עדיין שלי
_________
נ.מ דניאל:
"אנחנו צריכים לדבר." שיין אמר כששילב את ידיו וליאם עמד לידו, נראה גם כועס אך פחות משיין. למה הם כועסים בכלל? כל השאר הביטו בי בבלבול, הבנות לפחות, ג'יידן וקייל הביטו בי ברחמים כי הם ידעו.. "אתה יודע מה? אני הולך מכאן." שיין אמר והתקדם לכיוון דלת. הלכתי אחריו וליאם הלך אחריי. "חכה, לאן אתה הולך?" משכתי בחולצתו והוא נעצר.
"אני לא רוצה להיות פה, דניאל. עבר עליי ערב נורא, אני רוצה לעוף מכאן!" הוא התרגז והמשיך. אני הלכתי אחריו כשליאם אחריי עד שהגענו לפנימיה שלא הייתה רחוקה מדי מהנמל.
נעמדתי מאחוריו והוא גלגל עיניים. "אמרת שאנחנו צריכים לדבר, אז דבר." דרשתי והוא התחיל להתעצבן, "שיקרת לי, שניכם שיקרתם!" הוא היה אדום וכועס וכל כך כעסתי בעצמי. הוא החבר הכי טוב שלי, הוא לא אמור להגיב ככה, הוא אמור לקבל אותי, בדיוק כמו שקיבל את דילן.
"גם דילן שיקר לך, למה עליו אתה לא כועס?" שאלתי בהרמת גבה וכיווץ עיניים. "כי דילן לא קרוב אליי כמוך! אנחנו חברים שלוש שנים והסתרת ממני את העובדה שאתה גיי?" הוא שאל ברצינות, כאילו נפגע. אני בכלל לא גיי, זה מעצבן שהוא מחליט בשבילי. אני בסך הכל אוהב את דילן, רק אותו.. ובכלל לא ידעתי את זה כל הזמן הזה. "שיין, זה לא ככה." אמרתי והוא ישר התפרץ, "אתה יודע איך זה גורם לי להרגיש?" הוא שאל מאוכזב, "שאתה לא סומך עליי, שאני לא באמת החבר הכי טוב שלך כמו שאתה בשבילי." הוא נאנח ועצם את עיניו.
"אתה כן החבר הכי טוב שלי." אמרתי בהחלטיות, "אתה כן."
"פשוט תעזוב." הוא אמר והלך, והתקדמתי אליו עד שליאם עצר אותי. "תיתן לו זמן, הוא פשוט נפגע ממך." גם לו אני צריך לתת זמן? זה מה שדילן אמר לי לפני שבועיים והמצב לא בדיוק השתפר בזמן הזה!
איזה זין.
"אתה לא כועס גם?" שאלתי כשהסתובבתי אליו. "אני קצת מאוכזב שלא שיתפת אותי אבל זו זכותך, זו ההחלטה שלך אם לספר או לא."
הו וואו אני לא מאמין שליאם מבין אותי.
"אתה לא שונא אותי?" הבטתי בו כמעט בדמעות, הרגשתי נורא, כל הערב הזה היה נורא ואני עדיין, לא עייף. אני הולך לחשוב על מה שהיה במשך כל הלילה, אלוהים אדירים.
"איך אני יכול לשנוא אותך על מי שאתה?" הוא שאל וחייך. רציתי לבכות, למעשה, הדמעות כבר הגיעו.. "שיין הוא השותף שלי לחדר, אני חי איתו ואנחנו מספרים אחד לשני הכל.. אולי בגלל זה הוא נפגע שאתה שמרת סוד כזה גדול ממנו, ואתם הרבה יותר קרובים מאיתנו." הוא אמר וטפח על כתפי. "הוא מאוד רגיש ואני לא רוצה להשאיר אותו לבד.. אל תעלב אם אני אשב איתו בקפיטריה, או אם אני אבלה איתו בזמן שהוא כועס עליך. אתה עדיין החבר שלי, אבל אל תפגע.. שיין חשוב לי, הוא לא יכול להיות לבד." המילים שלו גרמו לליבי לעצור.
ואני יכול להיות לבד?
