הזיכרונות של החיפושית חזרו לחיים בשנייה. בהתחלה רק כמה, אחרי זה הם הגיעו באלפים, עד שנראה שכל מחשבה שאי פעם חשבה עליה חזרה אליה במכה, דורשות את תשומת הלב שלה. אבל היה משהו אחד שהיא הייתה יכולה להתרכז בו.
היא הייתה מאוהבת בחתול השחור. לקח לה רק כמה דקות בשביל להתאהב בו. יותר מהר אפילו מהזמן שלקח לה להתאהב באדריאן, שהרגיש לפתע כמו זיכרון ישן.
זה- זה בלתי אפשרי! היא לא הייתה- היא לא- הם היו חברים! זה היה אי שפיות לאופן זמני. היא לא הייתה עצמה ולא הייתה יכולה לעצור את עצמה. הם היו שותפים מקצועיים ושום דבר מעבר.
אז למה העיניים שלה עקבו אחריו כשהוא ליווה את אליה ואת נינו לדלתות? למה היו פרפרים בתוכה כשהוא מיהר לעברה? למה היא לא הייתה יכולה לענות לו כששאל אותה אם היא בסדר?
במשך כל הקרב עם אובליביו, הוא היה כל כך מתוק כלפיה, תומך, מעולם לא ניצל אותה. כמובן שזה מה שהוא היה. הוא היה החתלתול שלה. הוא תמיד היה שם בשבילה. תמיד- תמיד מפלרטט. ומנשק את היד שלה. ומתוודה על אהבתו כלפיה.
הוא הפסיק לדבר בשביל לבהות בה במבט מבולבל ודואג, אז היא הייתה בטוחה שיותר מדי מאוחר בכדי להסתיר את זה, אבל היא חבטה עם ידיה בפניה, מנסה להסתיר את הסומק בכל מקרה.
"כן, אני בסדר, תודה!" היא צייצה.
הוא הטה את ראשו. "מה? אמרתי שבטח כדאי שנלך."
"הו." החום שנפרש על כל פניה היה כה חזק שהיא הייתה יכולה להרגיש את החום מבעד לכפפות שלה. היא ידעה שהיא צריכה להגיד משהו אחר בכדי להפסיק את המצב המביך והנוראי שהיא יצרה, אבל שום מילה לא יצאה בשביל לעזור לה.
"חיפושית?" הוא לקח את ידו וכיווץ את שלה בעזרתה, תומך בה פעם נוספת. "רוצה לספר לי מיאו בדיוק קרה?"
הומור רע לא היה מתקן את המצב. משחררת צחקוק היסטרי בכל מקרה, החיפושית נהרה לעבר הדלתות שהובילו לבניין. "שום דבר!" היא צעקה מאחורי כתפה, כמעט נופלת ברגע שהסתובבה אליו בשביל מבט אחרון. "העגילים! נתראה אחר כך!" היא נבלעה אל תוך הבניין.
מה קרה? היא לא הייתה יכולה לספר לו שלפני דקה, היא חשבה שהיא התאהבה בו. אבל אני לא. ממש לא! היא לא הייתה יכולה לספר לו בכמה קלות היא התעלתה על החומות שלא הבינה שהציבה לעצמה, בכדי לשמור עליהם בקופסאות פלטוניות. או איך היא פחדה שהשותפות שלהם בחיים לא תוכל לחזור למה שהייתה קודם.
מעדיפה שהמדרגות ישרפו ממנה את הפאניקה, היא הצליחה לרדת כמה קומות לפני שזמן ההשתנות שלה חלף. לבדה, חוץ מטיקי שהייתה איתה, מרינט החליקה למטה, דבוקה לקיר, פניה בידיה. ההד של הצעדים שלה דהו לדממה.
היא לא הייתה יכולה לספר לחתול השחור שהיא לא רצתה לעזוב אותו. קצות האצבעות שלה נגעו במקום שידיו היו קודם, והלב שלה פעם כל כך מהר? היא אמרה לעצמה שזה היה פשוט מהבהלה של הצורך שלה להסתתר ולשמור בסוד על הזהות שלה. אבל היא ידעה את הסיבה האמיתית.
הוא.