איינשטיין
_________
נ.מ דניאל:
ישבתי בכיתה, מחכה לקבל את המבחן כדי שאסיים עם זה כבר ואכשל בו. דילן כרגיל מאחר כי הוא הולך לאחות ואני לא יכולתי ללכת איתו כי הוא לא רצה שאאחר למבחן. הוא יודע שאני צריך את כל הזמן הדרוש כדי לעשות את המבחן הזה.
"קאסידי." סיבבתי את מבטי כדי להביט בפרצוף הטיפשי של פרנק. "מה אתה רוצה, פרנק?" הבטתי בו בגועל. "לתת לך את האגרוף שפספסת, פעמיים." הוא התעצבן מהמילים שהיו לגמרי שלו. איך זו אשמתי בדיוק? אפילו לא התכופפתי או עשיתי דבר כדי להתחמק ממנו.
"אם אתה רוצה להתעסק איתו, תצטרך לעבור אותי!" שיין צעק לו כשעמד לפניי, מראה לו כמה תנועות קארטה שלמד בכיתה ה'. פרנק צחק והתקרב אליו, "אני יכול להפיל אחד כמוך מאה פעמים, כמו שכבר הבנת." שיין נרתע מעט אבל ניסה לא לזוז. ידעתי שהוא מפחד, למרות שהיה רגיל לחטוף מכות בעבר בניסיון להשיג כסף מעבודות הזויות.. אבל שיין היה בחור רגיש, ולא רציתי שיחטוף שוב בגללי.
"היי פרנק," קמתי ממקומי, מושך את שיין אחורנית לכיוון ליאם ונעמד מולו.
"יש לך בעיה איתי, לא? אז אל תערב את החברים שלי."
"הו, אתה חבר טוב, ממש מרגש." הוא גיחך.
המשכתי לעמוד מולו ואפילו התקרבתי אליו.
"אני לא מפחד ממך, פרנקנשטיין."
"איך קראת לי?!"
גברת הריסון נכנסה לכיתה בדיוק באותו הרגע והודיעה לנו לשבת במקומנו כדי שתחלק את המבחן. היא לא יכלה לבוא בזמן טוב מזה.
"אתה מת." היו המילים האחרונות שפרנק אמר לי לפני שהתחלתי לענות על המבחן.
עכשיו אני אמור להתרכז, בהצלחה לי.
______
שעת המבחן עמדה להסתיים ולא סיימתי חצי.. אבל פרנק עדיין ישב לפניי והמשיך לפתור אותו. הייתי חייב לברוח משם מהר לפני שהמבחן יסתיים ופרנק יתפוס אותי לבד.
קמתי והגשתי את המבחן החצי מלא שלי, בכל מקרה לא הבנתי את רוב השאלות. ראיתי את פרנק מביט בי מהצד עם חיוך מלחיץ ומיהרתי לצאת מהכיתה. רצתי במהירות לקפיטריה לפני שפרנק יגיע אחריי, דילן סיים את המבחן לא מזמן ואני חושב שהוא נמצא שם עכשיו כי הוא מכור לקפה שלו.
צדקתי, ראיתי אותו עומד ליד הדלפק, מזמין אספרסו כפול כרגיל. לא היה אף אחד באזור כי זו הייתה שעת לימודים אז הרשתי לעצמי להפתיע אותו בחיבוק אחורי וכמה נשיקות בעורף כמובן.
"פאק, דניאל." הוא מלמל כמעט שופך את הקפה שלו, "הבהלת אותי."
התקרבתי אליו וכרכתי את ידיי סביב צווארו, מקרב את שפתיי לשלו מתוך אינסטינקט של גבר מאוהב. "תזהר, מישהו יכול לבוא." הוא אמר לחוץ. עשיתי פרצוף של כלבלב עצוב,
"הלך לי טוב, תנשק אותי." נדנדתי לו והוא נאנח, "בחדר.."
"היי חבר'ה." שיין וליאם הופיעו פתאום ודילן הלחוץ ניסה להוריד את ידיי ממנו ללא הצלחה. "איך הלך לכם?" ליאם שאל כאילו הכל רגיל כאן ולמען האמת, גם שיין נראה כאילו ידע עלינו. "נכון, איך הלך לך באמת, דילן?" שאלתי קרוב לפניו. "מעולה." הוא אמר בכיווץ עיניים.