דמעה אחת זלגה לי בלי שהתכוונתי, אני לא בוכה.. אבל היא הגיעה. ליאם כבר עזב ואני נשארתי לבד.
לבד.
חזרתי הביתה בשקט, הדרך כל כך ארוכה אבל.. אני גם ככה לא אצליח לישון עכשיו.
אלוהים, הייתי הבן אדם הכי אופטימי שקיים בעולם הזה, עם ביטחון בשמיים, ידעתי מה אני שווה או לפחות ניסיתי לשכנע את עצמי שאני מספיק טוב בשביל להיות קיים על חשבון מישהו אחר.. איך הפכתי לכל כך אומלל ודיכאוני? הכל התחיל כשדילן הגיע לכאן..
אבל אני לא מתחרט על כלום.. אני עדיין אוהב אותו.. אבל עכשיו הבנתי למה אומרים שאהבה היא כואבת. אז אני אוסיף שאהבה היא מדכאת, מייסרת וגורמת רק לסבל! ואני עדיין אוהב אותו.
________
לא עצמתי עין במשך כל הלילה, לא הייתי עייף.. וגם כשניסיתי, המחשבות לגבי כל מה שקרה בערב ההוא הטרידו אותי. אז פשוט לא ישנתי והעסקתי את עצמי. שיחקתי בטלפון, קראתי ספר שדילן השאיר אצלי על מוטיבציה, זה רק עשה לי חשק לרצות למות, והתהלכתי בחדר בחוסר מעש עד שהחלטתי לרדת למטה בסביבות ארבע בבוקר לראות טלויזיה. נשארתי שם עד שאמא נדהמה לראות אותי ער בבוקר. היא מיד הכינה לי שוקו חם ופנקייקים, ואבא לעומתה כעס על כך שלא ישנתי בכלל. צ'יל אאוט אבא, ראיתי אותך קם באמצע הלילה לאכול את חתיכת העוגה האחרונה שאמא אפתה.
לקחתי שני אוטובוסים כדי להגיע לפנימיה והגעתי כמה דקות לפני השיעור. שיין לא הביט בי כשנכנסתי לכיתה וליאם רק חייך אליי בלי לומר דבר. דילן לא הגיע אז ישבתי בשולחן שכולו שלי. עדיין לא החלטתי אם זה עדיף ככה או לא, אבל העדפתי לא לחשוב על זה ולהתרכז בשיעור פיזיקה שגם ככה הייתי גרוע בו.
רק עכשיו אני מתחיל להרגיש את העייפות.
אולי אנמנם לי קצת..
בהפסקה ליאם ישב עם שיין כפי שאמר לי שיעשה.. גם לוסי ואליס היו שם ואני די בטוח שאני לא רצוי. הבנות הביטו בי בעיניים אחרות, גם קיילי שישבה בשולחן אחר עם קלרה, שתיהן הביטו בי ודיברו ביניהן. כולם יודעים, אין לי מה לעשות עם זה כבר. בטח דילן לא רצה שידעו, שיצא עם אחד כמוני. למרות שחשבתי שאני מדהים עד לפני כמה זמן.. כנראה שטעיתי אחרי הכל ואני לא הגבר המושלם שחשבתי שאני.
"היי דניאל! בוא לכאן!" ג'יידן קרא לי והתיישבתי לידו. מזל שיש לי אותו, אחרת הייתי אוכל בשירותים או משהו, מרוב בושה.
"הוא יסלח לך, זה שיין." ג'יידן ניסה לנחם אותי ללא הצלחה. "מחר המשחק, נלך ביחד." הוא החליט. מי בכלל רוצה ללכת? אני לא רוצה לראות את דילן כשהוא שונא אותי כל כך. אני כן רוצה לראות אותו.. אבל לא עם מבטי האכזבה האלו.. הוא שונא אותי, אני בטוח בזה.
_______
"אתה נראה בסדר." קבעתי בזמן שהסתכלתי על קייל. הוא הביט בי בקצרה וחזר לחפש אחר משהו בחדר של ג'וני. הוא לא מתגעגע לג'וני או משהו? הוא אמור לבכות או להיות בדיכאון עכשיו.. או שזה רק אני הבכיין?
