נ.מ תומאס:
המילים שלו, המילים של ניק הדהדו לי בראש בכל דקה, שורטות לי את הלב.
'אני תמיד אשמור עליך.. גם אם אנחנו לא זוג.' הוא לעולם לא יחזור אליי.
אני כל כך אוהב אותו, והוא.. כבר לא.
איך הוא כבר לא אוהב אותי? כל כך מהר?.
זה כזה קל לשכוח ממני?
"מחר תהיו מוכנים בשעה תשע. תומאס, לא לאחר!" אוליביה אמרה לי כאילו אחותי היא לא זו שמארגנת את כל הנסיעה הזו.
"בסוף קווין מגיע, ויש עוד מישהו.." אוליביה אמרה בקריצה.
מי עוד מגיע?
"נו, מי זה?" נאנחתי.
הרגשתי עדיין מדוכא מכל מה שקרה לפני כמה ימים. לא הגעתי לאימונים בתור נושא הכלים, המאמן חיפש אותי ושיקרתי שאני חולה. הרגשתי חולה למען האמת.
החברים שלי לא יודעים מה קרה, לא סיפרתי להם. לא סיפרתי להם שכמעט נאנסתי.
גם לניק לא סיפרתי בדיוק, אבל אני חושב שהוא הבין בעצמו..
"זה ג'ייסון." היא חייכה מאוזן לאוזן.
"תארגנו אספקת ניירות, שלא יהיה רעב." מרקו גיחך וקווין צחק.
"אויש, תתבגרו, הוא כבר לא עושה את זה." אוליביה גלגלה עיניים.
אני מפחד להירדם בלילה, אני מפחד שהוא יבוא ויגע בי שוב.
....
"תומאס, ארגנת את המזוודה או שאתה צריך עזרה?" אמא צעקה לי מהסלון בדיוק כשניסיתי לסגור את המזוודה שעמוסה בבגדים.
"הסתדרתי אמא!" צעקתי לה בחזרה.
ירדתי למטה עם המזוודה הכבדה, כמעט מועד במדרגות.
"תזהר, תומאס." אמא נלחצה. בזמן האחרון היא דואגת לי משום מה. אולי כי מלאני כבר לא כאן יותר, ואבא עדיין שונא אותי כל כך.
"ומי יעזור לי לסדר את המחסן בזמן הזה?" אבא רטן ואמא גלגלה את עיניה,
"מגיעה לו חופשה, הארולד."
בכנות, אין לי שום מצב רוח לחופשה עכשיו אבל אולי זה בדיוק מה שאני צריך ואולי זה יעשה לי טוב.
נכנסתי לתוך הג'יפ שחיכה לי מחוץ לביתי.
ג'ורג' היה הנהג ומלאני לידו, כל שאר החברים היו במושבים האחוריים. היה די צפוף כי היינו הרבה אבל הנסיעה לא הייתה כל כך ארוכה.
כשהגענו, נשמתי לרווחה את האוויר הנקי, מרגיש פתאום הקלה, והמלון בהחלט נראה מרגיע.. אבל לרגע תהיתי לגבי משהו.
"רגע, איך הולך הסידור של החדרים?"
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר," מלאני חייכה, "אני עם ג'ורג' מן הסתם, הוא בעלי כאילו," כן מלאני, אנחנו זוכרים את החתונה שלך שהייתה בדיוק לפני דקה, "אוליביה עם ג'ייסון, ומרקו עם קווין."
"ומה איתי?" הרמתי גבה כאילו שכחו שגם אני פה.
"לך הזמנתי חדר מיוחד, תהיה בו לבד."
הו יופי, כי להיות לבד זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו..
"נתחרה לבריכה?" אוליביה דחפה אותי מעט ורצה, כמעט מחליקה. תפסתי אותה כשכמעט נפלה וצחקנו.
"איפה ג'ייסון?" שאלתי אותה, תוהה למה היא כאן בלעדיו.