"אז בצהריים אני אקנה לך פיצה, אל תאכל כלום." שיין אמר בחיוך וחייכתי בחזרה בשביעות רצון. "אתם יכולים להמשיך בעיסוקים שלכם עכשיו." הוא הוסיף ושניהם צחקו.
רק דילן לא צחק, אין לו חוש הומור.
הלכנו לחדר ונעמדתי מולו, מתקרב אליו באיטיות.
"לא הלך לך טוב, נכון?" הוא שאל בשילוב ידיים והרמת גבה.
"ברור שלא, מה אני איינשטיין?" שאלתי שאלה רטורית, אני ממש לא איינשטיין.
הוא גלגל את עיניו והתקדמתי אליו מהר, כורך את ידיי סביבו ומנסה להתרומם אך ללא הצלחה כי הוא לא החזיק אותי.
"אמרת שתנשק אותי כשנהיה לבד בחדר, הבטחת." הבטתי בו באכזבה, נעצתי מבט שיגרום לו לחוש רגשות אשם כלשהם.
"למה לא הלך לך טוב? למדנו ביחד." זה מה שמעניין אותו עכשיו?
אז אני לא אהיה מדען טילים, סו וואט?
"דילן, תפסיק. אתה יודע שאני לא חכם, אל תנסה לשנות אותי." אמרתי בנחישות.
"כן, אני יודע.." הוא השיב. זה אומר שהוא באמת חושב שאני טיפש?
ניערת את ראשי ממחשבות והחלטתי לעשות את מה שתכננתי, הדבקתי את שפתיי לשלו בבת אחת ונשמתי אותו אליי. הוא נישק אותי בחזרה ואני הכנסתי את הלשון שלי ולקחתי שליטה על כל התהליך. הוא הצטרף אליי אחרי לא הרבה זמן והתנשקנו נשיקה לא תמימה אבל לא סוחפת מדי כי דילן כל הזמן הרחיק את גופי שנדבק אליו שוב ושוב. לבסוף נצמדתי אליו והוא כבר לא הצליח להזיז אותי ממנו, דחפתי אותו אל הקיר ונדבקתי אליו כמו לדבק, דבק חזק מאוד.
ניסיתי להתרומם ולעלות עליו אבל הוא לא נתן לי, הוא אפילו עצר את הנשיקה פתאום ונלחצתי, אולי הגזמתי והכעסתי אותו.
"רק נשיקה, דניאל, אל תגזים." הוא אמר באזהרה וחזרנו להתנשק. מצד אחד הוקלתי שהוא לא כועס על כך, אבל מצד שני, התכוונתי להמשיך.
נ.מ דילן:
עמדתי להשתגע, כבר לא הצלחתי להזיז את דניאל ממני והוא נצמד אליי יותר ויותר. הוא עושה את זה בכוונה אבל אני לא יכול להאשים אותו, אני אפילו מבין אותו.
גנחתי בכאב כשהוא נדבק אליי בחוזקה והוא חייך, הוא בטוח מרוצה מההשפעה שלו עליי. הוא מבין מה הוא גורם לי והוא משתמש בזה.
פתאום הוא עצר והתרחק, הבטתי בחיוך התחמן שלו וחשדתי שהוא תכנן משהו אחר.
הוא משך אותי אל המיטה והטיח אותי לישיבה ובבת אחת התיישב עליי.
צדקתי.
"כדאי לך לקום.." אמרתי בייאוש, הרי הוא כבר יודע שלאיומים שלי אין כיסוי. אני לא באמת אעשה לו משהו אם הוא לא יקום, אני אפילו לא אכעס, אני פשוט אזיין לו את הצורה עד שהוא לא יוכל לעמוד והיחיד שיתחרט על זה אחר כך יהיה כנראה אני.
"אבל לא בא לי." הוא אמר כמו תינוק, מנשק אותי בצוואר ומוצץ את עורי הרגיש, רגיש אליו. יכולתי לקום ולדחוף אותו ממני אבל לא רציתי לפגוע בו, או להכאיב לו, הוא בכל זאת החבר שלי. אבל אולי זה היה הדבר הנכון לעשות כי עכשיו זה כבר מאוחר מדי.
עכשיו דניאל כבר מתחכך בגופי, זז על איברי באיטיות וגורם לי להשתגע. איברי כבר עמד מהשנייה שבה נכנסנו לחדר אבל עכשיו הוא הרבה יותר קשה, מוכן לתת עבודה. תרגע, דילן הקטן, זה לא הולך לקרות עכשיו.