"הנה זה." הוא החזיק בשרשרת זהב עם תליון של קשת בענן, שהוציא מתחת למיטה.
"מה זה?" שאלתי מתעניין והוא חייך, "ג'וני הביא לי את זה." גירדתי בראשי לא מבין, "פספסתי את יום ההולדת שלך או משהו?"
הוא צחק וענה, "לא."
הוא החזיק בידו השנייה מכנס ג'ינס שהיה שייך לו, ואני לא מתכוון לשאול בשום פנים ואופן למה המכנס שלו היה כאן. "אני יכול לקחת משהו מהארון שלו?" הוא שאל כאילו הייתי אחראי על החדר של ג'וני. "כן, לא אכפת לי." שיקח לו את כל הדברים, ממש לא מעניין אותי.. הוא פתח את הארון ועבר על הבגדים המקופלים, הוא עבר לאחר מכן על בגדים התלויים ושלף משם ג'קט של נבחרת הפוטבול.
"זה.. רציתי ללבוש את זה למשחק מחר.. ולעודד את דילן." דילן? "הוא הזמין אותך?" שאלתי בהרמת גבה והוא הנהן. אני לא מאמין, ממתי הם הפכו לכל כך קרובים? למה אותי הוא לא הזמין? ולמה אני עדיין רוצה ללכת?
"גם אתה הולך? אני לא רוצה ללכת לבד וקיילי לא בטוח יכולה לבוא." הוא אמר כמעט מתחנן שנלך ביחד. זה מעצבן שהוא כל כך רוצה לעודד את דילן. אני וקייל כל כך שונים, אם דילן עכשיו מחבב את קייל, הלך עליי!
"אני הולך עם ג'יידן, תבוא איתנו." אמרתי בנחמדות. למרות שרציתי לצרוח עליו שלא יתקרב לדילן שלי בחיים שלו! אבל לא עשיתי את זה כי אני לא יכול לצעוק על קייל. אני זה שדאגתי לו מלכתחילה, אני זה שהגנתי עליו מפני בראד והבריונים שלו מנבחרת הפוטבול, אני הייתי שם בשבילו עוד לפני ג'וני, אז אני לא יכול להתנהג אליו ככה, אני לא יכול לכעוס עליו, זה קייל..
_______
ליאם שלח לי הודעה שנצא היום לבר, הוא אמר שכולם יהיו שם וזה יהיה נחמד אם אני ושיין נשלים. כן ממש, כאילו שאחרי יום זה יעבור לו. הוא לא מכיר את שיין? בכל מקרה אני עייף כל כך אז החלטתי שכדאי שאשן מוקדם היום ואשלים שעות שינה שפספסתי.
"מתי ג'וני חוזר? עברו שנתיים לפי דעתי.." ערבבתי את הכף בתוך המרק. אני מעדיף פיצה, אמא, תודה. אמא ואבא הביטו בי כאילו נפלתי ממאדים, כאילו זה כל כך מוזר שאני שואל על אחי הגדול. "עבר שבוע.." אמא אמרה באנחה. זה מרגיש כמו שנתיים.. "אתה יכול להתקשר אליו אם אתה כל כך מתגעגע." אבא אמר את זה בחיוך גדול ומרוגש. "מי מתגעגע אליו? סתם שאלתי." החמצתי את פניי ושלפתי את הטלפון שרטט בכיסי. ליאם שלח עוד הודעה, הוא אמר ששיין לא יגיע, כאילו הדבר אמור לגרום לי לרוץ מיד אחריהם. שיין הזה יכול לקפוץ לי, גם כן חבר. הייתי הולך אם הייתי רוצה! למי אכפת ממנו? אני פשוט עייף!
"חשבתי שאם כבר כולנו בבית בשישי בערב, נעשה מרתון סרטים, מה אתם אומרים?" אמא הציעה ופערתי את עיניי. פאק.
