הקדשתי את כל היום הזה לכתיבת פרקים, ויש לי עוד כמה מוכנים.
יכול להיות שאפרסם אחד מאוחר יותר היום אם יהיו מספיק קריאות, אם לא אז מחר בבוקר.
בסוף הפרק מתוארים לכם דיימן ומרי, צירפתי את התמונות שלהם לפרק.
קריאה מהנה, מקווה שתאהבו❤️
--------
האוטובוס היום היה ריק יחסית, בדרך כלל אין בכלל מקומות פנויים, הפעם היו לפחות ארבעה.
"היי, זה לא--" לוגן שאל כשדיימן שילם לנהג וקטעתי אותו, יודעת מה הוא מתכוון לשאול.
"זה כן" עניתי, מאמתת את המחשבות שלו.
דיימן הרים את מבטו למושב הקבוע שלנו, איפה שהפעם היינו אני ולוגן.
פניו היו חסרות הבעה, לא יכלתי לזהות מה הוא חושב. אני יודעת שהוא שונא את לוגן ואני יודעת שזה שלא שמרתי לו מקום מציק לו טיפה.
הדבר היחיד ששמתי לב אליו זה שהוא הקפיץ את אצבעתו על הטלפון שהחזיק, מה שמראה על עצבנות, זה היה כך עוד לפני ששם לב אלינו.
הוא התקדם אלינו ויכלתי להבחין שחיזק את אחיזתו ברצועת התרמיל שהונחה על אחת מכתפיו, הוא נעמד ליד שני המושבים הניצבים עם גבם מולנו, הרים את אחת מזוויות שפתיו לחיוך צדדי עדין ומאולץ כשהתבונן בי והתיישב במושב הפנימי של אותם המושבים, נשען עם גבו על החלון ועם רגליו על הכיסא הריק שלידו.. הישיבה הזו אפשרה לו לסובב את צווארו לכיוונינו ללא מאמץ גדול -כנראה הבין שלא נשתוק כל הנסיעה.
לוגן ליטף בעדינות את ידי שהייתה משולבת בידו כשהרמתי את ראשי מכתפו. הוא ניתק את ידינו לאחר מכן והושיט יד מעבר לגב המושב של דיימן. "לא הכרנו רשמית, אני לוגן" הוא אמר, מתכנן ללחוץ לדיימן את ידו.
אהבתי לראות את לוגן משתדל.. אני יודעת כמה הוא לא אוהב את דיימן, הוא אדם קנאי ומאז אותו היום שהוא ראה אותנו מבריזים ביחד אני יכולה להעיד שזה מציק לו שאנחנו ידידים.
דיימן העלה את מבטו אל לוגן, "אני יודע מי אתה" הוא ענה לו כשנעץ את מבטו בו, נותן לו להישאר עם היד תלויה.
לוגן גיחך בגרונו והחזיר את ידו לחיקו.
"מצאת לך מי שיחליף אותי, דיאנה?" דיימן שאל, מעביר את מבטו אליי ומחייך חיוך מתוק, כזה שמראה שהוא מתלוצץ למרות שעיניו הראו אחרת.
"מה זאת אומרת?" לוגן שאל, מעביר את מבטו אליי
לא סיפרתי לו בעבר שהנסיעה הביתה היא מקום המפגש הקבוע שלי ושל דיימן, לא רציתי לגלות כי הוא היה לוקח את זה לכיוון אחר לגמרי ממה שזה... אני בטוחה שדיימן הבין זאת כבר ממזמן. אני לא יודעת למה הזכיר את זה עכשיו, אבל אני חושבת שהוא פשוט היה במצב רוח תוקפני עוד כשרק עלה אל האוטובוס- הוא חיפש אקשן ובעבר כבר הסברתי לו כמה שלוגן קנאי, הוא ידע למה זה יגרום. אני לא בטוחה שזה מה שהתכוון אליו אבל זו הסיבה היחידה שחשבתי עליה.
"אנחנו עולים על אותו האוטובוס באותה השעה בכל יום, אז אנחנו תמיד מעבירים אחד לשני את הזמן של הנסיעה והולכים ביחד הביתה" הסברתי מעבירה את מבטי אל לוגן, פניו לא הביעו דבר ולא יכלתי לראות את התגובה שלו לכך.