"אתה רוצה אותי, נכון דילן? אתה רוצה שנשכב עכשיו כמו שאני, נכון?" הוא שאל פתאום בתמימות כמו ילד קטן וגלגלתי עיניים כמעט מתחרפן כאן למול ההצגה שלו שנועדה לשגע אותי, "ברור שאני רוצה, דניאל, אבל אני לא יכול לשכב איתך!" השלכתי את ראשי לאחור בייאוש והוא המשיך לנשק אותי כאילו מילותיי היו לשווא.
אני מאבד את זה.
פתאום הרגשתי אותו יורד ממני. הוא באמת מתכוון להניח לי לנפשי עכשיו?
"לא."
"מה?" הסתכלתי עליו, הוא קם ונעמד מולי, ואז ירד על ברכיו, מביט בי מלמטה.
"אל תדאג, זה לא נחשב." הוא אמר כשפתח את כפתור מכנסיי. מה? מאיפה הוא יודע מה נחשב ומה לא? אני אפילו לא יודע, לא ממש חשבתי על זה.
תוך שנייה הוא הכניס את הזיקפה הקשה שלי לתוך פיו ונחנק שנייה אחריה כי הוא חשב שהוא יכול להכניס את כולה בבת אחת. אני לא מאמין שלא עצרתי אותו לפני, היו לי מספיק הזדמנויות.. אבל איך יכולתי בדיוק? מכאן כבר אין דרך חזרה אבל דניאל אמר שזה לא נחשב אז אני ממש מקווה שזה באמת לא נחשב.
"פאק, לעזאזל, זין!" גנחתי בקול כמו איזה אחוז דיבוק והוא עצר כדי לצחוק, "ואני זה שמקלל כל הזמן?"
"אתה צודק, רק תמשיך.." נאנחתי מגלגל את עיניי לאחור. הוא כל כך טוב בזה.
פיו ירד ועלה על איברי, לשונו יצאה וליקקה אותו, הוא רצה שאני אסתכל, הוא רצה להראות לי מה הוא יכול לגרום לי, אבל אני כבר ידעתי מזמן.. אף פעם לא שכחתי. וזה היה כל כך קשה לחיות בלי זה. ובכללי בלעדיו.
"פאק.." גנחתי מרוב עונג. תפסתי בראשו והזזתי אותו יותר מהר למרות שידעתי שהוא לא אוהב את זה. כמובן שהוא החטיף לידיי ונשענתי חזרה לאחור. "אני לא יכול יותר." נאנקתי מעונג, עמדתי לגמור ולא עברו כמה דקות. חשבתי על הרגע הזה יותר מדי זמן וכשהוא סוף סוף קרה, לא יכולתי להשיג שליטה על עצמי.
"אני גומר, פאק." אמרתי נושך את שפתיי. הסתכלתי עליו וראיתי שהרים גבה בבלבול אבל לאחר מכן האיץ את הקצב. גמרתי תוך כמה שניות והוא עצם את עיניו כשבלע את הנוזל שלי. אני יודע שהוא לא אוהב את זה אבל מעולם לא הכרחתי אותו. בדרך כלל הוא יורק את זה בכיור או בולע אותו בטעות ומקלל אותי שעות לאחר מכן. הפעם זה לא קרה.
"אני לא יודע אם זה באמת לא נחשב.." נאנחתי. חייכתי בכל זאת כי הרגשתי מאושר למרות הכל, הייתי זקוק לזה. הוא עמד מולי מחייך, מתיישב לידי ומניח את ידו על הירך שלי. "אתה באמת מתכוון לספר לג'וני את כל הפרטים?" הוא שאל ופערתי את עיניי, "מה? לא."
"אז מה זה משנה?" הוא שאל בפשטות. הוא לא מבין שאני שונא לשקר? שזה מעיק עליי, שזה עושה לי רע? אני לא יכול לעמוד מול בן אדם שיקר לי ולשקר לו, בטח לא כשמדובר בחבר הכי טוב שלי ובאחיו הקטן..
"אני לא רוצה לשקר לו, דניאל." הוא גלגל את עיניו כאילו התנהגתי כמו צדיק, טוב, לפחות אני מנסה, הוא לעומת זאת מתנהג כמו ילד קטן ואנוכי.. "היום נשכב בשעה שמונה בדיוק, בלי איחורים." הוא קבע והתרומם מהמיטה. אנוכי כבר אמרתי?