"לא, אני יוצא, מצטער.." מלמלתי בחיוך מובך ורצתי במהירות לקומה העליונה כשאמא צעקה לי לא לרוץ במדרגות. חרא, עכשיו אני חייב ללכת. התקשרתי במהירות לג'יידן שתמיד תומך בי, רציתי שלפחות הוא יבוא איתי אבל הוא היה עסוק בארוחת ערב אצל אליס. נהדר..
"שיין ממש בדיכאון." ליאם אמר כשישבתי לידו, מתאפק לא להירדם על השולחן. "יופי לו." רטנתי. ואני לא בדיכאון? "אל תהיה כזה.. אתה שכחת שאתמול ליסה בגדה בו מול העיניים שלו. הוא באמת היה מאוהב בה, דניאל." לעזאזל, זה נכון. אבל הוא היה צריך להבין שהיא שחקנית, הבחורה חייכה ואמרה 'כן' על כל דבר ששאל אותה, היא הייתה מזויפת מההתחלה.
גלגלתי עיניים כשהבטתי בדילן עובד בבר.
הוא פשוט עובד כל יום, מה נסגר איתו?
"אתם לא מדברים?" ליאם שאל כששם לב שבהיתי, כאילו ניסה להבין מה באמת קורה בינינו ולא העז קודם. "זה מסובך.." נאנחתי.
לפתע שיין הגיע יחד עם טרוי וכיווצתי את אפי בשאלה. מה שני אלה קשורים?
"הגעת בסוף!" ליאם קם וחיבק אותו. למה הוא לא מחבק אותי ככה? אלוהים בלי ששמתי לב, ליאם ושיין הפכו לחברים כל כך טובים והשאירו אותי מאחור! ידעתי שהייתי צריך להיות בחדר עם שיין ולא לשקר שאני זקוק לחדר לבד בגלל מחלה מסתורית. נו, אבל שיין כל כך מבולגן, איך זה חזר אליי כמו בומרנג עכשיו?
"הוא גם פה?" שיין כיווץ את עיניו אליי וגלגלתי עיניים כשהתקדמתי אליהם. "היי טרוי." חייכתי וחיבקתי אותו, דבר שלא עשיתי מעולם, אני חושב שבכלל לא החלפתי איתו מילה מאז היום בפיצרייה. או שאתמול דיברנו? מה שבטוח זה שעד אתמול לא זכרתי איך קוראים לבחור הזה.
"רגע.. אתה לא קשור לליסה..?" ליאם שאל ופתאום נזכרתי במה שקרה. הלכתי לאחור במהירות וניתקתי את החיבוק. אז למה הוא ושיין הגיעו ביחד?
"אני נשבע שלא ידעתי מכלום.. ליסה רק אמרה לי שיש בחור שהוא הטעם שלי ושהוא גם גיי.." אני לא! אלוהים כמה מביך! אני מקווה שהוא לא בונה עליי עכשיו או משהו.
שיין בכלל לא הסתכל עליי. שיכעס עד מחר, נמאס לי מזה. אני לא מתכוון להסביר את עצמי יותר.
ישבנו לצד השולחן, קיילי לא הפסיקה להביט בי, וגם כל שאר הבנות בהו בי. למה יצאתי היום בכלל? אחרי כל מה שקרה אתמול, זה מה שהחלטת לעשות, דניאל? אני כל כך צריך את ג'יידן עכשיו. "את בוהה." גלגלתי עיניים לעבר קיילי החטטנית. תגידי כבר מה את רוצה, אלוהים.
"סתם, פשוט.. הייתה לי תחושה." היא חייכה ונשמעה רצינית. "שמה? אני לא גיי, קיילי." החמצתי פנים ולגמתי שוב מכוס השתייה שלי. אלכוהול ועייפות שווה עייפות יתרה.
"זה בסדר, אני מקבלת אותך כמו שאתה." היא אמרה בגאווה. אני לא צריך שתקבלי אותי, קיילי. אני צריך שאנשים יבינו שאני עושה מה שטוב לי, אני לא גיי, אני לא סטרייט, אני אני! פאקינג תפסיקו לדחוף את האף שלכם לתוך הנטייה המינית שלי, לעזאזל! חוץ מזה שעדיין לא שכחתי לה את מה שעשתה לי. היא רצתה לקחת את דילן ממני כי הוא מנשק יותר טוב, זה מרושע. אני מנשק ממש טוב עכשיו, קיילי, את יכולה לשאול את דילן, שלא ינשק אותך יותר בחיים שלך. ואני מקווה שאותי כן..