"כן, אנחנו שכנים" דיימן המשיך מהצד ולוגן מיד התבונן בו,
"אני יודע" הוא אמר לאחר שכיווץ את עיניו ודיימן גיחך, "תירגע, אני בסך הכל מגן על חברה שלך מפני הסכנות שבחוץ" הוא הסביר בוחן את לוגן בעיניו. לא כמו שבנים בוחנים בנות, אלה בדרך מזלזלת, כזאת שרמזה שהוא מתייחס אל לוגן בעצמו כסכנה.
העברתי את מבטי אל דיימן, "אני יכולה להגן על עצמי לבד" אמרתי בקשיחות המלווה בצחוק קצר, כדי שהמצב לא יהיה מביך יותר. אני יודעת שמאחר ולוגן לא מכיר את דיימן כמו שאני מכירה- הוא לא שם לב לעקיצה המרומזת של דיימן שהתייחסה אליו כאל 'אחת הסכנות שבחוץ'... אבל אני כן שמתי לב לכך, אפילו ראיתי ניצוץ במבטו של דיימן שמרמז על כך שהוא רצה בזה..
"כן בטח, אני מכסח אותך במכות" הוא אמר ישר לאחר דבריי ופלט גם הוא צחוק קצר, הנדתי את ראשי לשלילה ולפני שהספקתי להגיד שזה לא נכון, ואני לגמרי מביסה אותו- לוגן פתח את פיו.
"ואני מכסח אותך" הוא פלט בקול מאיים.
הרמתי את גבותיי בדרך שכמעט לא נראתה לעין והעברתי את מבטי אליו, "אני צוחק" הוא הסביר לאחר שראה את מבטי והעלה חיוך קטן על שפתיו
הוא סתם ניסה לצאת מהמצב, אני בטוחה שהוא התכוון לכך כאיום ולא כצחוק.
"צריך לרדת כאן" אמרתי לוחצת על הכפתור שעוצר את האוטובוס,
לוגן קם מהמושב ואני אחריו, דיימן אחרינו.
"ללוות אותך?" לוגן שאל אותי לאחר שירדנו מהאוטובוס
"המפעל בכיוון השני, אתה יכול ללכת" עניתי מתקרבת אליו
"כן, אני אטפל בה" דיימן אמר ללוגן כשנעמד לידי
"אולי גם אעזור לה להתקלח, אשכיב אותה לישון.. מי יודע מי יכול לפגוע בה בדרך" הוא המשיך בקול רציני אך הומוריסטי, מתגרה בלוגן לאחר ששמר איתו על קשר עין.
לחיי התלהטו מעט, אני לא יודעת למה אבל אני כן יודעת שקיוויתי שלא ישימו לב לכך-זה היה יכול ליצור בעיה. הרמתי את ידי ופגעתי בכתפו של דיימן בעדינות, היא גרמה לו להעביר את מבטו אליי אז ניצלתי זאת ועברתי לו מבט שיגרום לו לשתוק, כנראה ללא הצלחה, מאחר והוא החניק צחוק קצר והרחיב את חיוכו, משתעשע מהסיטואציה.
שמתי לב שלוגן מביט בו בשנאה, שנאה שמקשה עליו להחזיק את עצמו.
"אתה יכול ללכת, הם בטח מחכים לך" אמרתי ללוגן במהירות כדי לא לתת לו הזדמנות לענות לדיימן.
"את בטוחה?" הוא שאל אוחז בידיי
"בטוחה" עניתי מחייכת חיוך עדין לכיוונו
הוא הביט בדיימן וחזר אליי, נישק אותי נשיקה סוחפת.
שמעתי את דיימן נאנח לידנו וכמו שאני מכירה אותו הוא בטח גילגל את עיניו. ידעתי שלוגן נישק אותי ככה כדי להראות לדיימן שאני שלו, אבל בכל זאת זרמתי. לא יכלתי לעצור אותה... אני דיי בטוחה שהיא הייתה אחת מהטובות שהיו לי.
עצרתי את הנשיקה לאחר שכבר הרגשתי לא נעים ונזכרתי שדיימן עומד ממש לידנו. טוב, איך יכלתי לשכוח אם הוא השתעל בזיוף מוחלט, מקווה שזה יגרום לנו להפסיק?