"הוא בחדר. אני מעדיפה להיות איתך עכשיו."
היא חיבקה אותי כאילו ידעה שחיבוק זה מה שאני זקוק לו עכשיו.
"מה?." אוליביה מלמלה כשחיבקה אותי ולא הבנתי למה, הרמתי את מבטי אליה, היא בהתה קדימה.
"על מה את מסתכלת?" הסטתי את מבטי ופערתי את עיניי בהלם מוחלט.
"מה ניק עושה כאן עם החברים שלו?" מרקו הגיע משום מקום עם קווין.
"תומאס? ידעת מזה?" אוליביה שאלה ואני עדיין הייתי בהלם.
ניק כאן, הוא תמיד כאן כשאני צריך אותו,
תמיד היה ותמיד יהיה.
המלאך השומר שלי.
נ.מ ניק:
מאט אסף אותי ואת דיימון עם המרצדס שלו.
הנה התחילה החופשה שאני זקוק לה, רחוק מהכל, רחוק מאמא ואבא, מהעיירה המסריחה הזאת ומתומאס, מהילד הזה שאני לא מסוגל להסתכל לו בעיניים כי כואב לי,
כואב לי לראות שהוא סובל ושאני לא יכול להיות שם בשבילו.
"וואו.. מתאים לי." מאט קבע וגם אני ודיימון התרשמנו מהמלון.
"חבל שלא הזמנו את ברנדון, הוא מדוכא בזמן האחרון." מאט ציין ואני הנהנתי.
ברנדון באמת נכנס לי ללב למרות שעד לא מזמן מה שנכנס לפרצוף שלו היה האגרוף שלי.
"לא, לא.. הוא סתם ילד, אנחנו החבורה המקורית, שלושתינו וזהו." דיימון קבע.
"חשבתי שאתה גם מחבב אותו." מאט אמר לדיימון ואז הביט בי, "לא מחבב כזה, ניק." הוא גיחך. אידיוט.
"אלו..?" מאט מלמל והבטתי ישר. פאק.
"ניק בחיי, אתה אמרת לו לבוא?" מאט גלגל עיניים והתקדם.
התקדמתי אחריו וגם דיימון, הסתכלתי על תומאס, עיניו אדומות ונפוחות. הוא בכה כבר כמה ימים רצוף, ולא הייתי שם בשבילו.
אני לא יכול לראות אותו ככה.
"אתה שוב עוקב אחרי ניק? לא נמאס לך?" מאט רטן, מביט בתומאס שלא עונה לו.
"היי, לא ידענו שגם אתם כאן, תרגע מאט." אוליביה העמידה אותו במקום, והגיע לו.
"יאללה מספיק לריב, בואו נלך לסוויטה שלנו." דיימון אמר ברוגע, כאילו לא הופתע מכל המאורעות החדשים.
"סוויטה?." מרקו מלמל המום.
"ברור, למה? אתם בטח בחדרים הכי גרועים של המלון הזה, נכון?" מאט גיחך.
"הם ממש לא גרועים, אדון מאט," אחותו של תומאס, מלאני, הופיעה יחד עם בעלה הטרי, שרודר או איך שלא קוראים לו.
מה היא עושה פה?
"..אנחנו בחדרים של הקומה הראשונה, ישר מול החוף, עם יציאה ישירה לבריכה." היא הוסיפה. למה היא מספרת לנו את כל זה?
"טוב, יאללה ביי." מאט דחף אותי ואת דיימון לכיוון פתח המלון.
"אנחנו הולכים להשתכר היום! איזה מועדון הכי שווה יש היום?" מאט שאל מתיז על עצמו בושם.
"יש מועדון טוב ששמעתי עליו." דיימון אמר בחיוך.
התלבשנו, כל אחד בחדרו בסוויטה הענקית.
לא הצלחתי להפסיק לחשוב על תומאס.
למה הוא כאן? למה הוא נמצא בכל מקום שאני נמצא בו?
אולי זה הגורל?