"אז מתי יש לך משחק? אני אשמח לבוא לצפות בך." טרוי אמר לאחר שהזיז את הכיסא שלו מהצד השני לעבר הצד שלי. לפחות אני לא לגמרי לבד, יש כאן בחור שמתעניין בי ואכפת לו.. כן, ממש, אני די בטוח שהוא רק רוצה לזיין אותי. "יש לך יום שני, לא?" ליאם נדחף, כן, תודה לך.. "אני אבוא לעודד אותך." טרוי חייך, נראה די נחמד אם לומר את האמת.. לא מטריד או מוזר.. אבל אני לא נמשך אליך אז תתחפף. שיין הביט בנו בזעם מהצד השני. אף אחד לא אמר לך לשבת מול הפרצוף שלי ולבהות בי כל הערב.
"כן, תבוא.." מלמלתי בייאוש. אני עייף ומתחשק לי להתחפף מפה במהירות, אבל אני כל כך עייף שאין לי כוח להקים את עצמי מהכיסא וללכת הביתה במשך רבע שעה ברגל. איך אעשה את זה? פתאום הרגשתי את הבחור שלצידי טופח לי על הירך, "מעולה." הוא חייך ונגע בירך שלי. לא משהו מטריד, הוא רק טפח עליה משהו כמו שלוש פעמים אבל הוא פשוט השאיר את ידו על הירך שלי. מה? תזוז.
ראיתי את ליאם מסמן לי משהו עם העיניים, היה לו מבט מודאג אבל לא הבנתי למה. הוא לא רואה את היד של טרוי עליי, אז מה הוא רוצה? אני אפילו עייף מדי בשביל לדבר ולהגיד לו להזיז אותה או להעיף אותה בעצמי.
נ.מ דילן:
"אתה בטוח שאתה רוצה להישאר בבית?" שאלתי את קייל דרך הטלפון והוא ענה שכן. בכל מקרה הוא קטן מדי בשביל לצאת לברים אבל פשוט לא רציתי שישאר לבד.
חזרתי להתעסק בהכנת המשקאות, מוטרד לחלוטין מהעובדה שדניאל יושב בשולחן שמולי. איך אני יכול לעבוד ככה?
"אז הייתם ביחד ונפרדתם, ועכשיו הוא לא ישן איתך בחדר?" דין המשיך לחטט. משום מה הוא נורא סקרן לגבי המצב ביני ובין דניאל. בחיים לא ראית זוג גברים? "לא נפרדנו." אמרתי בהרמת גבה. לא נפרדנו מעולם, לא משנה כמה רבנו, ועל מה, אני ודניאל לא נפרדנו באופן רשמי ולכן, הוא עדיין שלי.
"אתה חייב להפסיק לבהות בו, אתה תהרוג את עצמך." דין גיחך. גבתי הורמה למעלה ו-וריד גדול החל להיווצר במצחי. מה הבחור הזה חושב שהוא עושה? הוא נוגע בדניאל עכשיו?
יצאתי מהבר במהירות וכולם כבר קלטו אותי כך שדניאל הספיק להעיף את היד של הבחור הלא מוכר הזה ממנו. זה אומר שהוא ידע שהוא נגע בו ובחר שלא להוריד את ידו ממנו עד עכשיו. "מי אתה?" שאלתי בהתנשאות וגיחכתי בעצבים. "טרוי, נעים להכיר." הבחור חייך עם טמטום, לא קולט שאני עומד להכניס לו אגרוף ממש בקרוב. הבטתי לצדדים, כולם התלחששו ודיברו ביניהם, הביטו בי וכבר הבינו. אני לא מאמין, כולם עכשיו רואים בעיניים שלהם, אותי, מקנא. חרא.