"את בטוחה שאת רוצה ללכת איתו?" לוגן שאל שוב
"כן" עניתי וראיתי בזווית עיני את דיימן פולט צחוק עדין ומעביר את מבטו הצידה, כדי לא להראות את החיוך שהתנוסס על פניו. ראיתי איך לאט לאט קשה ללוגן יותר ויותר להשתלט על עצמו... הוא בעל מזג חם, במיוחד כשהוא קנאי... הוכרתי לו על כך במחשבותי- שהוא מנסה כל כך להחזיק את עצמו למעני. ידעתי גם שאצטרך להגיד לו זאת מאוחר יותר, כשדיימן לא יהיה בסביבה כי הוא ימצא דרך להקניט את לוגן בעזרת זה. הוא במצב רוח קרבי, אפשר לשים לב.
לוגן נאנח, לא מרוצה ממש אבל יודע שלא יוכל לגרום למצב להיות אחרת.
"טוב, תשלחי לי הודעה שתגיעי הביתה" הוא ביקש בקול מאופק, כאילו מתאמץ לשלוט בכל מילה ומילה שיוצאת לו מהפה, הנהנתי כהסכמה.
הוא נישק בעדינות את זווית שפתי כפרידה ונפרדנו כל אחד לדרכו.
דיימן התהלך לידי בחיוך מרוצה ואחר כמה צעדים העביר את מבטו אליי, כמובן שומר על חיוכו.
העברתי את מבטי מהרצפה אליו, "מה?" שאלתי אותו במבט אדיש, המבט שלי לא העביר רגש כי הוא לא ידע, בדיוק כמוני, אם אני כועסת או לוקחת את ההתגרות של דיימן בהומור. ההתנהגות שלו הצחיקה אותי אבל גם הכעיסה, הוא לא היה צריך להתגרות בלוגן- אבל הדרך בה הוא התגרה בו.. כאילו הוא חי בשביל זה... אם הייתי צופה בה מהצד הייתי צוחקת ללא הפסקה ובעיקר מוחמאת.
הוא בבירור ניסה להבין על מה אני חושבת. באותו הרגע שמחתי שהוא לא מצליח לקרוא אותי לרוב, כמו שקורא אחרים... לא רציתי שידע שרגשותיי כלפי הנושא חצויות, מאחר ובטוח שהוא לא צריך לדעת שגם אני השתעשעתי מעט מהמקרה, למרות כעסו של לוגן ואי הנוחות ששררה בין שלושתינו.
שמרתי על פנים אדישות, מאחר והכחשתי את המחשבה שנהנתי מתגובותיו של דיימן, אפילו מעט יותר מקנאתו של לוגן שאולי זה נשמע רע אבל משמחת אותי מאחר וזה מסביר שאכפת לו ממני...
"העדפת ללכת איתי ולא איתו" הוא ענה, מרחיב את חיוכו מעט. הוא מקרין יותר ביטחון היום מאשר אי פעם.
עניתי שניה לאחר שהוא סיים את דבריו, לא נותנת לו לראות אותי מהרהרת.
"אתה שכן שלי, הוא גר בכיוון שונה לגמרי" אמרתי ממשיכה כשמבטינו מצטלבים בזמן צעדינו,
הוא סגר את שפתיו, נשאר עם החיוך הרחב ממקודם, "אה הא.." הוא פלט קול זלזול, שבשילוב עם החיוך המשקף ביטחון- גרם לי להבין שהוא בטוח בחיפושיי אחר תירוצים.
נאנחתי והעברתי את מבטי קדימה, אך החזרתי אותו לכיוונו כששמעתי את קולו- "פשוט העדפת ללכת איתי" הוא פלט בקול מסופק ובחיוך מסופק עוד יותר.
"זו לא תחרות, תוריד את החיוך" הסברתי מעבירה את מבטי אל הדרך שלפנינו ומאזינה לצחוקו המשועשע שגרם לו להעביר את מבטו אל הדרך כמוני, וכמובן גרם לגומה הימנית שעל פניו לצאת. התאמצתי לא לצחוק ביחד איתו, הרי הצחוק שלו זה הצחוק המדבק ביותר ששמעתי.
"אם זו הייתה תחרות-הייתי מנצח" הוא אמר לאחר שצחוקו הקצר הופסק, משאיר את חיוכו על פניו ומחזיר את מבטו אליי.
פלטתי אנחה משולבת בצחוק קצר והנדתי את ראשי כלא מאמינה לחוצפה המתוקה שהוא מקרין החוצה, מיואשת אך שמחה בדרך לא מוסברת מדבריו. נשכתי את שפתי בדרך עדינה שבקושי מראה זאת והעברתי את מבטי אליו גם אני, מגלה שחיוכי מתרחב מעט למראה הגומה המפורסמת הנוכחת על פניו.
