נקודת מבט לואי:
"היי" מלמלתי לקייל והתחלתי להכין לי כוס תה במטבחון הקטן. "היי לו, וואי היה כל כל כיף אתמול!" קרא וגיחכתי.
"ראיתי אותך עולה לחדר עם מישהו למעלה" אמרתי בממזריות וסומק צבע את לחיו בצבע אדמדם.
"הו... זה ליאו" מלמל במבוכה ופערתי את עיניי.
"ליאו? ליאו ליאו?! אותו הליאו החתיך הזה שהציע לך לך לצאת איתו מיליון פעם וסירבת?!" שאלתי בהלם והוא הנהן, הסומק התחזק על לחיו כשהסתכל מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את ליאו מנופף לקייל בחיוך קטן.
"החלטתי לתת לו צאנס" אמר במשיכת כתפיים.
"לך אליו" לחשתי והוא הסתכל עליי בחיוך "כן?"
"עוף כבר!" צחקקתי והוא סידר במהירות את שיערו הבלונדיני "ביי לו" אמר אך עצרתי אותו "שכחת את התה שלך" אמרתי בגלגול עיניים והוא גיחך "קח גם את שלי, תציע אותו לליאו" חייכתי והוא הנהן "תודה לואי!" קרא ולקח את שתי הכוסות בידיו, מתקדם לכיוונו של ליאו עם חיוך קטן על שפתיו.
הסתכלתי על השניים עומדים יחד ומדברים, שותים מהתה מידי פעם וחייכתי, מגיע לקייל בן זוג אוהב. הוא בן אדם מדהים ואחד החברים הכי טובים שלי וליאו מושלם בשבילו, כבר כמה זמן שהוא מחזר אחריו וקייל דוחה את הצעתו שוב ושוב, זה נחמד לראות שהוא סוף סוף מצליח להפתח אליו לתת לו הזדמנות...
באחד הפעמים שנפגשנו אצלו הוא סיפר לי על בן הזוג הקודם שלו, הוא בגד בו ופגע בו כל כך הרבה פעמים ומאז הוא בנה חומות סביבו, חומות שאתמול בלילה כנראה שליאו הצליח לשבור.
התחלתי להכין לי תה חדש, עמדתי על קצות אצבעותיי, מוריד מהמדף העליון ספל חדש.
צעדים נשמעו מכיוון המדרגות וראשי הסתובב לכיוונם, מישהי ירדה בהן, היא לבשה שמלה צמודה ושיערה היה מבולגן מעט, כמה נשיכות נראו על צווארה ורגליה יחפות, ידיה מחזיקות בנעלי עקב מוזהבים.
היא נראית כמו פאקינג זונה
לפתע הראש תלתלים המוכר הופיע, יורד במורד המדרגות יחד איתה עד שמבטו ננעל על שלי.
ידו הונחה על מותנה והוא הוביל אותה לפתח דלת הכניסה "היה כל כך טוב" אמרה בקול שאמור להיות מפתה והעבירה את ידה על חזהו החשוף, "אממ" הוא זמזם ,היא תפסה בלחיו וריסקה את שפתיו על שלו, בדיוק באותה הדרך שאני עשיתי עד לפני כמה שעות...
הוא הניע את שפתיו כנגד שלה והיא שיחקה בתלתלים, גורמת לצביטה קטנה בליבי.
אז כנראה שהוא בכל זאת עומד לשכוח הכל
דמעות עלו לעיניי והשפלתי את ראשי, צובט את גשר אפי, אני יודע שמותר לו לעשות את זה.. הרי הוא לא חייב לי כלום ואני הרסתי את ההזדמנות היחידה להפוך אותנו ממשהו קטן למשהו ענק.
וכל זה למה?
כי המחשבה על כך שברנדון יגלה מעבירה בי צמרמרות.
נאנחתי והוספתי לספל כפית סוכר, בוהה בנקודה אקראית בקיר. שמעתי את הדלת נסגרת ואת צעדיו של הארי קרובים אליי אך החלטתי להתעלם, אחזתי בספל בידי והתיישבתי בשולחן העץ, עובר על כמה הודעות בטלפון.
"נשמע שהיה לכם כיף" גיחכתי, לא שולט בפה שלי, כרגיל.
"כן, היה מעולה! הדרך בה היא שכבה מתחתיי וצעקה את שמי, כמעט כמו שאתה עשית אתמול בלילה" השיב בהתגרות וגלגלתי את עיניי.