הרמתי גבה בייאוש, "זהו, החלטת?" גיחכתי קלות וקמתי גם אני. "אני תמיד מחליט כאן." הוא חייך בריצוי והלך לכיוון הדלת. משכתי אותו בבת אחת עד שגופו התנגש בגופי ואחזתי בפניו קרוב אליי.
"חשבתי שאני זה שמחליט.." חייכתי תוך כדי קריצה, הוא יודע על מה אני מדבר.. אבל זה רק כשאנחנו שוכבים, רק אז הוא נותן לי להחליט עליו, הוא אוהב את זה.
אבל בכללי, כן, הוא מחליט עליי.
אני לא מאמין, זה אומר שהיום אני צריך לדבר עם ג'וני, לספר לו שאני יוצא עם אחיו הקטן.. ומנשק אותו.. ומזיין אותו.. לא, דניאל צודק, לא צריך לספר את כל הפרטים. אני ממש מקווה שהוא יעריך את זה שאני ישיר איתו, ונחזור להיות קרובים כמו פעם.
פאק, אני ממש מתגעגע לבחור הזה.
נ.מ דניאל:
מיהרתי לשיעור מדעים, עמדתי לאחר וידעתי את זה. זה פשוט שדילן נישק אותי והפעם זה היה הוא שהתחיל, לא אני. התרגשתי כמו אידיוט ונפלתי לנשיקות שלו. מה ציפיתי שנשכב? לא, הוא עדיין עומד בהבטחה המעצבנת שלו, אבל נתתי לו אולטימטום, יש לו עד שמונה לטפל בעניין עם ג'וני ואז הוא חייב לשכב איתי.
עמדתי בכניסה לכיתה, חיוור ממבוכה. פעם זה לא הפריע לי לאחר, לא היה לי אכפת שהמורים כועסים ומאיימים לפנות להורים שלי. אותו דבר לגבי הציונים. ההורים שלי כבר מזמן התייאשו ממני בנושא הזה. אבל הפעם התביישתי לעמוד מול כל הכיתה כולל המורה למדעים, אני מקווה שהשיער שלי מסודר אחרי כל מה שעשיתי עם דילן. החוורתי עוד יותר כשקלטתי את פרנק, הוא חייך בערמומיות כאילו מתכנן איך למתוח אותי לכל הכיוונים ולהכאיב לי.
"למה איחרת, דניאל?" המורה שאלה ונאנחה מיד לאחר מכן, "לא משנה, תשב.. ארשום לך איחור." התקדמתי לכיוון השולחן שלי וליבי דפק כשנפלתי על הריצפה. פרנק שם לי רגל.
"אוי, מצטער." הוא חייך ברשעות.
רשע.
אחרי שהשיעור הסתיים ולאורך כולו פרנק נעץ בי מבטים מאיימים, רק רציתי למהר לקפיטריה ולברוח משם. "חכה רגע!" שיין צעק והסתובבתי לאחור. "אני קונה לך פיצה, חכה כאן." שיין חייך ותפס את ליאם, שניהם יצאו מהכיתה ונשארתי לעמוד שם. אבל זו הייתה טעות שלקח לי זמן להבין.
"סוף סוף אתה לבד, לעזאזל." שמעתי את פרנק. אני לא מאמין שזה קורה לי. אתם מאמינים שגם זה קרה בגלל שיין?
"מה אתה רוצה ממני בכלל? מה עשיתי לך?" שאלתי במרירות. לא מספיק שנשאר לי טעם מריר בפה בגלל דילן.
"אתה רוצה לדעת מה עשית לי?" הוא שאל ולרגע זה היה נראה כמו רגע תמים כאילו אני רב עם שיין. אני בכלל לא רגיל שמתבריינים אליי, אני דניאל קאסידי וג'וני זה אחי הגדול אז תתחפפו, אני אחטיף לכם עם המחבט שלי!
"כן." עניתי נחרצות. רגע, עשיתי לו משהו?
הוא התקרב אליי בצעדים איטיים ומאיימים, פוסע לכיווני כאילו בכוונה רוצה לגרום לי לחוש אימה עוד לפני שהוא מדבר.
אבל אני לא ילד קטן ופחדן אז זה לא יעבוד לו.
"אתה!" הוא צעק וקפצתי לאחור. וואי תרגע, מה אתה צועק?