"תפסיק לנצל את המצב, לוגן בטוח שאתה רציני" הסברתי לו ולאחר שני צעדים נעמדתי בכניסה לביתי כשהוא נעמד מולי.
"אני מצטער, זה פשוט נורא משעשע" הוא התנצל
חייכתי והכנסתי את ידיי לכיסים, "זה בסדר" עניתי והוא חייך בחזרה אליי.
הוא הושיט את ידיו אל כיסי המעיל שלי, אחז בהם ובעזרתם קירב אותי אליו גורם לי להתקרב מעט לכיוונו ברשלנות. לוגן תמיד עושה את זה, כשידיי בכיסים והוא רוצה לנשק אותי. הוא עזב את הכיסים כשכבר היינו קרובים אחד לשני ועטף אותי בידיו, מחבק אותי וגורם לרווח הפצפון שהיה בינינו לפני כן להישבר. כשהבנתי מה קרה כרגע מאחר והכל קרה מהר, הוצאתי את ידי הקרות מכיסי המעיל וחיבקתי אותו בחזרה. אני לא יכולה להכחיש שלשבריר שניה חשבתי שהוא עומד לנשק אותי, ממש כמו שלוגן עושה כשהוא מקרב אותי אליו בצורה כזו. אני שמחה שטעיתי, אני והוא לא כאלה.. עד לפני שניה בכלל התווכחנו מי מכסח את מי.
"לילה טוב דיאנה" הוא אמר ולאחר מכן התנתקנו מהחיבוק, "לילה טוב דיימן" אמרתי מחייכת לכיוונו.
הוא המשיך כמה צעדים אל ביתו ואני עליתי במדרגות המעטות אל הכניסה לבית, הדלת לא הייתה נעולה כשנכנסתי, כלומר שאמא בבית. סגרתי את הדלת מאחורי ונעלתי אותה.
ניחוח לבנדר התפרס ברחבי הבית, הניחוח הזה קיים תמיד אך שמים לב אליו רק כשאדי האלכוהול וריח הסיגריות מתפזרים. לא היו בקבוקים ריקים של משקה חריף ובדלי סיגריות ברחבי הבית, לפחות לא במטבח ובסלון וזה כבר העיד שזואי פיכחת. היא תמיד מכבה סיגריות בכל מקום בסלון ומשאירה אחריה עשרות בקבוקי זכוכית בכל מקום בו היא דורכת- אני זו שמנקה את זה תמיד אז תאמינו לי, אני יודעת. בפעם שעברה, הפעם היחידה בה היא ניסתה להישאר פיכחת לזמן רב, אותו הריח היה ברחבי הבית וכדי להתחמק משעמום מאחר והיא לא עובדת, היא הייתה נרדמת בכל זמן נתון.. היא הצליחה פעם שעברה להישאר פיכחת לשלושה ימים, אני מקווה שהפעם היא תצליח לתמיד. אני צריכה אמא, לא את זואי השתיינית, אני אפילו לא זוכרת איך זה כשיש לך אמא, או הורים. בשלושת הימים הפיכחים שלה לפני שלוש שנים כעסתי עליה מאוד וניסיתי להיות מחוץ לבית כמה שיותר, לא דיברנו בימים האלו. לא ניצלתי זאת כדי לקבל את אמא שלי.. אני דיי בטוחה שאלו הייתי פחות אנכית וכן מדברת איתה, היא הייתה מצליחה להיגמל.
הבית היה שקט אז הבנתי שהיא כבר ישנה, השעון הצביע על עשרה לתשע.
התאכזבתי שהיא ישנה עכשיו, קיוויתי להספיק להגיע לפני, לדבר איתה כמו שהסברתי ללוגן. אני יותר מנואשת להעלים את זואי השתיינית אחת ולתמיד, כל רגע של פיכחות צריך לנצל.
התקדמתי בצעדים שקטים אל המטבח, הוצאתי בקבוק מים קרים מהמקרר וסנדוויץ שהכנתי עוד כשחזרתי מבית הספר, שישמש לי כארוחת ערב. ידעתי שלא יהיו לי כוחות להכין אוכל.
לקחתי את הדברים בידיי, ממשיכה להתקדם בצעדים איטיים ושקטים אל המסדרון.
