להטות את הכף – פרק 6
ההבדל עצום, טוני נוכח לגלות.
פיטר של יריד הקריירה כולו עסקי ורשמי עם נעלי עור; פיטר המלצר לבוש במדים עסיסיים; פיטר שלאחר המשמרת נראה כאילו בדיוק יצא ממגזין אופנה.
פיטר הסטודנט לבוש בג'ינס, קפוצ'ון עם הדפס ציורי, ז'קט וסניקרס. הדבר היחיד שנשאר זה הקונסילר מתחת לעיניים והשיער המשוך לאחור... אבל האחרון נראה לטוני קצת לא במקום.
פיטר ניגש לתא הפינתי שהוא תבע בחיוך מתוח ובמעט הפתעה, כנראה כי ראה את טוני בג'ינס וחולצת פולו פשוטה במקום משהו יותר מטופח.
"היי, ילד."
"אה – היי, טוני."
"קפוצ'ון מגניב."
המחמאה מבהילה את פיטר שמביט מטה בעודו מסמיק. ההדפס על החולצה מראה בעיה מספר ארבע. יש משולש ישר זווית בו היתר מסומן ב-X. מצא את X כתוב מעל. מוחו של טוני כבר חישב ש X=54.59 עוד לפני שהוא רואה את השרבוט של החץ שמצביע על האיקס. האיקס מסומן בעיגול ולידו כתוב 'מצאתי' בכיתוב אדום.
"ת – תודה.. אמ, כובע בייסבול נחמד?"
טוני שכח שהוא עדיין חובש אותו. "אה, כן. זה או זה או שיעצרו אותי בכל פינה ויבקשו חתימה. אף אחד לא מצפה שאני אסתובב עם דבר כזה."
הילד סוף סוף מתיישב במקומו מול המקום בו טוני התרווח על הספה הפינתית. טוני הופך להיות קצת חסר מנוחה כשהוא עם הגב לחדר, אבל לפיטר זה לא נראה מוזר שהוא לא מציע להחליף למקרה שפיטר ירצה את המושב הנוח יותר.
המקום קטן, עמוס במקומיים שמעריכים שהטבחים כולם חונכו מעבר לגבול ושכל איש צוות שולט בשפה הספרדית.
"בגלל זה האוכל פה אחרת," טוני מסביר כשהם קוראים את התפריט, "כי הם מסרבים להפוך אותו לאמריקאי. או לבשל דברים שהומצאו עבור חיילים אמריקאיים מלכתחילה, כמו נאצ'וס."
למרבה המזל, המלצרית שלהם חוזרת עם המשקאות שלהם לפני שטוני משתף את המידע שלו בכל הכוח ומציף את השיחה בכמות המדהימה של טריוויה חסרת תועלת שצבר במהלך השנים. הוא כאן כדי ללמוד יותר על פיטר, אחרי הכל.
לאחר שהזמינו את האוכל, טוני מושיט יד לבירה שלו אבל עוצר ומטה את ראשו על כוס המים שנמצאת מול פיטר כשהוא פתאום קולט משהו.
"הא.. אתה בן עשרים ואחת בכלל?"
פיטר ממצמץ, ואז מחבר את הנקודות. "כן, אמ... אבל יש לי שיעור מיד אחר כך ואני לא רוצה להגיע לשם ישנוני מידי?"
הילד הזה שקרן חרטטן.
לפחות בעיני מישהו כמו טוני, שיש לו תואר דוקטורט מכובד בזיהוי זיבולי שכל.
"אתה יודע, יכולת פשוט להגיד שאתה לא אוהב את סוג הדברים האלה. נשאר יותר לאנשים כמוני," הוא מוסיף ולוקח לגימה מכוונת מהבירה שלו.
הפעם נראה שהסומק על פיטר מגיע בעיקר ממבוכה, אבל זה עדיין מקסים בדיוק כפי שהיה לפני שבוע וחצי.
טוני מתחיל לחשוד שזה קורה רבות, פיטר מכופף את ההעדפות שלו כך שיתאימו למישהו אחר. כמו שהוא ניסה לשכנע את טוני בפנטהאוז שהמשקה היה טעים.
או בשירותים – לפני שפיטר הבין שטוני ממש רוצה שהוא ייהנה מזה.
הילד... מרתק. פאזל, כמעט. וטוני מעולם לא הצליח לעמוד בפני תעלומה טובה, במיוחד לא כשהיא באה עם מראה חיצוני כל כך מפתה.