"יצאת עם החברה שלי." הוא כיווץ את עיניו כשאמר זאת. אני אפילו לא אוהב בנות.
"מי?" שאלתי מבולבל.
"אתה לא יודע מי החברה שלי?" הוא התקרב עד שהיה ממש קרוב אליי, הוא נראה מפחיד ואני אפילו לא מדבר על זה שהוריד שלו במצח עומד להתפוצץ.
"אם שאלתי מי, זה אומר שאני לא יודע, לא?" חייכתי בעוקצנות.
"אתה חתיכת ילד שחצן וטיפש, אתה יודע את זה?" הוא עמד להתפוצץ ובלעתי את רוקי. אז אולי עכשיו אני מתחרט על כך, ואני כן קצת מפחד. אני חייב ללמוד לשתוק לפעמים.
"קיילי היא החברה שלי." פערתי את עיניי בהלם מוחלט. קיילי? הבחורה הכי מתוקה שלא מתלבשת חשוף לעומת כל הבנות בשכבה?
טוב, אולי היא לא כזו מתוקה, גנבת בנים אחת.
"היא לא אמרה לי שיש לה חבר, אז זאת לא הבעיה שלי." משכתי בכתפיי. הוא לא אהב את התשובה שלי.
"למה אתה חושב שהיא תבגוד באחד כמוני?" הוא גיחך והרמתי גבה. "נפרדנו לפני שהיא יצאה איתך, לא ידעתי מזה כי לא באתי ללימודים כל הזמן הזה."
אלוהים, מה אכפת לי בכלל מהחברה שלך?
"אם הייתי יודע על זה, היית חוטף כבר מזמן!" הוא הרים את אגרופו מעלה, פניו הפכו לאדומות ועד לפני רגע הן היו לבנות.
אבל אם הם לא היו ביחד אז מה אכפת לו? זה לא שעשיתי משהו רע.
"אבל אין בינינו כלום עכשיו, ותאמין לי שאפילו לא נמשכתי אליה." אמרתי ביהירות, אבל זה אולי היה קצת לא במקום.
הוא גיחך בזעם והתקרב אליי עוד, פרצופו היה כל כך קרוב לשלי שחשבתי שהוא עומד לנשק אותי ונגעלתי באותן השניות מהמחשבה הזו.
"זאת בדיוק הסיבה שאני עומד להחטיף לך בעוד כמה שניות. אתה רימית אותה."
הו, לעזאזל.
עצמתי את עיניי בחוזקה כשלפתע הדלת נפתחה.
"שיין." מלמלתי כשראיתי אותו. בידיו מגש של פיצה שיכולתי להריח עד לכאן.
"אתה לא מתחמק מזה בפעם השלישית!" פרנק צעק והשליך את אגרופו לכיווני. התכופפתי ואגרופו התנגש עם הקיר. הוא גנח בכאב וניצלתי את הזמן הזה כדי לברוח ממנו. שיין תפס בידי ומשך אותי משם. רצנו עד לחצר האחורית והתיישבנו על הספסל כשהתנשמנו בכבדות.
"תודה.." אמרתי בקושי כשהתנשפתי.
"שמעתי הכל.. אני לא מאמין שהוא וקיילי היו זוג!" שיין פער את עיניו. "היא בכלל לא מה שחשבתי שהיא." מלמלתי כשפתחתי את קרטון הפיצה. לקחתי חתיכה והוא הביט בי מוזיל ריר. "קח." הגשתי לו את הפיצה והוא נפעם, "באמת?" צחקתי והנהנתי. אכלנו את הפיצה ביחד, כמו פעם.. ובאמת התגעגעתי לזה.
פרנק מטורף, הוא ממש נחוש בדעתו להחטיף לי ואני יודע שהוא לא יעצור עד שיעשה זאת.
אני פשוט אצטרך לברוח ממנו כל הזמן? זה מעצבן, יש לי מספיק צרות חוץ מהאידיוט הזה.
לוסי ואליס עברו לידנו והן התקרבו אלינו, בעוד אני נכווה מהפיצה החמה.
"וואו שיין, מאיפה כל הכסף לקנות כל יום פיצה? אמרת שאין לך כסף לתת לי כשאני רציתי אחת." לוסי אמרה באכזבה. הבטתי בשיין שהביט בי. לא ידעתי איך להגיב לזה.
