"מה אני אמורה לעשות עם זה?" החיפושית אחזה קומקום אדום עם נקודות. "חשבתי שאמרת שזה הולך לעזור לנו!"
"וזה יעזור," החתול השחור אמר, מושך בכתפיו. "אבל את חייבת לגלות מה לעשות עם זה."
החיפושית הניחה את ראשה על החלק העדין של הקומקום. זה היה רע. זה היה רע רע רע. היא חשבה שזה הולך להיות נשק, לא חלק מפאזל! אובליביו היה בצד השני של הדלת הזאת, מחכה להם ומה היא הייתה צריכה לעשות? למזוג לו כוס תה?
"את תביני את זה," הוא אמר, קולו עדין ומושך את תשומת ליבה, "ואני אגן עלייך עד שתביני את זה, חיפושיתוש!" הוא הצביע על החזה שלו כשראה שהיא מסתכלת עליו ואז קרץ.
החיפושית לא הייתה יכולה להסתיר את הסומק שמילא את פניה והחתול אפילו לא ניסה להסתיר את הבלבול שחש. הוא הטה את ראשו כמו כלבלב ובמהרה הסתובב.
למה? למה שהוא יהיה מבולבל שהסמקתי מהפלירטוט הטיפשי שלו? החיפושית תהתה. אלא אם... אלא אם, לפני שאיבדתי את הזיכרון שלי, הוא לא ידע שאני אוהבת אותו?
לפני שהיא הבינה מה לעשות עם התיאוריה הזאת, הוא דחף את הדלת הכפולה לכיוון פנים. אור סגול ושחור גרם לכל הגג לזהור בשנייה. החיפושית מיהרה לתפוס מחסה בזמן שהחתול השחור הסתער קדימה בשביל לתקוף את אובליביו ולמשוך את תשומת הלב שלו ממנה. היא הייתה צריכה זמן לחשוב, אבל זה היה קשה כשהמטה של האהוב שלה ניסה להכות את הנבל במטרה לשמור על הזיכרונות שלו. העגילים שלה התחילו לצפצף.
החתול השחור צעק, מאבד את שיווי המשקל שלו ברגע שהתחמק ממטח היריות של אובליביו. הוא נפל על הרצפה והמקל שלו נפל כמה מטרים ממנו. אובליביו כיוון את היד אליו.
קמע-מזל חסר תועלת או לא, החיפושית לא הייתה יכולה לעמוד שם בחיבוק ידיים. הוא אמר לה לסמוך על עצמה, אז היא עקבה אחרי האינסטינקטים שלה וזרקה את היו-יו שלה. להפתעתה, הוא נתפס בדיוק במה שרצתה, הוא עשה שלושה סיבובים סביב הרובה המוזר שהיה על ידו של אובליביו. היא משכה חזק, מרחיקה את היד שלו מהחתול השחור.
כמעט בלי אזהרה, אובליביו טלטל את חוט היו-יו והעיף את החיפושית למשטח זכוכית בטוח שכיסה את כל הגג. הזכוכית התחילה להישבר ולהרעיד את המקום בו היא הועפה אליו. הקומקום התגלגל ואובליביו בעט אותו לכיוונה של החיפושית. היא נאנקה, לא בטוחה אם השבירות ששמעה היו מהזכוכית או מהעצמות שלה.
"אוי ויי," אובליביו אמר, מתמתח ומושך את המשטח מעט לכיוונו. "חרקית תקועה מתחת לזכוכית."
"לא!" החתול השחור צעק, רץ בשביל להציל אותה אבל היה יותר מדי רחוק מאובליביו בכדי לעזור.
החיפושית ניסתה להתגלגל מתחת למשטח, אבל היא הצליחה רק לשכב על הגב שלה לפני שמשטח הזכוכית הידק אותה למקומה. המשטח היה עבה וכבד. אובליביו עלה על משטח הזכוכית וצחק, גבולות הגוף שלו זהרו, מתחמק מתקיפות של החתול השחור בקלות.
כבר היה קשה לנשום. המשקל הכולל של אובליביו ושל משטח הזכוכית הוציא ממנה את כל האוויר. היא התפתלה, מקווה שתוכל איכשהו להיחלץ משם בכוחות עצמה, אבל כל מה שראתה היה הקומקום ששכב על הרצפה, רחוק מדי בכדי שתגיע אליו. העגילים שלה צפצפו פעם נוספת.
למרות השברים במשטח הזכוכית, היא הייתה יכולה לראות את החתול השחור נלחם בשבילה, הראייה שלו עוותה על ידי הזכוכית ועל ידי הייאוש שלו. הוא לקח תנופה ורץ, מתחמק מכל תקיפה, אבל נראה עדיין רחוק ממנה. אם היה מטפס על משטח הזכוכית רק היה מוסיף משקל לסבלה של החיפושית.
אובליביו זז ממקומו ומשטח הזכוכית נטה, מסיר משקל מהחלק העליון של גופה, לכיוון רגליה. לוקחת נשימה עמוקה, החיפושית לפתע הרגישה שיש לה מספיק מקום בכדי להזיז את זרועותיה והיא ניסתה לדחוף את עצמה החוצה, אך ללא הצלחה. היא הייתה תקועה בדיוק כמו שאובליביו אמר. היא הסתובבה להסתכל על שותפה, התקווה היחידה שלה לברוח משם לפני שהזמן שלה ייגמר.
"בסדר. זהו זה!" החתול השחור צעק, מתכופף בכדי להתחמק מהתקפה נוספת. "חתולאגן!"