נ.מ תומאס:
נכנסנו למועדון שמלאני קבעה שנלך אליו, התיישבנו בשולחן ולא חלפה שעה וכבר כולם היו שיכורים. חוץ ממני.
"וואו, הם בכל מקום." אוליביה מלמלה והרמתי את מבטי. שוב ניק.
הוא באמת בכל מקום.
בהיתי בהם כשמאט גלגל את עיניו ודיימון חייך. רק ניק הביט בי בחזרה, שקעתי לתוך עיניו עד שבאמת שקעתי לתוך שינה עמוקה על השולחן.
"היי, תומאס.. תתעורר, תומאס." הרמתי את מבטי מביט באוליביה, "מה השעה?"
"רק אחת עשרה.. נרדמת, אתה רוצה לחזור למלון?" הנהנתי והיא קמה יחד עם ג'ייסון,
"אנחנו נלך, הספיק לנו."
החברים נאנחו כי השעה הייתה עוד מוקדמת וכבר עזבנו אותם.
אני חושב שאני לא אמצא עוד חברה טובה כמו אוליביה.
"אתה תסתדר מכאן, תומי?" אוליביה נעמדה מול דלת חדרי כשג'ייסון מאחוריה.
"כן, ליב. אני יכול ללבוש את הפיג'מה שלי בעצמי." צחקתי.
נשכבתי על המיטה הנוחה להפליא, שוקע לתוכה ולעוד אלף מחשבות.
אני כל כך עייף.
"אההה!" התעוררתי בבהלה.
ניגבתי את הזיעה ממצחי, זה היה רק חלום.
עוד אחד מעשרות הסיוטים שהיו לי השבוע.
אני מפחד, אני לא יכול לישון יותר.
דפיקות נשמעו על הדלת וליבי פעם בקצב מסחרר. בבקשה תלך, בבקשה..
אני רק חולם, זה רק חלום, הוא לא באמת כאן כדי לגעת בגופי שוב... הוא לא כאן, נכון?.
הדפיקות המשיכו ונלחצתי כל כך, צבטתי את עצמי וזה לא חלום.
מי זה?..
"תומאס..." נשמע קול מן הדלת.
קמתי לאט והתקדמתי אל הדלת, מרגיש שאני מכיר את הקול הזה..
"ניק?." אני לא יודע אם אני חולם.
הוא עמד והביט בי כאילו בוחן אותי, ואני בטח נראה נורא, אני עייף והעיניים שלי נפוחות מרוב בכי.
"אתה בסדר?" ניק שאל, עדיין בוהה בי.
הוא לא דיבר איתי אחרי מה שקרה אז במלון, הוא התחמק ממני גם במשך השבוע.
אני יודע מה הוא חושב.. שרציתי את זה, שרציתי את בלייק ושאני ילד קטן ומטופש שרק מחפש שיאהבו אותי. חלקית זה נכון אבל לא בדיוק.. אני רק רוצה שאדם אחד יאהב אותי.
"כן." אמרתי בשקט, משקר לו ואולי גם לעצמי, באמת רציתי להיות בסדר.
"אני מצטער, הערתי אותך.." הוא מלמל ומתח את גבו כאילו מתכוון ללכת.
"לא, הייתי ער." הסתכלתי עליו עם עיניים גדולות כדי שלא יחשוב שישנתי בכלל.
"אתה רוצה להיכנס?" שאלתי רגוע אבל בפנים הייתי לחוץ. מה אם הוא יסרב וידחה אותי שוב? מה אם אשאר לגמרי לבד עכשיו? שוב..
לבד עם המחשבות, עם הסיוטים..
"כן." הופתעתי מעט אבל הרגשתי הקלה. ניק נכנס, מתהלך בחדרי לאט, מסתכל על המיטה המבולגנת שלי שמראה שכן ישנתי למרות שאמרתי לו שלא.
"אתה באמת בסדר?" הוא הסתכל עליי ולא רציתי לבכות, באמת שלא.