"אז," טוני אומר לאחר רגע. "איך שנה ב' של הנדסה מתייחסת אליך? אם זה דומה למה שהיה ב-MIT, אני מתערב שזה קורע אותך."
התשובה "אה כן," של פיטר מגיעה במהירות ואז הוא עוצר.
הוא חשדן, טוני מבין. לא שטוני יכול להאשים אותו בהתחשב באופן שבו הדברים הסתיימו בפנטהאוז.
"איך הפרויקט שלך? האחד שציינת בפני לנשר?"
"אתה זוכר את זה?"
"בוודאי שכן! אתה יודע כמה מעט אנשים יכולים לאיית תרמופלסטי כתחליף למתקרילויל, ועוד יותר מזה, הם מבינים למה המטרו גרוע?"
"הוא לא גרוע, מעולם לא אמרתי את זה," פיטר מוחה, ולפני שטוני שם לב הם מתווכחים על מטרו לעומת פולימרים בעלי מטען חיובי בהידרוג'לים ופיטר מסביר כיצד הוא יחד עם השותפה שלו למעבדה עובדים עם השילוב של שניהם.
המטרה היא ליצור דבק כירורגי נעלה. טוני מטיל ספק בכך שהילד מבין עד כמה הפרויקט שלו מבטיח, אילו דלתות הוא יכול לפתוח לו.
"התוצאות הראשוניות ממש מעולות, למרות שלא היו לנו כזה הרבה ניסיונות אבל אני חושב שאנחנו יכולים כאילו, פשוט להמשיך בקיץ ובסמסטר הבא אם הפרופסורים יאפשרו לנו, אבל אני חושב שהם יאפשרו. אני מתכוון, אני יותר בקטע של מכניקה ונארה בקטע הכימי, אבל בקולומביה אין הרבה תלמידי הנדסה ביו-רפואית, אז..."
כל גופו של פיטר זורח כשהוא מדבר על זה, ובפעם הראשונה הוא מחייך לטוני בחיוך אמיתי. הילד די טוב בלזייף התלהבות, אבל רמת תשוקה ודחף כמו אלה... אף אחד לא יכול לזייף את זה, אין מצב.
זה מחזה מרהיב.
השיחה שלהם נקטעת כאשר האוכל שלהם מגיע עם "provecho" עדין מהמלצרית שלהם ופיטר מרכין את ראשו.
"סליחה, לא התכוונתי לחפור לך."
"אל תאמר זאת, ילד. ברבורי מדע הם השיחות שאני הכי אוהב. טוב, כשזה חכם ולא משעמם אותי למוות. אז תמשיך."
למחמאה לוקחת רגע עד שהיא נקלטת אצל פיטר, שפיו נפער. "וואו, זה – זה אומר המון בשבילי, טוני."
"אני יודע," הוא מחייך, בעיקר כדי שפיטר יצחק. "הי, אני יכול לקחת ביס מהאנצ'ילדה שלך תמורת חלק מהקוצ'יניטה שלי?"
מה הייתה התגובה הראשונית של פיטר, טוני לעולם לא יידע, כי הילד במהירות מחליק את הצלחת שלו למרכז השולחן כדי לכסות עליה. מה הוא בדיוק חשב שטוני הציע, שהוא יאכיל אותו?
טוני לוקח קצת מהאוכל שנמצא על הצלחת של פיטר ואז מחקה אותו ומציע לו אוכל משלו. מסיבה מסוימת, המחווה הזו היא מה שמשחררת את הלחץ האחרון מכתפיו של פיטר.
טוני מת לשאול, אבל אפילו ג'רביס ללא כל מידע מקדים היה יכול להגיד לו שזה מוקדם מידי בשביל זה.
מה שאולי נובע יותר מכמה הבינה המלאכותית התקדמה מאשר כמה זה ברור שיש עדיין פיל בחדר – ההפוגה הרגעית שנמתחה ביניהם בזמן שהם אוכלים היא לא מביכה, לא בדיוק, אבל...
אוקיי טוב, זה מביך.
רצוי לשנות את זה.
"אז," טוני אומר ומושיט יד אל הבירה שלו, "כמה זמן אתה כבר עובד במסעדה?"
"ממ... תשעה עשר חודשים? הגשתי מועמדות לעבודת קיץ מיד לאחר התיכון ואמ, הם השאירו אותי אחרי שהסמסטר התחיל."
