעד לאי הרוגע שלהם.
"הלוואי והייתי מגיעה לכאן עוד קודם," היא אמרה אחרי יותר משעה לאחר מכן. "אנחנו שותפים. אני שונאת שאתה מתמודד עם דברים בעצמך, אפילו אם זה לא נבל-על."
"תמיד תוכלי להביא לי את המספר שלך, חיפושיתוש," הוא צחק. "ניסיתי להתקשר ליו-יו שלך מקודם, אבל לא היית בתלבושת שלך."
הוא ציפה שהיא תגלגל את עיניה תרצה על כמה שהם צריכים לשמור את חיי האזרחות שלהם ואת חיי הגבורה שלהם בנפרד, אז הוא לא היה בטוח מה לחשוב ברגע שהיא העבירה את זרועה בשלו וזמזמה במחשבה. היא באמת שקלה את זה? הוא אמר את זה בתור בדיחה!
אבל היא חזרה לשקט מבלי באמת לענות והתקווה שנוצרה מהתגובה שלה נעלמה במהירות ממצב הרוח הקודר של העיר. כמובן שהיא לא הולכת להביא לו את המספר שלה. היא פשוט רצתה לבלות איתו יותר זמן, והיא הייתה יותר עדינה במגע שלה בגלל שהיא ידעה שהוא היה מדוכא, אבל זה היה הכל. אין כוונה שזה יהיה מעבר לזה והוא לא קיווה ליותר.
הם בילו עוד חצי שעה בשקט, עד שהחיפושית נעמדה עם עיוות על פניה. "אנחנו לא יכולים להישאר ערים עד מאוחר שני לילות ברצף."
"כן, בטח כדאי שאחזור. לפני שמישהו יתגעגע אליי." יתגעגע אליו? חה. כאילו שזה יקרה.
"יש לי רעיון," היא אמרה, מושיטה לו יד בשביל לעזור לו לקום. "ואני חושבת שאתה ממש תאהב אותו."
"ומה הרעיון הזה?" ברגע שעמד על רגליו, החתול השחור לא שיחרר את אחיזתו מידה. הוא שם לב שגם היא לא.
"אספר לך מחר, אם אוכל לסדר את זה עד אז."
"אבל אין לנו סיור מחר."
"הו טוב, נוכל- אם..."
היא עצרה לפתע והסתכלה הצידה בביישנות והחתול השחור הרגיש את התקווה שלו מופיעה שוב. זה היה חדש. לקבוע פגישה בלי קשר לסיורים? זה היה חדש לגמרי. לא יכול להיות...
"תוכל לפגוש אותי בכל מקרה?"
"כמובן, חיפושית. אני אשמח מאוד."
"שעה עשר במגדל?"
"בטח."
זה קרה. זה באמת, באמת קרה. הם קבעו להיפגש, לא בגלל שהעיר הייתה צריכה אותם או בגלל שהוא עבר יום רע או בגלל תאונה. רק בגלל שהיא רצתה לבלות איתו.
החיפושית חייכה, עמדה על קצות אצבעותיה ונישקה את לחיו לפני שאמרה במהירות, "מקווה שאתה מרגיש טוב יותר. נתראה מחר. ביי!"
ברגע שהיא נעלמה משם, החתול השחור רקד ריקוד קטן על המעקה. אבל המעקה לא היה רחב מספיק ובפירואט השני שלו הוא איבד את שיווי המשקל ונפל מטה. צוחק, הוא חיכה עד השנייה האחרונה בשביל להציל את עצמו, אבל אפילו המהירות הזאת לא הייתה יכולה להשתוות לתקווה שהחיפושית נתנה לו לפני רגע.