"לא.." אבל בכיתי.
הוא מיד תפס בגופי והצמיד לשלו, מחבק אותי חזק ולא עוזב, בכיתי לתוך חזהו במשך כמה דקות, עד שהחולצה שלו הייתה ספוגה בדמעות שלי.
הרמתי את פניי ממנו, מרגיש לא נעים כי החולצה שלו רטובה וזה לא נוח לי.
"ניק?." מלמלתי בקול שקט.
כשאני איתו אני הופך לילד קטן אפילו יותר ממה שאני, זה לא בכוונה.. זה פשוט קורה, כאילו גופי רוצה שישמור עליי כמו ילד קטן שזקוק לאבא שיאהב אותו.
"ממ?" הוא המהם מלטף את ראשי.
"אתה יכול להישאר לישון איתי?"
בבקשה תסכים.
אני מפחד לישון לבד.
הוא הנהן וחייכתי חיוך עקום, עדיין לא מרגיש שמח מדי.
"אני מוריד את החולצה כי היא רטובה, בסדר?" הוא שאל כדי שאתן לו אישור.
כן ניק, יש לך אישור להתפשט מולי, תמיד.
נכנסנו אל מתחת לשמיכות, ניק הרים את השמיכה מעליי והידק עד לצווארי, מכסה אותי.
הבטנו אחד בשני, שוכבים זה מול זה.
"אתה עייף?" הוא שאל כששנינו בהינו אחד בשני, כאילו היינו עירניים מתמיד.
"לא." אני לא עייף עכשיו כשהוא כאן איתי.
"גם אני לא." הוא אמר בקולו המהפנט.
ידו השרירית טיפסה אל פניי, מלטפת אותן לאט, סורקת את כל האיברים שנמצאים שם.
הוא מעביר את ידו מלמעלה, נוגע בעפעפיי, ואז באפי ולאט לאט יורד אל שפתיי, מלטף אותן עם אגודלו ברכות. ליבי דופק כל כך מהר.
הוא התקרב אליי לאט ופתאום השפתיים שלו היו על שלי, הוא מנשק אותי בעדינות מהפנטת. ידי אחזה בגופו, והידקתי את אחיזתי כדי לבדוק שזה באמת אמיתי.
הוא ניתק את הנשיקה והצמיד את מצחנו ביחד, בהינו זה לזה בשפתיים וכל הריח המוכר שלו עלה באפי, מהפנט אותי עוד יותר.
"תומאס.." הוא מלמל והרגשתי את נשימותיו על פניי.
"אני אוהב אותך.." כל כך רציתי לשמוע את זה שוב.
"גם אני אוהב אותך.." אמרתי אוטומטית, הלב שלי דיבר והוא אוהב אותו, תמיד אהב אותו..
את ניק שלי.
חיוך קטן התפרס על פניו ומיד על שלי גם, הוא התרחק מעט והביט בי בעיניי, החיוך שלו כל כך יפה.
הוא הוריד את החיוך וגם אני את שלי, הוא הולך להגיד עכשיו 'אבל'..?
"אני מצטער."
"על מה.?" מלמלתי.
אל תעזוב אותי עכשיו, כשרק התנשקנו שוב, כשהרגע אמרת לי שאתה אוהב אותי.
"על הכל.. איך שדיברתי אליך, איך שהתייחסתי אליך. אני חרא של בן אדם."
הוא התרחק ממני מעט ונאנח.
"אתה לא, אני יודע מי אתה באמת, ניק." מלמלתי והוא הסתכל עליי.
"מי אני?"
"אתה בן אדם טוב, הכי טוב שאני מכיר.."
בטח יותר מטיילר שהתחזה למר 'בחור טוב',
בטח יותר ממישל ששוב ושוב ניסתה לסכסך בינינו, יותר משון שהתעלל בי ללא הפסקה, יותר מאבא שפגע בי ללא חמלה ולא היה שם בשבילי כאבא, יותר מבלייק שהרס את הנפש שלי וגרם לי להרגיש כמו חפץ דומם ללא כל חשיבות..