טוני מניח חזרה את הכוס שלו. "וכמה זמן אתה עושה סקס בשביל כסף?"
פיטר מפיל את המזלג שלו. צליל המתכת שהכה בקרמיקה מזכה אותם בכמה מבטים מהשולחנות האחרים, אבל כל אחד חוזר לאוכל שלו ברגע שהבעת פניו של פיטר התקשתה למשהו כמו נחישות נתעבת.
"שישה עשר."
טוני מרים גבה. "התאמה או הנסיבות?"
"לא עניינך," פיטר יורק, ומיד לאחר מכן נראה מתנצל.
"לא, אתה צודק. לפעמים אני נהיה חטטן, אחד מהפגמים הרבים שלי."
טוני ממשיך עם הטון הקליל כי פאק, נראה שלילד יש תעוזה. עוד משהו שנראה שהוא רגיל להסתיר.
"בגלל זה ביקשת שאתקשר?" פיטר שואל. "כי אתה סקרן?"
"מי לא יהיה?"
פיטר משמיע צליל שממחיש את המשפט 'ברור שאף אחד' הרבה יותר ממה שמילים היו יכולות בפועל.
טוני הוא לא אחד שמסתתר מאחורי משהו אלא אם כן זה מקנה לו יתרון טקטי. אז הוא נושם עמוק ומחכה שפיטר יפגוש שוב בעיניו.
"אני רציני, ילד. וכן, סקרן, כי המלצר החמוד הזה שלקחתי לילה אחד הביתה – ושנגמר באופן לא צפוי וחשבתי שלגמרי שמתי את זה מאחוריי – מופיע לאחר מכן באירוע הזה ומרשים את המהנדס הראשי שלי ואשכרה יכול להחזיק איתי שיחה. תאמין לי, יש הרבה פחות אנשים ממה שאתה חושב שמתאימים לקריטריונים האלה. אז כן, אני רוצה להכיר אותך יותר טוב. אני לא יודע מה יקרה מעבר, ואם אתה רוצה שדרכינו ייפרדו ברגע שהחשבון יגיע, אני אכבד את זה. אבל אם אתה רוצה לעשות את זה שוב... אז תן לי לקחת אותך לארוחת ערב. בוא נראה מה קורה, בלי מחויבות. סך הכל חברה טובה וקצת כיף."
בעוד שאנשים אחרים היו מוחמאים וממהרים להסכים – לפי חוויות העבר שלו – פיטר מהסס אפילו כשהוא מעבד את המונולוג של טוני.
הוא לא יכול אפילו... מי אומר לא לדבר כזה? או מעביר כל כך הרבה זמן בלחשוב על זה?
"בלי מחויבות?" הילד חוזר אחריו. ברור שבזה הוא יתמקד.
טוני מהנהן.
עוד רגע של התלבטות... ואז, "ארוחת ערב?"
טוני נותן לעצמו כיף מנטלי.
"אני מניח שחייב להיות לך ערב אחד בשבוע שבו תוכל לשבץ אותי?"
"אמ..."
"בחייך, ילד. מתי השיעור האחרון שלך ביום רביעי?"
"תשע וחצי."
"מחר?"
"שמונה.. ומשהו."
"מצוין," טוני מחייך. "אני צריך לחזור לעיר בסביבות השעה הזו; להטמיע כמה דברים בקבוצת מונרו מחר. מה דעתך שאאסוף אותך, נצא לארוחת ערב, ונוכל לבדוק על מה עוד אנחנו לא מסכימים? מה אתה אומר, ילד?"
**
"אני לא יכול, אני צריך ל – יש לי משהו. מצטער, נד."
"אבל מחר? אני חייב להראות לך, אחי," נד אומר בטון הזה שאומר שהוא מתכוון להתחיל לספר על זה לפיטר בכל מקרה אם פיטר לא ינקוט באמצעי חירום.
"מחר, הבנתי. מבטיח – ביי, אחי!"
נד למד את לוח הזמנים של פיטר בעל פה כך שלפעמים הטלפון של פיטר מצלצל בשנייה שהשיעור שלו מסתיים. חלק מהסטודנטים עדיין נשארו מאחור, מחכים לדבר עם המרצה או מחכים לחברים שלהם כדי ללכת הביתה. בדרך כלל פיטר מצטרף אליהם, אבל לא הלילה.