משטח הזכוכית שהדביק את החיפושית למקומה נשבר לרסיסים. מעליה, אובליביו איבד שיווי משקל, אבל לפני שמשטח הזכוכית הספיק להישבר עליה, החתול השחור זינק בפניה, מגלגל את שניהם הרחק משם, מגן עליה בגופו מכל חתיכות הזכוכית שהועפו לכל הכיוונים.
זה בחור חלומותיי? היא חשבה ברגע שירד מעליה והתרחק ממנה כשידיו לפניו כאילו מצטער על שהיה קרוב אליה כל כך. בגלל שאני חושבת שזה הוא.
אובליביו כיוון אליהם שוב את מכשיר דמוי האקדח שהיה לו על היד. היה משהו מוזר לגבי הידיים שלו... הן היו כל כך שונות משאר הגוף שלו. הדבר ההוא עם הפרפר חייב להיות בדבר הזה שיש לו על היד. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות היה לשבור אותו ואז הכל ייגמר?
"תוכל לגרום לו לשכוח ממני לכמה זמן?" החיפושית אמרה, כשלפתע עלה במוחה רעיון. הקומקום היה רק כמה מטרים ממנה. אם היא תוכל להיות מאחורי נבל-העל-
"אני על זה."
היא זחלה משם על ידיים וברכיים מחליקה על קירות, מוודאת שהיא נשארת מחוץ לטווח הראייה של אובליביו. החתול השחור היה משהו אחר, זה בטוח. היא מעולם לא ראתה מישהו שזז בחינניות או ברוגע כמוהו. טוב, היא חשבה שהיא לא. היא תיזכר בקרוב.
אובליביו היה מוכן להפציץ שוב, בפיסוק רגליים בשביל לשמור על יציבות והחיפושית ראתה את הסימן שלה. היא רצה, החליקה מתחת לנבל-העל, ואז תקעה את הקומקום סביב היד שלו.
"חתול שחור!" החיפושית צעקה, נעמדת על רגליה בזמן שאובליביו ניסה למחוק את הזיכרון שלה, "תשתמש בכוח שלך בשביל לשבור את ה... דבר הזה!"
"לא יכול!" הוא אמר, רץ לעברה, מחזיק במטה שלו כמו מחבט בייסבול. "שימוש חד פעמי!" קול שבירה חזק נשמע ברגע שהמטה נגע בחוזקה בידו של אובליביו. השברים נפלו, חושפים פרפר שחור.
בדיוק כמו שהסביר לה לפני, החיפושית תפסה את החרק עם היו-יו שלה ושחררה אותו, מרגישה הקלה לראות שהוא הפך לבן.
"אווו, לא אמרת את זה!" החתול השחור צפה בפרפר עף משם. אפילו כשהוא מתלונן, הוא עדיין נראה טוב. זה היה פשוט לא הוגן שהוא היה גם נדיב, גם אמיץ והוא גם נראה טוב באותו הזמן.
"מה?" היא שאלה. "עשיתי משהו לא טוב? זה הולך ל-"
"לא, לא, את בסדר גמור. אני פשוט מוזר ואוהב את המנהגים שלנו. ואם כבר מדברים..." הוא הניף את ידו באגרוף והחיפושית הכירה פרפר חדש, כזה שהתעופף בבטן שלה. היא כיווצה את ידה לאגרוף ובעדינות חבטה בידו כמו שביקש, נותנת לעצמה להיאבד במבט החמים שלו.
"זה היה מדהים," הוא אמר, נותן לאצבעות שלו להחליק מעט לשלה. "טיפלת בהכל בצורה מיאו-שלמת."
החיפושית נאנחה. אפילו החתול השחור לא יכול היה להיות מושלם, למרות שהיא חשבה שהוא חייב להיות קרוב ללהיות מושלם.
לידם, אובליביו נחלק לשני אנשים. אחת, נערה, שבשנייה הוציאה טלפון ורצה לכיוון הגיבורים. השני, נער, שהרים את קמע-המזל מהרצפה והתקדם לעברם, מחייך בביישנות.
סכנה אחת נעלמה. האור הסגול עדיין ריחף מעליהם. "מה יקרה עכשיו?" החיפושית שאלה.
"רק תגידי את מילות הקסם והטיהור שלך יתקן את כל מה שנבל-העל גרם לו. הזיכרון שלך צריך להיות מושלם!"
"יהיה נחמד שהשותפה שלך תחזור, הא?" היא צחקה.
"הו, חיפושית שלי, את תמיד היית כאן!"
החיפושית הייתה הולכת לאהוב אותו לנצח, היא לחלוטין האמינה בזה. לא משנה מה קרה או מה היא תזכור. האמת נאמרה, היא ציפתה שהיא הולכת לזכור את כל החלימה בהקיץ ואת כל הזיכרונות מהנער המתוק הזה. היא לא הייתה יכולה לחכות לזכור את כל אחד ואחד מהם פעם נוספת.
"אז בסדר. החיפושית המופלאה!" הקומקום לאט לאט נעלם ברגע שזרקה אותו לאוויר, נמס אל תוך אלפי חיפושיות שהעלימו את האור הסגול, הציפו את הבניין, והקיפו אותה, חוסמות את המראה האחרון מהחתול השחור שהיא לא זכרה.
הנער והנערה היו נינו ואליה! ומרינט היה השם שלה! זו הייתה הקלה לדעת מי היא הייתה. החיפושיות נעלמו באותה מהירות בהן הן הופיעו, מותירות אותה מביטה בחתול השחור, הנער שאהבה-
ידה של החיפושית עלתה לשפתיה. קול הפתעה ברח שנייה לאחר מכן.