יותר מכל אדם אחר, ניק האדם הכי טוב שאני מכיר, הוא שומר עליי ללא תמורה, הוא נותן לי את כל מה שאני צריך ממנו, ורק הוא עצמו,
זה כל מה שאני צריך.
"אתה באמת חושב את זה?" הוא שאל בתמיהה.
"כן ניק.. אתה כן פגעת בי, הרבה.. אבל אני סולח לך.. כי אני אוהב אותך כל כך."
לא התאפקתי, תרגעו.. זה לא שהצעתי לו נישואין עכשיו.. או שכדאי?
"גם אני אוהב אותך כל כך, תומאס.. אני בחיים לא אפגע בך שוב."
הוא התקרב אליי ונישק אותי נשיקה חמה.
"זה אומר שאנחנו.." מלמלתי בשאלה, לא רוצה להסיק מסקנות לפני שאהיה בטוח.
"כן בייבי, אנחנו ביחד.. אתה שלי ואני שלך."
זה כל מה שרציתי לשמוע.
התנשקנו שוב והתכרבלנו ביחד, זה הרגע האהוב עליי, לישון איתו ככה.
הוא שלי,
ואני שלו.
נ.מ ניק:
התעוררתי מאושר, אחרי כל מה שהיה אתמול, תומאס איתי, הוא שלי..
הוא הילד הכי מושלם שקיים, איך אני יכול לכעוס עליו? לפגוע בו..? עשיתי טעות ושילמתי.. אוקיי, עשיתי הרבה טעויות, אבל עכשיו אני לא רוצה לבזבז עוד זמן בלעדיו..
"בוקר טוב, בייבי." ליטפתי את פניו שחייכו אליי, והוא ישר עלה מעליי ונישק אותי.
"זה לא היה חלום, נכון?" הוא נבהל לרגע.
"לא, קטן שלי." נישקתי את אפו הקטן,
"אתה שלי, ורק שלי."
היי אני לא אהיה אובססיבי יותר, מבטיח..
______
"ואיפה אתה היית? הכרת בחורה סוף סוף?" מאט גיחך ואני רק תפסתי את בגד הים שלי.
"אתה בא לאכול?" דיימון שאל.
"לא, נתראה אחר כך." חייכתי אליהם שלא הבינו כלום ויצאתי.
חזרתי לחדר של תומאס, הוא פתח לי וכבר היה לבוש בבגד ים כפי שאמרתי לו.
תפסתי בידו והובלתי אותו אל חוף הים, שם חיכה לנו שולחן ערוך מול הים, ועליו ארוחת בוקר שופעת במאכלים, כל מה שתומאס אוהב, וכמובן קינוחים מתוקים.
"וואו!" הוא התלהב והתיישב מיד, "אפשר לאכול?" הוא שאל בחוסר איפוק.
"ברור, בייבי."
הוא אכל בהתלהבות אבל שבע די מהר, גופו הקטן לא יכול להכיל הרבה אוכל.
"בוא." תפסתי את ידו ונכנסנו אל הים.
כשהגענו אל העמוקים, הוא נתלה עליי כשרגליו כרוכות סביבי וידיו גם כן.
"אתה יודע כמה התגעגעתי אליך?" שאלתי ונשכתי את שפתיי.
לא, לא רק לסקס, תרגעו.
"כמה?" הוא שאל במתיקות, מתבייש מעט.
"אני אראה לך היום בלילה כמה." אמרתי עם חיוך ממזרי, והוא הפך לאדום.
טוב, גם לסקס התגעגעתי.
נכנסנו אל המלון דרך הבריכה, ידו בידי, וראינו את כולם שם, כולם. החברים שלי וגם החברים של תומאס. ממתי כולם התקרבו ככה?
"ידעתי." מאט אמר בגלגול עיניים.
"תומאס?" אוליביה מלמלה.