הלילה, הוא הולך לאכול ארוחת ערב עם טוני סטארק.
מה לעזאזל הוא חשב לעצמו? כל היום פיטר הלקה את עצמו על שהסכים לארוחת הערב – המצב שהוא נמצא בו לא השתנה. אין לו זמן לחברים הכי טובים שלו ברוב הזמן, איך הוא יכול להשתעשע עם המחשבה על לראות שוב את טוני? עם האפשרות שיהיה עוד?
אולי הלילה הזה יהיה נורא.
לפיטר לא היה זמן להחליף בגדים והוא סירב לטשטש את הגבול בארון הבגדים וללבוש חולצה מכופתרת או משהו בסגנון לשיעורים שלו, אז הוא כבר צעד אחד קדימה בכל העסק של 'הלילה יהיה נורא' כשהוא לבוש במכנסי הג'ינס מאתמול ועם הסוודר הפשוט והיחיד שיש לו... אבל אמ.ג'יי אמרה שכחול מדגיש את העיניים שלו. שיט, למה הוא לא לבש פשוט את הקפוצ'ון של מידטאון אחרי הכל?
שאגת מנוע המכונית עוצרת את הסערה הפנימית של פיטר.
זו אאודי TT חלקה ולא בולטת. ועדיין לא מצוידת באחד ממנועי האב-טיפוס המסתוריים של תעשיות סטארק, אחרת הרכב לא היה משמיע רעש כלל ואור כחול היה מאיר מתחת למכסה המנוע של המכונית. השמועות אומרות שתעשיות סטארק פיתחו סוג חדש לגמרי של מנוע שיחולל מהפכה בתעשיית הרכב, אבל פיטר לא מצא על זה פרטים בשום בלוג הייטק.
טוני יוצא החוצה... בג'ינס שחור, חולצה בצבע בורדו ומעיל שחור. הדופק של פיטר מאיץ ולא רק בגלל ששני כפתורי החולצה העליונים פתוחים, אלא גם בגלל שהבגדים שלו ככל הנראה לא כאלה 'בלתי הולמים' כפי שקיווה שיהיו.
"אני יודע, איחור אופנתי. לא אשמתי, המכונה ההיא פשוט לא עבדה. אבל הן תמיד עובדות ברגע שאני מניח עליהן את הידיים שלי." טוני אומר בחיוך ומנענע את אצבעותיו לעברו של פיטר, שלא מצליח להחניק גיחוך.
"לאן אנחנו הולכים?" פיטר שואל ברגע שהוא התיישב במושב שליד הנהג.
הם המשיכו בדיון הארוך שלהם על מטרו לעומת הפולימר אתמול שפיטר נאלץ למהר לשיעור שלו ושכח לשאול את טוני לאן הוא התכוון לקחת אותו. כשהוא שאל אותו בהודעה מה ללבוש, כל מה שקיבל בתגובה היה, 'מה שבא לך, לא משהו מפואר.'
פיטר עדיין לא מאמין שהוא מתכתב עם טוני סטארק.
ושהוא עומד לאכול ארוחת ערב עם טוני סטארק. סתם ככה. בשביל הכיף.
איכשהו פיטר מרגיש שהוא מבצע סוג של פשע. ועם כמה שהמחשבה על בזבוז שעות שינה בהן היה יכול ללמוד או להרוויח כסף גורמת לו לאי נוחות, פיטר לא יכול להכחיש שארוחת הצהריים עם טוני היה הזמן הכי טוב מאז... טוב, יותר זמן ממה שהוא זוכר.
"אתה תראה."
פיטר מפטיר התנשפות, למרבה השעשוע של טוני, ולאחר מכן שואל על היום שלו. הוא גם סקרן – למרות התדירות שבה פניו של טוני נמצאים בצהובונים, מפתיע כמה מעט מידע יש על מה שטוני עושה במהלך היום שלו.
"אוח, גיליתי עומקים חדשים לטיפשות האנושית. הי, אם היה לך מייעץ גאון בחברה שלך עכשיו, היית ממשיך עם שדרוג המערכת רק בגלל שהבוס לא אמר לך במפורש לחכות?"
"אה.."
"ברור שלא, יש לך יותר היגיון בריא מסט בוקסות. ברצינות, אם מישהו מתלונן על השכר שלי, אני רק אגיד ששמונים אחוז זה הפיצוי שאקבל אם הייתי תובע פיצויים."