"הם רק מדברים, דילן.." ליאם אמר בלחץ. הוא לא ראה את מה שאני ראיתי. את היד הדוחה של הבחור הזה נוגעת בארנבון שלי, בגבר שלי.
"קום." פקדתי על דניאל והוא הביט בי מופתע ולא זז. נעצתי בו מבט מאיים ואחרי כמה שניות הוא התאפס על עצמו וקם. "חכה," שיין תפס בזרועי לפני שהלכנו, "אל תעשה לו כלום." הוא ביקש והשתחררתי ממנו בזעם, "אל תתערב."
נכנסנו לחדר הפנימי של העובדים, הוא הסתכל עליי באדישות, כל רגע עוצם את עיניו ולא מביט בי, חתיכת חוצפן.
"מה זה היה שם?" שאלתי בכעס והוא מצמץ, "היה.. מה?." הוא יָשֵׁן? אני לא מבין.
"הוא נגע בך, דניאל." כיווצתי את עיניי קרוב אליו והוא עדיין לא שינה את הבעתו.
"אז מה?" הוא הרים את גבתו. אז מה..?
"אף אחד לא יכול לגעת במה ששלי."
מתי הפכתי לכזה רכושני?
הוא הביט בי מבולבל, רציתי לנער אותו ולהגיד לו להתעורר כי אנחנו מנהלים כאן שיחה חשובה. "אבל אני כבר לא שלך.." הוא מלמל ונאנח. "מה?" שאלתי בזעם. "ואתה כבר לא שלי, לא?." הוא מצמץ חמש פעמים ברצץ.
גיחכתי כשליקקתי את שפתיי בעצבים, מתרחק ממנו.
"אתה שיכור?" שאלתי אותו והנחתי את ידי על הקיר לידו, חוסם אותו מלזוז.
"לא.. אני עייף.." הוא עצם את עיניו ונשף נשיפה אלכוהולית לתוך אפי שהיה קרוב אליו.
"שקרן." גלגלתי עיניים, רגיל לשקרים שלו.
הוא יכול להיות עייף, אבל הוא בהחלט שיכור.
"לא נפרדנו, דניאל." הבטתי בו בלי להזיז את עיניי לשנייה. הוא הסתכל עליי לא מבין, בוהה בי, אבל התכוונתי שיבין, ושיבין טוב.
"אני ואתה, לא נפרדנו. אז לא כדאי לך לעשות שטויות." יכול להיות שזה יצא כמו איום.
לא אכפת לי.
אתה עדיין שייך לי, בייבי.
הוא הנהן והמשיך למצמץ כאילו מנסה בכוח להשאיר את עיניו פקוחות. אי אפשר לנהל שיחה רצינית איתו?
הוא התקדם לעבר הדלת, מתנדנד מצד לצד ואני רק בוער, הוא שיכור, הוא פאקינג שיכור!
"דניאל!" צעקתי אליו והוא הסתובב וקפא במקומו. הכנסתי יד לתוך כיסי האחורי והוצאתי משם את הארנק שלי. פתחתי אותו והוצאתי את כל השטרות שאספתי, חיכיתי כל כך לרגע הזה, בו אחזיר לו את הכסף שלו ולא ארגיש חייב. שנאתי בכללי את העובדה שהוא שילם עליי, הרגשתי נחות, אני אמור לשלם עליו. ובזכות ג'וני שהביא אותי לעבוד כאן, אני יכול להרגיש הרבה יותר טוב, מרוויח בזכות עצמי..
"קח." הטחתי בידו את השטרות. "מה זה?" הוא כיווץ את עיניו כדי לראות חד. "זה ששת אלפים דולר. עכשיו אני לא חייב לך יותר."
חייכתי כשהרמתי אליו גבה ויצאתי משם.
נ.מ דניאל:
"תלך. אתה לא רצוי פה." שיין אמר לי כשעמדתי להתיישב.
"טרוי הלך, אין לך מה לעשות כאן." מה? מה אכפת לי מטרוי בכלל?
"שיין, תרגע.." ליאם משך אותו אבל הוא המשיך, "אני לא רוצה לראות אותך, אתה לא חבר אמיתי ואתה שקרן!" הוא צעק כך שכל הבר שמע, ואני בטוח שגם דילן שמע, והוא גם חושב ככה הרי. כולם חושבים שאני שקרן.
