רוח סתווית קלה עברה בפארק, מרשרשת עלים, גורמת לאדוות להופיע במזרקה. ינשוף נשף איפשהו מאחורי הספסל עליו ישבו שני הגיבורים. שניהם קפצו בבהלה מהרעש, הכישוף של השיחה שלהם נשבר. כבר כמה זמן הם ישבו שם? החתול השחור פיהק והחיפושית צפתה בעניין כשאפו נע. הוא תמיד נראה כל כך חמוד? היא שמה לב לזה רק עכשיו?
"אז מה השעה?" הוא שאל.
"אה..." החיפושית במהרה גיששה בשביל לפתוח את היו-יו שלה ואז מצמצה כשראתה שהשעה הייתה 1:45 בלילה. "אתה חייב להתעורר מוקדם מחר בשביל בית הספר, נכון?" איך הם נשארו מאוחר עד כדי כך? הם לא עשו את זה עד עכשיו.
"כן."
"אז אתה בטח לא רוצה לדעת."
"הוגן." החתול השחור נעמד והתמתח, הזנב שלו התנדנד מעט באוויר והשרירים בגבו נמתחו. הוא עצר לפתע, מרגיש את העיניים שלה בודקות אותו והוא הסתובב אליה. "אוהבת את מה שאת רואה?"
"כן," היא אמרה, נעמדת.
החתול השחור נחנק.
"אתה שוב שמח."
פניו הפכו לאדומות ברגע שהסתכל על ציפורניו. "אני אקח את זה," הוא גמגם.
הוא היה שקט במשך כמה שניות, עד שהיא חשבה שאולי היא אמרה משהו לא בסדר, אבל ברגע שהיא התכוונה להתנצל, ראשו התרומם.
"תודה," הוא אמר. "תודה שנשארת איתי ובמשך הרבה זמן. אני לא יודע אם התכוונת לעשות את זה." המילים יצאו מפיו במהרה. "ותודה שעודדת אותי ואפילו רק על שרצית לעודד אותי. אני מעריך את זה. את מדהימה. אני באמת אוהב לבלות איתך."
החיפושית הייתה יכולה להרגיש חום עולה מליבה אל פניה. כשהוא סיים, היא הסמיקה. למה?! הוא אמר דברים כאלה קודם. למה הוא גרם לה להסמיק?
בחשכה, היא קיוותה שהוא לא ישים לב. היא חשבה להסתובב, לעזוב במהרה, להסתיר את פניה, אבל העיניים שלו היו כל כך בהירות באור הירח שהן כמעט זהרו והיא לא הייתה יכולה להסתכל הצידה. וכשחיוך התחיל להופיע על פניו, היא ידעה שהיא נתפסה.
"את גם ממש יפה."
"וואו, לא יפה," היא אמרה, לוקחת צעד אחורה. "וכבר התחלתי לחשוב שאהבת אותי בזכות האישיות שלי." הפעם, היא הסתובבה בשביל להסתיר את הסומק. להירגע, היא אמרה לעצמה ברגע שהיא קפצה על שביל אבנים שנמצא מסביב למזרקה. הוא פשוט פלרטטן כמו תמיד. אין סיבה להתרגש מזה.
למרות שהיא כן התרגשה מזה.
"תני לי לנסח מחדש," הוא אמר, הולך לצידה. "החיוך שלך נוצץ כמעט כמו השנינות שלך. העיניים שלך הן הכי יפות שאי פעם ראיתי, אבל הן חיוורות בהשוואה לנשמה הנדיבה שלך."
"אתה מתאמן על אלה לפני, או שאתה ממציא אותם על המקום?"
"הו, אני ממציא אותם על הנקודה." הוא נגע בנקודה שחורה בצד בטנה, בדיוק איפה שהייתה רגישה לדגדוגים. היא התכווצה וכמעט איבדה את שיווי המשקל שלה, אבל ברגע שהיא כמעט נפלה למים, החתול השחור תפס את ידה ומשך אותה לכיוונו. ליבה פעם בחוזקה ברגע שגמגמה 'תודה'.