אני הסתובבתי לתומאס והתכופפתי אליו, אוחז בפרצופו המתוק ומנשק אותו.
"מתוקים.." אוליביה מלמלה בחיוך קטן.
דיימון נתן כיף למלאני ושניהם צחקו.
מה הקשר בין שני אלה?
מרקו טפח על גבו של תומאס וחייך אליו יחד עם קווין.
"איך שניכם קשורים?" שאלתי את דיימון ומלאני והבטתי בהם בבלבול, כמו תומאס.
"די תכננו את זה.." מלאני חייכה.
הם תכננו שניפגש כאן?
"דיימון אתה חתיכת דפוק." מאט אמר לו, הוא שונא את תומאס ועדיין אין לי מושג למה.
"את גם קשורה לעניין עם החתונה?" שאלתי אותה ותומאס הביט בי לא מבין.
"כן." היא שוב חייכה אליי וגם אליו.
"עכשיו אני מבין למה אמא שלי התעקשה שאבוא לעזור להם בחתונה שלך.. " וזאת כשהתנגדתי לכך כי תומאס ואני נפרדנו אז,
"מה, אמא שלי גם קשורה לזה?" פערתי את עיניי, אם אמא יודעת עלינו, למה היא לא אמרה לי כלום על זה?
"זה אני לא יודעת." מלאני השיבה.
"יופי, זוג יונים, כולנו שמחים בשבילכם!" מאט רטן ונכנס למלון בהפגנתיות.
אמרתי לתומאס שאני כבר חוזר ונכנסתי אחריו, "היי מאט! מה עובר עליך?"
"כלום, מה עובר עליי?" הוא שאל בגיחוך.
"למה אתה לא יכול להיות שמח בשבילי?" הבטתי בו בתסכול.
זה החבר הכי טוב שלי, אני תמיד שם בשבילו, ולמרות שלא אכפת לי משום דבר, הוא עדיין חשוב לי ודווקא כן אכפת לי ממנו.
"זה פשוט, אתה כל הזמן איתו..." הוא רטן בגלגול עיניים, נראה פגוע.
"זה כל העניין?" חייכתי אליו.
"כן, זאת אומרת.. אתה כבר לא יוצא איתנו ואתה מעדיף להיות איתו, זה מעצבן." הוא נאנח ורקע ברגלו כמו ילד קטן.
יש לי את תומאס, אני לא צריך עוד ילד כאן.
"ומה אתה חושב שיקרה כשאתה תכיר בחורה?" הרמתי גבה.
"ניק, נו באמת." הוא התעצבן.
"בסדר אתה צודק, אני אחלק את הזמן שלי ביניכם." גיחכתי אליו והוא חייך כמו ילד קטן ומטומטם.
"אז זה בסדר." הוא נתן לי אישור, זהו, עכשיו אני ותומאס יכולים לצאת שוב, איזה מזל.
נ.מ תומאס:
נכנסתי לחדרי ומלאני נכנסה אחריי, עומדת מולי.
"מלאני, למה עשית את זה?" הבטתי בה בחוסר הבנה.
למה היא עשתה את כל זה? קירבה את ניק אליי בכל דרך אפשרית..?
"כי אתה אחי התאום, מצחיקול." מצחיקול🤭
"ואני רוצה שתהיה מאושר.." באמת?
"אני לא רוצה שתהיה כמוני.. אני רוצה שתלך אחרי האדם שאתה אוהב." היא ליטפה את פניי ואז חיבקה אותי חזק.
"מה אני אעשה עם החתונה..?" דמעות עלו בעיניי, נזכר בגורל שמצפה לי.
"אני אעזור לך, אני תמיד אהיה לצידך, תומאס.." אני באמת אוהב אותה.
"ואני אוהבת אותך." אני לא מאמין..
היא בחיים לא אמרה לי את זה.
מלאני, אחותי, אוהבת אותי..
"גם אני אוהב אותך, מלאני."