טוני מסיע אותם דרומה, מתלונן על עובדים חסרי תועלת בקבוצת מונרו מבלי למסור פרטים כלשהם על התאגיד או על המבנה שלהם, ובכל זאת מצליח לצייר תמונה חיה.
"כן, תצחק ילד, אתה לא זה שצריך לסבול את זה..."
הם מגיעים לגבול בין הלואר איסט סייד ואלפבית סיטי לאחר שטוני מצא מקום להחנות בו, הם צועדים ברחוב איסט יוסטון עד שטוני מושך את פיטר למעדנייה ענקית בפינת לודלו עם שלט גדול מעל הדלתות הקדמיות שמקריאה "כץ".
פיטר משמיע קול מחאה כי יש תור של אנשים המשתרך מעבר לבלוק, אבל טוני מחייך. "התקשרתי מראש."
הפנים מואר בנרות ניאון ויש שולחנות שאתה בוחר בעצמך עם צוות מלא ודלפק ישן ותמונות עם אורחים מפורסמים ממלאים את הקירות. זה לא מקושט אבל נעים, ולגמרי לא מה שפיטר תיאר לעצמו.
"הם מכינים את הסנדוויץ' פסטרמה הכי טוב בעולם," טוני אומר ומוביל אותם למקום בסוף תוך כדי שהוא מנופף לכמה מאנשי הצוות הרגזנים למראה.
יש תבלינים על השולחן ומתקן למפיות והתפריט מודפס על נייר זול ופיטר אוהב את זה.
תוך שתי דקות, מלצר מופיע ומקבל את פניהם עם "אוי ווי, טוני... כרגיל?" מאוכזב, שלא משפיע על טוני, אז אולי החספוס והזעפנות הם חלק מהקסם של המקום. כך או כך, זה גורם לפיטר לסמוך על ההמלצות של טוני בנוגע לאוכל.
"מגיע לכאן לעיתים קרובות?" פיטר שואל בחיוך ברגע שהמלצר התרחק.
"מה הסגיר אותי?" טוני קורץ. "סך הכל עושה את הבדיקות המקיפות שלי, בהתחשב בכך שאני הבעלים של הבניין."
"מה?"
"כן, זה אפילו נמצא בוויקיפדיה. אבל זה לא היה הרעיון שלי, זה היה עוד בזמנו, כשאבא שלי השקיע בנדל"ן."
פיטר פגש אינספור אנשים שבבעלותם יותר מנכס אחד, אבל כולם עשו מזה עניין גדול. הם גם לא היו בודקים את המקום באופן אישי.
טוני, לעומת זאת, נחמד לצוות המקום גם כשלוקח שנים עד שקודם המשקאות שלהם ואז האוכל שלהם מגיעים, הוא באמת נראה מאושר שפיטר נהנה מהכריך שלו, ומפרק בערך את כל הסטריאוטיפים שפיטר יצר על המנכ"ל המיליארדר.
יותר גרוע – פיטר לא שם לב כמה זמן עבר כי כל כך קל לו לדבר עם טוני.
ברור, קשה לו לעקוב אחר חלק מהתגובות המהירות שלו, ויותר מפעם אחת הוא הזכיר משהו שלפיטר אין שמץ של מושג מהו.
"איך אתה יודע כל כך הרבה על אסטרופיזיקה?"
"מה אני יכול להגיד, אני סוג אדם T, בסדר? וחקרתי את ברוס לילה אחד כשהיה לי משעמם, אבל הוא היה צריך הפסקה בכל מקרה."
"אדם T?"
"אה, זה אמור להיות מישהו עם הבנה עמוקה גם של מיומנות וגם של מומחיות רחבה בתחומים רבים אחרים, אבל למען האמת זו רק עוד קטגוריה מגוחכת שנוצרה על ידי יועצים שכירים כדי שיוכלו לגבות עוד כסף."
"אבל למה T? למה לא X או משהו?"
"אתה שואל את השאלות הנכונות, ילד."
זה לא היה יהיר או מתנשא. פיטר קרא מספיק ראיונות עם עובדי תעשיות סטארק ואנשים מחברות שלהם טוני ייעץ כדי לדעת שהוא מורה טוב מתחת ליהירות ולגישה התובענית, אבל לחוות את זה ממקור ראשון היה משהו אחר לגמרי.