הרגשתי כל כך רע פתאום, כי ידעתי שאין לו. ואני ביקשתי ממנו לקנות לי פיצות עד שאסלח לו..
"קחי." הגשתי ללוסי משולש והיא הביטה בי בהלם אך מיד לקחה אותו לתוך פיה. הגשתי גם אחד לאליס ואכלנו ארבעתינו ביחד.
______
השעה הייתה שמונה בערב וידעתי כבר מה היו התוכניות שלי. לשכב עם דילן.
למרות שלא היה לי יותר מדי מצב רוח מרוב שניסיתי להתחמק מפרנק כל היום.. ומהעובדה שגרמתי לשיין לבזבז עליי את הכסף שאין לו.. וגם ג'יידן היה עסוק.. זה פשוט לא היה היום שלי, נגיד את זה ככה. אני חושב שאם ג'וני היה כאן, כל זה לא היה קורה. פרנק יודע שאני אח של ג'וני, הוא צריך לפחד ממנו! שיחכה ויראה מה ג'וני יעשה לו כשהוא יחזור!
"דילן?" הסתכלתי על האיטלקי שישב על המיטה בוהה בטלפון שלו. "הכל טוב?" הוא נראה כמו מומיה, מה יש לו?
"דיברת עם ג'וני? מה הוא אמר? הוא כועס, נכון? בסדר, זו בעיה שלו, אל תדאג לגבי זה.." התיישבתי לידו וניסיתי להבין ממבטו מה ג'וני אמר לו. ידעתי שג'וני יכעס, לא ציפיתי שהוא יברך אותנו בזוגיות ארוכה ובילדים, הרי הוא כבר אמר לדילן בעבר לא להתקרב אליי ואני עדיין לא סלחתי לו על זה, בנוסף לשאר הדברים.
"עדיין לא." הוא מלמל. "מה? עדיין לא דיברת איתו?" אני לא מאמין לזה, קבענו בשמונה! השעה כבר שמונה ורבע ואני אמור לשכב מתחתיו עכשיו, למה הוא מחכה עם השיחה הזאת?
הוא הרים את מבטו ונאנח, "אני לא יודע איך להגיד לו את זה.. הוא הולך לכעוס, שנינו יודעים את זה." הנהנתי מסכים איתו.
"אבל הבטחת, דילן." הזכרתי לו והוא שוב נאנח, "נכון."
הוא לקח את הטלפון וחייג לג'וני. לא חשבתי שהוא יעשה את זה מולי, חשבתי שזו שיחה ביניהם אבל לא אכפת לי לצותת, אני טוב בזה.
"דילן?" קולו של ג'וני נשמע מהטלפון וקול דפיקות הלב של דילן נשמע מחזהו. הייתי לחוץ בשבילו למען האמת, כל דבר שדילן הרגיש, אני הרגשתי בעצמי.
"אני צריך לספר לך משהו."
חשבתי על קייל. ג'וני גם מסתיר מדילן דברים, למה הוא מיתמם כך? למה הוא כל כך כועס על דילן? ג'וני מעולם לא היה אדם שנוטר טינה, הוא תמיד רב עם חבריו וישר סולח להם.
אני מניח שבעניין הזה אנחנו דומים.
"זה מה שאני חושב שזה?"
ליבי פעם ומיד הבטתי בדילן, הלחץ שלו מורגש בכל החדר ואפשר לחתוך את המתח עם סכין.
"רציתי לספר לך באופן אישי, אני לא רוצה לשקר לך שוב."
דילן כזה אדם טוב... אז מה הוא עושה איתי?
"אני לא מאמין לזה." שמעתי את ג'וני מתרגז. מה יש לו לא להאמין? מה זה עניינו בכלל?
"בבקשה אל תכעס עליי.. אני באמת אוהב אותו."
נשכתי את שפתיי כשהוא אמר זאת. הסמקתי ורציתי להיכנס מתחת לשמיכה כרגע.
או לצעוק לו- גם אני אוהב אותך, איטלקי יפה שלי!!
"אתה לא טוב לו!"
כיווצתי את מצחי, לא הבנתי למה שג'וני יגיד דבר כזה כשבבירור, דילן הוא אדם טוב הרבה יותר ממני. דילן טוב לי, הוא עושה אותי אדם טוב יותר, וכל כך השתנתי מאז שהכרנו.
איך הוא מעז להגיד דבר כזה?