צלצול הנייד שלי נשמע מהכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלבשתי וגרם לי לקפוץ בבהלה, בקבוק המים נפל מידי והתגלגל לאורך המסדרון ורצתי אחריו, כשהצלצול עדיין נשמע ברקע תפסתי את בקבוק המים שניה לפני שפגע בדלת חדרה של זואי ורצתי איתו אל החדר שלי.
נכנסתי אליו וסגרתי את הדלת במהירות, זרקתי את הסנדוויץ' ואת בקבוק המים על המיטה שמולי והוצאתי את הטלפון במהירות, ללא התבוננות בשם המתקשר עניתי במהירות כדי להשתיק את הצלצול. נשענתי על הדלת שמאחורי, ניסיתי להסדיר את נשימותיי אז לא יכלתי לדבר אל הקו השני, רק חיכיתי שהוא יתחיל את השיחה ויסביר מי הוא.
"הלו?" שמעתי את קולו העמוק של דיימן מהקו השני
לקחתי עוד נשימה קצרה "היי" עניתי לו לוקחת במהרה נשימה נוספת כשהחמצן מתחיל להיגמר לי.
"הכל בסדר?" הוא שאל למשמע קולי וצחק מתוך לחץ.
"כן, פשוט אמא ישנה" לקחתי עוד נשימה "והצלצול של הטלפון.." לקחתי נשימה נוספת ונאנחתי, "רצתי אל החדר כדי לא להעיר אותה" הסברתי ונשימותיי נרגעו לאט לאט.
הוא צחק וגלגלתי עיניים, מחייכת מיאוש
"מצטער, לא חשבתי שאגרום לך לצרות" הוא הסביר את צחוקו והתחלתי להסתובב בחדרי, הלוך ושוב בצעדים איטיים.
"זה בסדר, היא לא התעוררה" עניתי מקבלת את התנצלותו
"אבל בהתחשב בזה שלפני שניה ראית אותי, אם היא הייתה מתעוררת אתה היית מת" הסברתי לו צוחקת, חוזרת לעצמי.
"כן, פשוט שחכתי להסביר לך משהו" הוא אמר מסביר למה התקשר
"דבר" פלטתי מתיישבת על מיטתי
"את יודעת שלא התכוונתי לסבך אותך בקשר עם לוגן היום נכון?" הוא שאל ושתקתי, נשכבת עם פלג גופי העליון על המיטה כשרגליי עדיין מקופלות על שפתה.
"כבר ביקשת סליחה דיימן" הזכרתי לו
"לא התקשרתי כדי לבקש סליחה.. אני לא מצטער על מעשיי דיאנה, אני עדיין חושב שהוא לא הבחור בשבילך" הוא הסביר ונאנחתי
"גם על זה כבר דיברנו" אמרתי לו נזכרת בפעמיים הקודמות שהוא אמר שהוא לא בשבילי ואני החזרתי לו שהוא הכי טוב שאני אשיג.
"אני יודע, אני פשוט רוצה להסביר את המעשים שלי" הוא אמר ונאנח, קמתי ממיטתי והתקדמתי אל עבר החלון שפונה אל חדרו של דיימן, הוא היה שם מתבונן בחלון שלי, הוא העלה חיוך עדין על שפתיו כשראה שאני מתבוננת גם
"מוזר לדבר בטלפון ולראות אותך מולי" הוא אמר וצחקתי, הוא צחק צחוק שקט שלא שמעתי, אבל ראיתי דרך החלון.
"בקיצור, את יודעת שהכעיס אותי שחזרתם ובטח הבנת כבר שאני שונא אותו, הייתי במצב רוח קרבי עוד לפני שנכנסתי לאוטובוס, ולהוציא את זה על החבר הדפוק שלך היה רעיון משעשע ביותר" הוא הסביר וצחקתי צחוק קטן כתגובה, אפילו לא יודעת למה.
"פשוט, אני יסביר לו שלא התכוונת" אמרתי
"אל תעשי את זה, אני כן התכוונתי" הוא הניד בראשו מעט, לפחות ככה ראיתי דרך החלונות שלנו.