זה היה נוראי. למה היא לא הייתה יכולה להתנהג לידו כמו בדרך כלל? זה בטח בגלל שהיה כבר ממש מאוחר, היא החליטה. היא בטח הייתה עייפה מדי. אפילו עם ההבנה החדשה הזאת, לא היה לה רצון ללכת הביתה.
"כבר הזכרתי כמה שאת יצירתית?"
"אתה עדיין עושה את זה?" היא הרימה מטבע מהמעקה וזרקה אותו אל תוך המזרקה לפני שהמשיכה ללכת.
"הדרך בה את לוכדת את האקומות האלה." הוא שרק. "זה כמו קסם."
היא צחקה. "אתה לא מפורסם מדי בשביל להעריץ אותי ככה?"
"ברור שלא! ומאחר שאני מכיר אותך יותר טוב מכל אחד אחר..." הוא התגאה, נראה מאושר מהידע שלו. הוא הכיר אותה בצורה שאף אחד אחר לא הכיר. היא הרגישה באותה הדרך כלפיו, מאושרת להיות חלק מהחיים הסודיים של הנער הזה, חלק מהחיים שהוא שיתף רק איתה.
"...יותר טוב מכל אחד אחר," הוא המשיך, "אני יודע יותר פרטים שאני יכול להעריץ."
היא הפסיקה. הקצה של המסלול שעליו הלכה היה גבוה רק בכמה אינצ'ים, אבל זה היה מספיק בשביל שהיא תוכל להסתכל לו בעיניים.
"אני הולכת להביא עט לסיור הבא שלנו," היא אמרה, מזעיפה את פניה מעט בשביל שידע שהיא הייתה רצינית.
"למה?"
"בשביל שאוכל לחתום על הפנים שלך. אני אוסרת עליך לשטוף את זה אחרי זה."
"אם תציירי לב קטן ליד, יש לנו עסק," הוא אמר, מושיט לה יד.
במקום לנער אותה, היא השתמשה בה בשביל לקפוץ למטה. "אנחנו צריכים ללכת, חתלתול. כבר מאוחר."
"אוכל לפחות לצלם תמונה?" הוא ניער את המקל שלו כמו תייר מתרגש עם מצלמה, אבל היא חשדה שהפעם הוא היה רציני.
"לא צילמת מספיק תמונות שלי?" היא שאלה. "צילמת שש תמונות רק בסיור הלילה."
"לעולם לא," הוא אמר. "ואלה היו ארבע עשרה תמונות." מחייך בביישנות ומותח את זרועו הצידה בשבילה, הוא חיכה עד שהיא סוף סוף התקרבה אליו.
"אידיוט," היא אמרה, מכינה את החיוך שלה למצלמה.
"כמובן." הוא התקרב אפילו יותר. החום שהועבר ממנו כשהחזיק אותה, נותן לראשו לנוח על שלה. היא לא הייתה יכולה לעצור את עצמה וכרכה את זרועותיה סביבו ונשענה. כשהוא התחיל לגרגר בשקט, החיוך המושלם שלה השתנה לחיוך מאושר.
המצלמה של המקל הבזיקה, הרגע נהרס והחיפושית התרחקה. "עכשיו אנחנו באמת צריכים ללכת," היא אמרה.
החתול השחור פיהק שוב. "כן, אני מניח."
הוא השתחווה, מחפש את ידה. הוא עשה את זה מספיק בשביל שהיא תדע למה לצפות אחרי, נשיקה וקריצה, ואולי גם פלירטוט אחרון, אבל זה לא מה שקרה.
הוא נישק אותה, שפתיו שהו על גב ידה והחיפושית הייתה צריכה לשים שתי אצבעות על שפתיה בשביל להזכיר לעצמה לא להגיד את מילות ההשתנות שלה. הרצון הפתאומי להרגיש את שפתיו על עורה היכה בה והיא לא ציפתה לזה.