"הוא מאוד טוב לי! הוא הכי טוב שיש!" צעקתי ודילן עצם את עיניו וידו נגעה במצחו בלחץ.
"דניאל? גם אתה כאן?"
לקחתי את הטלפון מידו של דילן, "כן! ואל תדבר אליו ככה, ג'וני."
דילן כבר לא ידע מה להגיד, הוא פשוט שתק,
אז אני דיברתי בשבילו.
"מה אכפת לך שאנחנו ביחד בכלל? מה זה מפריע לך שאנחנו מתנשקים ושוכבים, הא ג'וני?"
דילן נעץ בי מבט לא מאמין למה שאמרתי, אבל לא היה לי אכפת. למרות שאני בטוח שג'וני לא רצה לשמוע את זה.
"דניאל." הוא נאנח מתוך המכשיר, "אתה לא רואה שאתם לא מתאימים?"
מה?
"אתם רבים כל הזמן, אתם פוגעים אחד בשני..
זו נראת לך מערכת יחסים נורמלית?"
כעס נבנה בתוכי וליבי האיץ מרוב עצבים. מי הוא שיחליט אם אנחנו מתאימים או לא? איזה זוג לא רב? לא מתווכח? אני ודילן שני אנשים עם דם חם, שנינו מביעים רגשות חזקים אז הריבים שלנו קצת יותר גדולים ורגשיים, זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להיות ביחד.
אני אוהב את דילן והוא אוהב אותי.
ואף אחד לא יקבע בשבילי איזו מערכת יחסים יש בינינו. ומי בכלל רוצה קשר נורמלי ומשעמם?
"זה פאקינג לא עניינך איזו מערכת יחסים יש לנו! יש לנו אהבה חזקה מאוד, ממש! וזה מה שחשוב כאן, הבנת? אני אוהב אותו והוא אוהב אותי, וזהו." כל כך כעסתי שלא הצלחתי לחבר מילים בקושי, מקווה שדיברתי לעניין.
"אני פשוט לא רוצה שתיפגע, דניאל.."
בערתי מכעס, לא רציתי להקשיב לו יותר.
עד שחשבתי שהוא מבין אותי!
פשוט טעיתי, שוב!
"אל תשליך עלינו את הבעיות שלך ושל קייל, ג'וני. אני ודילן זה לא אתם." בזה ניתקתי את השיחה בלי לחכות לתשובה, דילן היה המום ממני, הוא בטח חושב שהיה עדיף שיעשה את השיחה הזו לבד.
"הנה סיפרנו, עכשיו בוא נזדיין."
דחפתי אותו על המיטה ועליתי מעליו.
כל כך כעסתי.
ג'וני תמיד הורס לי הכל. זה לא יעבוד לו הפעם! דילן לא יעזוב אותי שוב.
"חכה רגע." הוא אמר וניסה לקום, "בוא נדבר רגע."
קמתי ממנו בבת אחת ולקחתי את המפתח של החדר.
"חכה, דניאל! לאן אתה הולך?" הוא קרא לי ולא היה לי מצב רוח לכלום. לא רציתי לשכב איתו עכשיו בכל מקרה, הרגשתי רע, כל היום הזה היה נורא ורק רציתי להיות קרוב לאדם שאני מרגיש בטוח לצידו. אבל גם דילן הצליח לעצבן אותי בכך שנתן לג'וני להגיד את המילים שאמר, כאילו היו נכונות! זה מרתיח אותי וכואב לי, ואני כבר לא מרגיש בטוח בשום מקום יותר.
התכוונתי ללכת לחדר של שיין וליאם, רציתי לספר להם הכל, לא רציתי לשמור מהם סודות יותר. עכשיו ג'וני יודע אז אפשר לספר לכולם.
למרות שאני די בטוח שהם כבר יודעים..
"סוף סוף."
קפאתי במקומי ועצמתי את עיניי.
הסתובבתי לאט לאט לאחור עד שראיתי את מי שחשבתי שעומד שם.
פרנק.
אבל הוא לא היה לבד.
גם בראד היה שם, וכל החברים הבריונים שלו.
"הפעם אני הולך לטפל בך טוב טוב."
לעזאזל.. תודה לך דילן, שלא רצית לשכב איתי.
עכשיו אני אחטוף מכות במקום זאת.
..
תודה על כל הברכות, ריגשתם אותי 💜
מה לדעתכם יקרה בפרק הבא?