"אהה, התכוונת לצאת כמאהב קנאי? התכוונת לעזור לי להתקלח ולהשכיב אותי לישון?" שאלתי אותו בהומור והוא צחק כתגובה
שמעתי קול מוכר אומר לו שהוא יכול להיכנס להתקלח וראיתי אותו מסתובב אחורה,
"מרי קוראת לי, היא יצאה מהמקלחת ואני סוף סוף יכול להיכנס.." הוא הסביר, חוזר להתבונן מהחלון שלו בחלון שלי "תיכנסי גם את, מחר הכיתה יוצאת לסיור הזה, נצטרך לצאת לבית הספר מוקדם יותר" הוא המשיך,
"מה? בלי שתעזור לי? אני לא ישרוד!" הגבתי, מחייכת חיוך מתגרה וצוחקת מעט בסוף המשפט לאחר שהוא צחק את הצחוק המדבק שלו
"לילה טוב דיאנה" הוא נשאר עם חיוכו, אומר את אותן שלושת המילים בפעם השנייה היום ואני תהיתי למה הוא מוסיף את השם שלי לצמד המילים הללו בכל פעם.
"לילה טוב דיימן" עניתי לו מחייכת וניתקתי ולאחר שהוא ניתק גם, הוא הניף את ידו לשלום מהחלון שלו, הנפתי את שלי גם כן והסטתי את הוילון כשהתרחקתי מהחלון.
הנחתי את טלפון הנייד שלי על שולחן הכתיבה, מכניסה את הטלפון למטען.
התיישבתי על המיטה, לוקחת את בקבוק המים הקרים ולוגמת לגימה אחת ואחריה אחת נוספת. סגרתי את הבקבוק ונגסתי בסנדוויץ שלי, לא הייתי ממש רעבה אבל ידעתי שאם לא אוכל עכשיו-אקום באמצע הלילה כי הבטן שלי תקרקר. לקחתי את שלט הטלוויזיה בידי אך הנחתי אותו לאחר כמה שניות, אני לא אוהדת גדולה של תוכניות טלוויזיה, עם העבודה ובית הספר אין לי ממש זמן לעקוב.. הפעמים היחידות בהן אני רואה סדרות הם עם אלכס בחופשים או בימי שבת, אלה סדרות שהיא עוקבת אחריהן. אני לא מבינה כלום כמעט ממה שמתרחש, ואני אוהבת את זה. אני אוהבת לפצח חידות ושאלות בראשי, ולאט לאט להבין מי נגד מי ועל מה מסופר.
הפעלתי את הפלייליסט שלי במקום, אני שומעת אותו בכל זמן פנוי שיש לי, שירים הם הדבר האהוב עליי... אני לא יודעת למה אבל הם אף פעם לא נמאסים עליי, לא משנה כמה פעמים אחזור על אותו שיר מסוים.
הקשבתי לשירים אחד אחרי השני, נשענת עם גבי על משענת המיטה, משלבת רגליים למן ישיבה מזרחית כזו ומתענגת על הסנדוויץ שכמעט ונגמר. הייתי רעבה יותר ממה שחשבתי.
צלצול הטלפון נשמע והופתעתי, זה נדיר שאנחנו משתמשים בטלפון הזה.
מספרו של לוגן התנוסס על המסך ועניתי בחיוך,
"היי, חבר" עניתי מזכירה את איך אני מכנה אותו, נכון, זה הכי נפוץ ונדוש, הרי אני מכנה אותו בתואר שלו. אבל הוא אוהב את זה. אני יודעת כי בכל פעם שאני מזכירה את זה אפשר לשמוע את השמחה שבקולו. (הערת כותבת- היא מכנה אותו באנגלית, בויפרנד, היא טוענת שזה נפוץ כי הוא הבויפרד שלה וזה הכינוי שהדביקה לו)
"היי, לא התקשרת בסוף.. דאגתי" הוא הסביר, יכלתי לשמוע את אותה השמחה שהזכרתי מקודם אך היא התערבבה בטון דואג. הבנתי שהסיבה לכך שהוא התקשר לקו הביתי הייתה השיחה שלא נענתה שהופיע בטלפון הנייד שלי. הוא היה על שקט והשירים כנראה הסיחו את דעתי.
"אוף, שחכתי" נאנחתי נזכרת שהוא ביקש. כעסתי על עצמי, אני לא שוכחת בדרך כלל.
"אתה כועס?" שאלתי כשהוא לא ענה
"לא, ממש לא, העיקר שענית עכשיו" הוא אמר והוריד לי אבן מהלב, "חששתי שקרה משהו עם אמא שלך שהסיח את דעתך מלהתקשר.." הוא הסביר את הדאגה.