כולם יודעים.
"תלך מפה.." שיין אמר כשהמשיך לשתות וידעתי שהוא שיכור כל כך עד שלא שלט על המילים שלו, אבל זה כבר היה מוגזם. עמדתי לבכות וידעתי שאם אעשה את זה כאן, כולם יצחקו עליי שאני בכיין. לא רציתי שדילן יראה וירחם עליי או יותר גרוע, יצחק עליי בעצמו.
לא רציתי לבכות כי ידעתי שעיניי ישרפו כי אני כל כך עייף וזה יכאב. אבל עמדתי לבכות, כי כולם מסתכלים עליי. כולם מסתכלים על שיין שמטיח בי מילים קשות. כולם מסתכלים עלינו ולא אומרים דבר.
ברחתי משם הכי מהר שיכולתי, לא כי הייתי פחדן.. פשוט הייתי גמור, פיזית, נפשית. הרגשתי רע, כל כך רע. לא יכולתי להרגיש את זה יותר, רציתי שזה יעלם. לא אהבתי את התחושה הזאת, ההרגשה של ה'לא רצוי'.
לא רציתי להרגיש חסר תועלת. הייתי חייב להיות משהו.. להיות מישהו.
ועכשיו אני כלום?
לאף אחד לא אכפת ממני?
"ג'וני.?" אמרתי אל תוך הטלפון כשניסיתי להחניק את הייבבות.
"דניאל? הכל בסדר?" הוא שאל במהירות.
הוא גם ענה לי ממש מהר למרות שהשעה יחסית מאוחרת ובניו יורק זה בכלל שלוש קדימה. אז עכשיו שלוש בבוקר אצלו?
"תענה, מה קרה? אתה בוכה.?" חשבתי שהוא לא שמע את הבכי.. אבל ברגע שהוא שאל זאת, הדמעות התפרצו מחדש וייבבות חזקות יצאו ממני ללא שליטה. "דניאל, מישהו פגע בך? אני צריך לדעת. איפה אתה?" הוא המשיך לשאול שאלות. נרגעתי מעט כדי לענות לו, "אני בבית." שמעתי אנחת הקלה ממנו, "ולמה אתה בוכה?" הוא שאל ולא ידעתי מה לומר. למה בכלל התקשרתי? מה אני אגיד לו, שאני בכיין? שאני בוכה כי אני מרגיש לבד? "זה דילן?"
אני לא מאמין שהוא שאל את זה.. "בסדר, תרגע, אתה צריך שאעיר את אמא ואבא?" פערתי את עיניי, "לא! לא.." זה יהיה עוד יותר מביך אם הם יראו שאני בוכה וגם לא רציתי להעיר אותם בשביל שטויות. "אני בסדר.." מלמלתי וניסיתי להרגיע את קצב הנשימות שלי. נשימות הבכי..
"אני מרגיש לבד.." אמרתי את זה לבסוף.
"אתה אף פעם לא תהיה לבד," ג'וני אמר ונאנחתי. "יש לך אותי."
דמעה אחת חדשה זלגה לי על הלחי, "מתי אתה חוזר כבר?"
הוא לא ענה והייתה שתיקה. רק שמעתי נשימות, אולי הוא נרדם? אני משעמם אותו כנראה..
"בעוד שבועיים, אולי פחות. אשתדל לסיים כאן מהר." הוא אמר בחדות.
נאנחתי ונשמתי עמוק, "אני כל כך עייף."
"לך לישון, אני אשאר איתך על הקו."
עצמתי את עיניי למרות שהן שרפו והיו נפוחות, העייפות סחפה אותי ונפלתי אליה.
"נרדמת?"
"דניאל?"
"תגיד.. מה עם קייל, אתה יודע אם הוא בסדר?"
"לילה טוב ג'וני..." מלמלתי בעייפות וניתקתי לו. כמעט נרדמתי, נו באמת.
..
סופ"ש מושלם לכולם! מה אתם חושבים על הפרק?
🏵🌸🌺