"מה אתה מנסה להגיד הארי" נאנחתי ומבטו התקשח מעט, לסתו התחדדה והוא התקרב לגופי.
נשימותיו החמות הורגשו על אוזני כשלחש "מה שאני אומר זה שזה יכל להיות אתה אילו לא היית חוטף רגליים קרות כמו הפחדן שאתה" לחש, ליבי פעם בחוזקה מקרבתו אך העצבים שעברו בגופי העפילו על כך.
"לא חטפתי רגליים קרות! זאת הייתה טעות הארי.
טעות של לילה אחד.. לא יותר מזה" לחשתי את החלק האחרון של המשפט והרמתי את מבטי חזרה אליו, פוגש בעיניים הירוקות שנראו אפלות וכהות יותר.
הוא הטה את ראשו והסתכל עליי בזלזול, בוחן את גופי ומלקק את צד פיו.
"אתה רוצה לומר לי שלא הרגשת את זה? את הצמרמורת אוכלת אותך מבפנים, את איך שהלב שלך פועם בשבילי?" לחש בקולו הצרוד, מניד בראשו כלא מאמין.
מגע ידו הנוגעת בזרועי העבירה בי צמרמורת ונשיפה רכה נפלטה מפי כששפשף את שפתיו על עורי, צופה בכל צעד.
"תראה איזה יפה אתה מגיב לי" לחש ובטני התהפכה, הסתכלתי לעיניו והתנשמתי בכבדות.
הוא חייך ודחפתי אותו מגופי, משלב את ידיי בלחץ ומסתכל לצדדים, מחפש משהו מעניין יותר שיסיח את תשומת ליבי.
"תפסיק אני לא" השבתי לאמירתו ממקודם וגיחוך קל נפלט מפיו "עוד נראה לגבי זה"
הבן זונה הזה יודע מה הוא עושה.
------
"אז אתה הולך לליאו?" שאלתי את קייל בחיוך מתגרה כשסגר את המזוודה שלו, סומק קל בלחיו.
"כן... החלטנו לתת לזה הזדמנות, אתה יודע... שנהיה ביחד" אמר בחיוך ולא יכולתי להמנע מהחיוך לעלות לשפתיי "זה מדהים, אני כל כך גאה בך קייל!" קראתי והוא גיחך.
"אתה לא חוזר הבייתה? עוד לא ארזת את הדברים שלך אפילו" שאל ונשימתי נעתקה, פאק.
"כן פשוט לא נשאר לי עוד הרבה לארוז" שיקרתי והוא הנהן, מעמיד את המזוודה על הרצפה.
"בייבי אתה בא?" קולו של ליאו נשמע מחוץ לדלת ולחיו של קייל נצבעו באדום "לך כבר" צחקקתי והוא גלגל את עיניו בחיוך.
"אל תשכח לספר לי איך היה!" הזהרתי והוא הנהן "ביי לו!" קרא, חיבק אותי במהירות ויצא מהחדר.
הסתכלתי על המזוודה שלי ונאנחתי, זה הולך להיות יום ארוך.
-----
השעה כבר שש בערב, התחיל להחשיך ורוב העובדים כבר הלכו, הוצאתי מהמזוודה שהספקתי לסדר את הג'קט האפור שלי ויצאתי לחצר הענקית שיש בחוץ.
התיישבתי על הדשא הסינטטי ממול הבריכה הגדולה, רגליי צמודות לחזהי ואני מסתכל על הלא נודע.
ברנדון התקשר כבר 6 פעמים ולא עניתי, המחשבה על להעביר את אצבעי על המכשיר לשמוע שוב את קולו העצבני של ברנדון העבירה בי חרדה.
אני יודע שיום אחד זה ייפסק, או מקווה לפחות...
זה לא הגיוני שברגע אחד הוא השתנה כך, בטח עובר עליו משהו בעבודה והוא עצבני אז זה פשוט יוצא עליי.
אבל אני לא יכול גם שלא לחשוב על ההזדמנות השנייה, שאולי ההתנהגות שלו זו לא טעות או משהו שייגמר. שאולי אני סתם אידיוט שחושב שהכל יחזור להיות כמו פעם.
אבל זה מה שעושים כשאוהבים לא? נשארים גם ברגעים הקשים...
יצא לי כמה פעמים לחשוב בימים האחרונים האם זאת הייתה טעות לעבור עם ברנדון ללונדון?
