"מעכשיו אתה שלי בייבי, רק שלי. אף אחד לא יעז לגעת בך מעכשיו" אמר הבחור המסתורי והרים את הילד המתולתל בידיו, מכניס אותו אל מכונית הרינג רובר שלו ומתחיל לנסוע לכיון האחוזה שלו.
הוא לא הבין למה נערים יכולים להיות כל כך רעים.
למה שירצו לפגוע בילד כל כך יפה?
לואי השאיר את המחשבות בצד ומתרכז בנסיעה, מידי פעם מעביר את מבטו לילד המסכן לידו, מלטף מעט את ידו, לא יכול לחכות שיתעורר.
לאחר נסיעה קצרה הם הגיעו.
לואי הרים בעדינות את הארי, יודע שהוא זקוק לשינה טובה עכשיו.
הוא הניח אותי באחד מחדרי השינה וסגר את הדלת אחריו, נותן לילד לנוח.
אחרי כמה זמן הארי קם, משפשף את עיניו בעדינות ומסתכל על החדר הלא מוכר בבלבול.
לא מבין מה הוא עושה שם.
החדר היה מרוהט בצבעים עדינים שהרגיע מעט את הארי, הוא אהב צבעים עדינים, הם מראים את הפשטות שבעולם, שלפעמים לא צריך יותר מידי.
מצעי המיטה היו בצבע לבן משני צידיה הונחו שידות קטנות בצבע לבן גם כן.
ארון גדול בצבע תכלת התפרס לאורך הקיר ומראת קיר מלבנית ללא מסגרת תלויה על הקיר ממול.
כמה עציצים מלאכותיים היו פזורים ברחבי החדר ומפיץ ריח רק הוסיף לאווירה המרגיעה ששררה שם.
לאט לאט ירדו לו האיסמונים, הוא עזב את נראות החדר והחרדה התחילה לתקוף את גופו.
הוא לא הבין למה הוא שם.
רוצים להרביץ לו שוב?
ההורים שלו דואגים לו?
איפה הוא נמצא?
הוא בסכנה?
הוא לא שם לב אך הדמעות התחילו לרדת מעיניו אך לא רק מהפחד מהמקום הלא מוכר.
אלא בגלל שכאב לו, כל הגוף.
הכל כל כך כאב לו... הוא הרגיש כל צלע וצלע בגופו, בגדיו מלוכלכים מעט בדם שליכלכו מעט את הסדינים הלבנים.
"כל כל מפחד..." מלמל הארי לעצמו, קובר את ראשו בין ידיו "כל כך כואב..." לחש לעצמו אך לפתע הדלת נפתחה חושפת ממולו בחור ברונטי עם עיניים כחולות, טרנינג פשוט ואפור תלוי על מותניו וחזהו מחוסר חולצה, נותח להארי גישה לקו הוי היפה שלו.
"מ-מי אתה?" קולו של הארי רעד, מה אם הוא רוצה לפגוע בו שוב?
"אני לא אפגע בך בייבי, הכל בסדר..." לחש הבחור, כאילו וקרא את מחשבותיו של הארי.
"א-אני לא בוטח בך" אמר הארי בכנות, מוחה דמעה שנפלה מעיניו הירוקות.
"זה בסדר... אני אוכיח לך שאני אשמור עליך" חייך לואי והארי נשך את שפתו התחתונה אך לפתע פניו התכווצו בכאב כשהרגיש את הכאב משפתו ואת הטעם המתכתי של הדם על לשונו.
"בוא אני אטפל בך" לחש לואי, מלטף בעדינות ללחיו של הארי, הוא נשבע לעצמו שיגן עליו.
יותר מכל דבר אחר, משהו בילד הזה סקרן אותו, הוא רצה ללמוד אותו, להכיר אותו.
הוא רצה אותו, יותר מכל דבר אחר.
"איך קוראים לך?" שאל הארי בשקט, משחק באצבעותיו בזמן שלואי מוציא מהארון בשירותים את ערכת העזרה הראשונה.
"לואי" השיב בחיוך קטן, מתיישב מול הארי ומוציא מהתיק הקטן צמר גפן, נוזל לחיטוי וכמה פלסטרים.
"אני שנייה מגיע" מלמל לואי, מעדכן את הארי בכל צעד שלו שלא יפחד, הוא רצה שהארי יבטח בו, שלא יפחד ממנו.
חיוך קטן עלה לשפתיו של הארי כשלואי חזר לחדר לאחר שניות אחדות עם מגבת רטובה מעט.
"בוא נחטא לך את הפצעים האלה..." אמר לואי והארי הנהן.
לואי הניח את המגבת הרטובה בעדינות על שפתו התחתונה של הארי שהתנפחה מעט מהמכות והדם יבש נשאר עליה. "איך זה קרה לך בייבי?" שאל לואי והארי משך בכתפיו, מתעלם מהכינוי שלואי נתן לו "אני לא רוצה לדבר..." לחש הארי, משפיל את ראשו. הוא מרגיש פגיע מדי מכדי לענות.
"מתי שתרצה" חייך לואי, גורם לחיוך קטן לעלות לשפתיו של הארי "למה הבאת אותי לפה? אתה לא מכיר אותי בכלל" שאל הארי בבלבול.
"לא יכולתי להשאיר אותך כך וחוץ מזה כבר כמה זמן שאני מחפש בייבי" אמר והארי כיווץ את גבותיו בבלבול אך לאחר כמה שניות פגעה בו ההבנה וסומק עלה ללחיי.
אז מסתבר שיש ללואי דאדי קינק.
לואי צחקק, מלטף ללחיו של הארי "אל תתן לך להדאיג אותך בייביוי, אני לא אעשה שום דבר ללא רצונך" הרגיע לואי את הארי, מקבל מהארי הנהון וחיוך קטן.
"תוכל להרים את החולצה?" שאל לואי והארי הניד בראשו, מחזיק בבטנו. "בייבי מה קרה?" שאל בדאגה, מלטף לשיערו המתולתל של הארי.
"המכות... הן לא יפות, גוף לא יפה. הם הרסו אותו" מלמל, בולע כמה מילים.
"הארי אתה הכי יפה בעולם... תאמין לי, מכות של כמה ילדים טיפשים ותסמוך עליי שהם יקבלו על כך. לא יהרסו דבר בגוף המושלם שלך, אי אפשר להרוס אותו. יכול להיות שייקח טיפה זמן עד שיחזור לקמותו אבל עד אז אני אהיה כאן להזכיר לך כמה יפה אתה"