"אני בסדר, היא עדיין פיכחת, הבית מריח כלבנדר שוב והיא ישנה כרגע" הסברתי לו, סיפרתי לו ממזמן איך הייתה הפעם הקודמת וידעתי שהוא יבין את התסמינים.
"יופי, אני שמח" נשמע החיוך בקולו
נזכרתי בסיור שדיימן סיפר עליו בשיחה שלנו מקודם וקמתי מהמיטה כדי להתחיל לארגן דברים למחר.
"למה את עוד לא ישנה?" הוא שאל. וואו, השעה כבר אחת עשרה.. לא שמתי לב ששמעתי שירים זמן רב כל כך.
" אני מסדרת תיק לסיור שיש לנו מחר, שחכתי ממנו לגמרי" אמרתי מרוקנת את תרמיל בית הספר שלי כדי שבבוקר אוכל להכניס לתוכו אוכל, שתיה וחטיפים.
הכנסתי אליו כרגע חבילת מסטיקים שהייתה על שולחני, אוזניות, מטען גיבוי שיש לי, האישור שזייפתי לסיור כמובן, אריזת חמצוצים ואריזת צ'יפס שהיו מונחים על שולחני.
"אז את לא צריכה לקום מחר מוקדם?" הוא שאל בקו השני של הטלפון
"אני כן" עניתי מתקדמת אל ארון הבגדים ומוציאה ממנו חולצת בית ספר בצבע שחור ומכנסי ג'ינס בצבע אפור בהיר.
"לכי לישון, את תיהיי עייפה" הוא אמר וחייכתי למשמע הדאגה שבקולו, הנחתי את הבגדים למחר על השולחן, לצד תרמיל בית הספר.
"אני יהיה בסדר, עוד לא התקלחתי אפילו" עניתי מחייכת
"אה הוא לא עזר לך בסוף?" לוגן שאל בהומור וצחקתי, רציתי להסביר לו שדיימן לא היה רציני לגבי זה אבל נזכרתי בשיחה שלנו כשאמר לי שהוא כן התכוון ולמרות שאני דיי בטוחה שהוא התכוון להסביר שהוא מתלוצץ, אחותו קטעה את שיחתנו והוא לא הספיק. אני לא אגיד משהו שאני לא בטוחה לגביו.
" הוא לא מזיק לוגן" הסברתי לו
"כי הוא מגן עלייך מהסכנות בחוץ" הוא אמר חוזר על משפטו של דימן באוטובוס, "הוא מגן עלייך ממני" הוא הסביר, מראה לי שהוא כן הבין את הרמיזה העוקצנית של דיימן, למרות שלא מכיר אותו.
"מה?" שאלתי, הייתי המומה, הייתי בטוחה שהוא לא שם לב לכך. הרי אם הוא היה שם לב הוא היה מתפרץ על דיימן, אני בטוחה בכך. "הוא לא צריך.." מלמלתי, עדיין לא מבינה איך לוגן קלט ולא עשה כלום אבל הייתי צריכה להסביר לו שהוא לא סכנה בשבילי ושהוא טועה.
"אני מזהה עקיצות, שחכת עם מי גדלתי?" הוא הסביר לי
"איך לא התפרצת עליו?" שאלתי והוא גיחך "את ממעיטה בהשפעה שלך עליי" הוא ענה והמשיך להסביר, "החזקתי את עצמי היום בדרך שבחיים לא הייתי צריך, ידעתי שקיווית שלא אתפרץ מהשנייה שראית אותו עולה על האוטובוס" הוא סיים וכיווצתי את גבותיי מעט
הוא באמת שלח את ידו כדי שהם ילחצו ידיים ויכירו רשמית, מה שמראה שמהתחלה הוא ניסה להפוך את המצב לפחות מביך. אחרי זה הוא החזיק את עצמו כנגד כל ההקנטות של דיימן כשהבין שדיימן והוא לא באותו הראש, ושמתי לב לכך. הגיע הזמן שאודה לו על כך במילים ולא רק במחשבותי.
-------
אשמח מאוד אם מי שקוראת את הסיפור תלחץ על הכוכב בסוף הפרק ותראה לי שקראה, אני לא יודעת כמה קוראות יש וזה מסקרן אותי מאוד...
תודה רבה למי שמראה אהבה גם בתגובות וגם בפרטי, אם יש למישהי דבר כלשהו להגיד או לשאול או סתם רוצה לדבר אתן תמיד יותר ממוזמנות לשלוח לי הודעות באינבוקס. אוהבת אתכן ומעריכה מאוד.