הכל כל כך מרוחק פה... המשפחה שלי בכלל גרה בדונקסטר כך שללכת אליהם כל פעם שקשה אינה אופציה וחוץ מזה, אם ברנדון יגלה בכלל הלך עליי.
המשפחה שלי אוהבת אותו כל כך... ובכן, גם אני אוהב אותו, כל כך.
אבל כל מה שקורה איתו בזמן האחרון שובר אותי...
יצרתי מהג'קט כפות סוודר ושפשפתי את ידי, מנסה להתחמם מעט למרות הקור שבחוץ.
מחשבותיי שוב נדדו והפעם להארי, לעזאזל
היה כל כך טוב אתמול בלילה, על מה אני מדבר?! זה היה מדהים... הדרך בה גופינו הפכו לאחד ובה חיבק אותי ולחש לי מחמאות, הרגשתי סוף סוף חי, נאהב..
כאילו וסוף סוף אכפת למישהו ממני!
שיש מישהו שלא רואה אותי רק כשק חבטות.
ובכן, לפחות כך חשבתי...
הרי היום בבוקר הוא הסביר לי טוב מאוד שאני שום דבר בשבילו.
הרי למה שאהיה?
אני רק העובד הבכיין שלו.
מבלי ששמתי לב דמעות החלו להבנה בעיניי וייבבה נפלטה מפי, למה כל זה מגיע לי?
הרגשתי שמישהו בוהה בי ונאנחתי כשהבנתי שכנראה זה הארי, הוא היחיד שעוד נשאר כאן. כולם הלכו כבר...
"תעזוב אותי בשקט, בבקשה" נשכתי את שפתי התחתונה ודמעה ברחה מעיניי.
"אני באמת לא מבין למה אתה לא נותן לי לעזור לך!" צעק והתרוממתי, דמעה ברחה מעיניי ומיהרתי למחות אותה.
"אני לא יכול!" צווחתי
"למה לא?!" צעק וייבבתי
"כי אין לא יכול! הארי אני לא יכול, תפסיק כבר!
אין לי ברירה..." לחשתי את החלק האחרון של המשפט והשפלתי לרגע את ראשי כשידי החלה לרעוד.
"תמיד יש ברירה! למה אתה מוותר על זה?!"
"זאת הייתה טעות, רק טעות" לחשתי והוא גיחך ללא הומור.
"אם זאת טעות למה אתה עדיין פה? למה אתה לא עוזב?" שאל בזלזול ושתקתי.
"למה אתה לא נמצא בבית אה? עם הבן זוג המדהים שלך?!" צעק והרגשתי איך המילים שיוצאים מפיו פוגעות בי כמו חצים בלב,
הוא לא מבין כלום! הוא לא מבין את ההרגשה של להכנס לבית שלך ולהרגיש זר, לספוג מכות מבן אדם שאתה אוהב! ולחיות בתקווה שיום אחד כל הסיוט הזה ייגמר.
"כי אני לא יכול!" צווחתי, מתייפח
"למה?!" צעק ועצמתי את עיניי בייאוש
"כי המקום הזה לא בית בשבילי!" שיחררתי את המועקה שישבה זמן מה בליבי ונאנחתי.
"זה לא בית..." לחשתי בייאוש והרמתי את מבטי חזרה אליו, מבטו התרכך והוא העביר את ידו בשיערו הארוך, מתקדם אליי באיטיות.
"אני צדקתי נכון? זה הבן זוג שלך? הוא פוגע בך נכון?" שאל, ליבי פעם בחוזקה ופלאשבקים של ברנדון מכה את גופי חוזרים לראשי ותוקפים אותי בחרדה.
"לואי..." נאנח והנדתי בראשי, ראשי משחזר שוב ושוב את אגרופיו הפוגשים בפניי והבעיטות הבלתי פוסקות של ברנדון, דמעות בוגדניות ברחו מעיניי ואני ממשיך להניד בראשי, מרגיש כמו תקליט שבור, גופי מתחיל לרעוד וידיי מתאגרפות.
"רק תעזוב אותי הארי" נאנחתי ורצתי משם...
אל תשכחו להגיב ולהצביע
בזמן האחרון אין תגובות כך שאני לא כל כך יכולה לדעת אם אהבתם את הפרק או לא אז פליז תגיבו אם אהבתם את הפרק או לא.
ובבקשה אל תכעסו על לואי כי כואב לי עליו
לאב יו 💙💚