כשהיא לא משכה בחזרה את ידה, הוא נישק אותה שוב. ושוב. בעדינות בכדי שתוכל להבין את רצונותיו. שוב, בתשוקה בשביל שהיא תדע מה היא הייתה בשבילו. ושוב, בתור הבטחה שהוא ינשק אותה כל הלילה אם היא רק תרצה. נשימתה של החיפושית פסקה ברגע שהוא משך את ידה אליו כששפתיו עדיין מונחות עליה, סובב לאט את ידה ונישק את כף ידה, איפה שקצב ליבה התחזק. לא מסוגלת להגיב, לא מסוגלת לעשות משהו חוץ מלחכות ולראות מה הוא יעשה, החיפושית צפתה בו מזדקף ומסתכל בעיניה.
"לילה טוב," הוא לחש, נעלם אל תוך החשכה. הוא עזב אותה מוקסמת וחסרת נשימה, עיניה עוקבות אחריו.
מחליקה את דרכה לחדרה הרבה יותר מאוחר, החיפושית התרסקה על מיטתה ובהתה על התקרה.
ממתי החתול השחור הפתיע אותה כל כך? למען האמת, היא לא הייתה יכולה לזכור עוד רגע שבו הוא יכול היה לעשות את זה. הפתעה. זה בטח היה חייב להיות מה שזה. בגלל זה היא הייתה שקטה.
היא לא השתנתה בחזרה ברגע שהגיעה הביתה. אין ספק שטיקי הייתה מעירה לה על השעה המאוחרת שבה עדיין הייתה בחוץ או הייתה שואלת אותה איך היא הרגישה כלפי החתול השחור. היה הכי טוב אם היא הייתה מתחמקת משני הנושאים האלה, אז החיפושית חיכתה, עם אצבע שעברה על המקומות ששפתיו נגעו, עד שהיו-יו שלה צפצף עם הודעה חדשה שקיבלה.
על פניה הופיע חיוך ברגע שפתחה את ההודעה. החתול השחור שלח לה את התמונה שהוא צילם והיה אפשר להבין לגמרי למה הוא רצה לשתף אותה, החיפושית מעולם לא ראתה את עצמה כל כך שמחה בתמונה, משתרעת על השותף שלה, מלאת שמחה וקורנת לחלוטין. ברקע היה אפשר לראות את המזרקה באור הירח, שזהרה כמו כוכבים.
אבל זה היה החתול השחור שמשך את כל תשומת ליבה. ראשו נח על שלה, אפו בשיערה, עיניו עצומות וחיוך עדין פרוש על פניו. לא היה מישהו אחר שהוא היה מעדיף להיות איתו באותו הזמן והיה אפשר לראות את זה בצורה שאחז בה.
החיפושית התמהמה בפחות משנייה לפני שקפצה מהמיטה הרכה שלה והלכה לכיוון המדפסת. זו תמונה יותר מדי טובה בכדי לא לתלות אותה. אבל איפה היא הייתה שמה אותה? אליה הייתה שמה לב לתמונה ככה ומהשאלות שהיו נשאלות לגבי זה היה עדיף להתחמק.
ברגע שהמדפסת סיימה להדפיס, היא החליטה על מקום מושלם. היא הדביקה אותה בפינה ליד המיטה הרכה שלה, שהיה אפשר לראות אותה רק מלמטה. אף אחד לא היה רואה אותה. היא הייתה גלויה רק לעיניה.
"עוד משהו אחד," היא גמגמה לעצמה. היא פתחה את היו-יו שלה לפעם האחרונה הלילה, צילמה תמונה של המקום החדש של התמונה, כתבה תיאור ושלחה בחזרה לשותפה. היא השתנתה בחזרה לפני שהיא הספיקה לקבל ממנו תגובה.