תיאור הדמויות:
-דיימן-
דיימן הגיע שלושה חודשים לפני תחילת הסיפור לאותה העיירה בה דיאנה גרה.
הוא הגיע מבריטניה ומיד הפך ל׳מלך השכבה׳.
דיאנה חולמת עליו בתחילת הסיפור אך החלומות עוברים כשהיא חוזרת לאקס שלה, לוגן.
דיימן לא שם לה אל דיאנה בעבר, כאילו, הוא ראה אותה ואת חברתה אלכס כי הם ביחד באותה הכיתה, אך החבורה שאיתו הוא מסתובב שומרת מהן מרחק וכך גם הוא. הוא הרי חדש בעיר אך הבין שאם ידבר עם דיאנה ואלכס המנודות בגלוי יהיו לו צרות.
הוא הופך לראש חבורת המקובלים בבית הספר ולאחר שמרי מציעה להסיעה את דיאנה, השכנה שלהם, לבית הספר , הוא מבין שנפתחה לו הזדמנות לדבר איתה.
דיימןה הוא בחור של סטוץ ללילה אבל אחד הטובים באותו הטיפוס. כלומר, הוא לא מנצל בנות והוא זורם רק אם הן מתחילות איתו-כמובן שלאחר בדיקה שהן לא מתכוונות למשהו מעבר לזה. הוא לא היה כזה בבריטניה, חברים שלו לימדו אותו שככה זה כאן. נכון, הוא לא הבחור של הקשר, אבל זה בגלל שלא מצא מישהי טובה מספיק לכך.
הוא קורא אנשים במהירות, יודע מה הטיפוס. הוא מסתכרן מדיאנה, היא היחידה שהוא לא הצליח לקרוא בהתחלה. היא מתרחקת ממנו והוא מוצא דרך לקרב ביניהם-ההתערבות שלו עם אחותו, מארי. הוא מגלה שהם עולים על האוטובוס באותה שעה בכל יום כדי לחזור הביתה ומנצל זאת גם כן.
הוא שומע את השיר של דיאנה, אותו שיר שהוא לא מבין למה היא שומעת אותו הרבה ואיך הוא קשור אליה, אך הוא יודע שמשהו לא בסדר.
גם כשהיא מתחמקת מלהכניס אותו הביתה הוא מתחיל לחשוד וגם אם זה לא יראה ככה, הוא יתעקש עד שיגלה מה לא בסדר בחיה של דיאנה שהיא לא מספרת. הם הופכים לידידים טובים כעבור זמן מה והוא עוזר לה עם בעיות שהיא מספרת לו, כמו הריב עם אלכס והבעיות עם לוגן.
הוא שונא את לוגן, הוא מבין שזה בטח בגלל שהוא מתייחס לדיאנה רע, אבל הוא לא מבין למה זה כל כך מפריע לו. הוא בעצם לא מבין שדיאנה חשובה לו יותר ממה שנדמה לו.
דיימן בעל שיער חום בהיר ועיניים זהובות, יש לו גומה בצד ימין והיא נראת רק כשהחיוך שלו אמיתי.
עצמות הלחיים שלו מעוצבות טוב יחסית לילד בן 16 והוא גבוה יחסית גם כן, שריריו מעוצבים אך לא יותר מידי, מתאימים לנער. דיימן הוא חלומו של כל נערה.
-מארי-
מארי בעלת שיער שטני ועיניים בהירות, הן זהובות כמו של דיימן אך בעלות קווים ירוקות עדינים.
היא אחותו של דיימן ושכנתה של דיאנה.
היא בוגרת מהשניים בשנה ולומדת איתם באותו בית הספר, היא לא תוזכר הרבה בעונה הנוכחית של הסיפור, אך אם יצא ותהיה עונה הבאה, יהיה לה תפקיד מורגש יותר מאחר והיא תתחבר לדמות חדשה שתגיע, שתהיה קשורה גם אל שכנתה, דיאנה.
מרי דחפה את דיימן חדבר עם דיאנה בהתחלה, היא שמה לב כמה שהיא בוגרת וידעה שזה בדיוק מה שדיימן צריך, מאחר ובכל שלושת החודשים הללו הוא לא הצליח למצוא את עצמו לאחר שהם עברו מבריטני ונאלצו להתחיל חיים חדשים, להכיר חברים חדשים, בית ספר חדש ולחיות בסביבה
חדשה ולא מוכרת.