לפני שפיטר שם לב, הם היחידים שנשארו והשעה כבר אחרי אחת עשרה. הוא מסתובב והו, שיט, הדלתות הקדמיות נעולות –
"תירגע, ילד. הם יעיפו אותנו החוצה כשהם יסיימו לנקות."
"וזה עכשיו."
המלצר שלהם מנופף לעברם סמרטוט לח בזעף מופרז שגורם לפיטר לגמגם בהתנצלות עד שהוא מבחין שטוני צוחק ושההבעה הזעופה לא מגיעה לעיניו של המלצר.
*
טוני עוצר את המכונית צמוד לרחוב עם הלבנים החומות של בניין המגורים ויוצא מהמכונית יחד איתו.
"יש לי שותף, אבל, אה, אתה יכול – "
"לא, אני רק רוצה לוודא שאתה מגיע הביתה בשלום."
לפיטר אין מושג מה לענות על זה, אז הוא פשוט ממשיך ללכת עד שהוא מסתבך עם המפתחות שלו במדרגות שלפני דלת הכניסה. רוב החלונות חשוכים, אבל האור העדין מהמרפסת מספיק כדי שיראה את טוני מחייך אליו.
זה החלק שבו הם אמורים לראות מה קורה, פיטר נזכר. או ליתר דיוק, זה הרגע שבו פיטר צריך להודות לטוני על ערב נחמד אבל להגיד לו שזה כל מה שזה יהיה.
אך עוד לפני שהוא יכול להשמיע דבר מכל זה, טוני מצמצם את המרחק ביניהם.
לפיטר יש הזדמנות לעצור את הנשיקה. הוא אפילו יכול להרים יד ועדיין הוא יכול לקחת צעד אחורה, אבל הוא לא עושה אף אחד מהדברים האלה.
במקום זאת, הוא עוצם את עיניו ורוכן קדימה עד שהוא מרגיש שפתיים רכות על שלו. טוני מריח כמו שמן מכונות וכמו אוכל של מעדנייה וליבו של פיטר פועם בגרונו כשהם מתנתקים שוב.
"אנחנו צריכים לעשות את זה שוב," טוני ממלמל ופיטר גונב נשיקה נוספת, רק כי הוא יכול.
ואז טוני חוזר למכונית שלו, מסתובב בחיוך רך לפני שהוא נעלם מהעין וכל תקווה של פיטר לומר לו לא מתפוגגת עם קול צעדיו של טוני.
זו לא הייתה התוכנית. כלל וכלל לא.
°••••••••••••••°
טריוויה זה נהדר רק שתדעו, אני גם עושה את זה. אני לא יודעת מאיפה אני יודעת את מה שאני יודעת.
המעדנייה של כץ ממש אחלה, חיפשתי תמונה מהמקום כי הייתי בו אבל לא מצאתי. ☹
מצטערת שהפרק לא עלה אתמול, הייתי ממש עמוסה השבוע. צבענו את הבית ועזרתי לאמא שלי. כל החדרים היו בסלון ובמרפסת וניקיונות של פסח ואני עושה כל השבוע בייביסיטר לאחותי וזה סוף חודש זה אומר מלא עבודה והייתי צריכה לעבוד מהבית ויש מלא פתיחות קורסים החודש ולא התחלתי בכלל עם החרא הזה וכנראה נדחה קורס אחד וזה מלא כאב ראש.
וואי אתם לא מבינים כמה עבודההה יש לי, בא לי לצרוח.
או לדפוק את הראש בקיר.
אני עוברת על הפרק באמצע שיעור – כן, השעה 18:50 ואני בפאקינג שיעור – והמרצה (הפאקינג נסיך הזה) בדיוק היה מאחוריי והוא הבין שאני מתרגמת רומן של מארוול כי הוא ראה 'טוני'. איך הוא מכיר אותי, יאו כפרה עליו, צריך יותר אנשים כמותו, כן ירבה. (שמים לב שאני מכורה אליו?)
אם יש טעויות בפרק הזה, קבלו התנצלותי מראש. תרגמתי אותו ממש מאוחר בלילה ועברתי עליו עכשיו כשאני על חמש שעות שינה בלחץ וסדר היום שלי היה לימודים, עבודה ושוב לימודים. אחלה יום סהכ.
מה אתכם יקרים שלי?
אני כנראה אענה לכם בדילאיי, אבל אענה. 🙂
דונט פורגט טו להשאיר כוכב ותגובה. אי לוב יו. ❤