___________________________________
שעת הערב המאוחר הגיעה, כבר אכלנו ארוחת ערב ועכשיו ניק לקח אותי אל החדר שלו.
"מאט ודיימון לא כאן?" שאלתי בחשש.
למרות שהחדרים שלהם לא צמודים אלינו, הסוויטה עדיין מחוברת עם סלון אחד, ואני מפחד שהם עלולים לשמוע אותנו..
"לא, אל תדאג." הוא התקרב אליי ונישק את שפתיי, ואז את צווארי יורד לאט לאט, עד שמוריד ממני את החולצה ומתכופף, ומנשק את בטני. הוא תפס במותניי ושוב התרומם אליי, "קדימה, בוא נתפשט."
פערתי את עיניי לרגע אבל אז נשכתי את שפתיי ועשיתי כפי שאמר.. אני גם רוצה את זה בדיוק כמוהו.
"בוא." הוא תפס בידי ופתח את הדלת למרפסת.
"מה? לא!" צעקתי בבהלה כי אני פאקינג עירום כאן.
"אתה סומך עליי?" הוא חייך את החיוך השובה שלו.
"כן.." ואני נשביתי.
יצאנו החוצה והיה שם ג'קוזי, ניק נכנס ואז תפס אותי שהייתי מהוסס, והכניס אותי יחד איתו.
המים היו כל כך רותחים, וגם האווירה התחילה לרתוח. ניק הושיב אותי עליו, על הברכיים, כן? והתחיל לנשק אותי בתשוקה ואפילו תאווה, הוא כמעט אכל אותי שם.
ואז הוא תפס בישבני, מביט בי ומחייך, "התגעגעתי גם אליו."
חייכתי במעט מבוכה אבל מיד תפסתי את צווארו ונישקתי אותו כל כך חזק כי לא התאפקתי.. ירדתי לצווארו והוא בינתיים הרשה לעצמו לגעת בגופי, זה היה בסדר מבחינתי, כי זה ניק.. נכון? זה ניק..?
"די, תפסיק!" צעקתי כשהוא הכניס את האצבע שלו לתוכי.
"הכאבתי לך?" הוא נלחץ ומיד הוציא את האצבע, מסתכל עליי בדאגה ואני רוצה לבכות.
"מה קרה?"
נזכרתי בלילה ההוא.. כשבלייק היה שם..
ונגע בי.. לא רציתי והוא נגע, לקח בלי שנתתי.
לא שכבנו.. אבל הוא נגע, איפה שרק רצה.
"תומאס, דבר אליי.." הוא אמר בדאגה ואני עצרתי את הדמעות. לא רוצה לבכות יותר, זה מיותר, וזה לא מגיע לניק שכל כך אוהב אותי.. וחיכינו לזה כל כך הרבה זמן, לרגע הזה.
חזרתי לנשק אותו במהירות, באינטנסיביות שלא נתנה לו שנייה לעצור ולשאול אותי מה קרה.
כי אם הוא ישאל, מה אני אגיד?
אני לא מסוגל..
"תומאס!" הוא הרחיק אותי ממנו בחוזקה לאחר שלא הפסקתי לנשק אותו.
דמעות ירדו מעיניי בחוסר שליטה וניק הניח את ידיו בשני צידי פניי, מוחה אותן עד שאני נרגע מעט בזכות המגע הנעים שלו.
"תספר לי מה קרה, קטן שלי.." הוא הביט בי באהבה, אני מרגיש בטוח איתו..
אני מסוגל לספר לו.
"הוא נגע בי ולא רציתי.." דמעות שוב ירדו מבין שתי עיניי, ייבבתי החוצה את הכאב.
הוא לא זז ממני ולא התרחק, הוא נשאר איתי, תופס בפניי ושוב מוחה את דמעותיי החוזרות.
"אני כאן איתך, זה רק אני, תומאס..
אני שומר עליך."
המילים שלו יכולות לרפא אותי מכל פצע מדמם שקיים בי.
הוא ירפא אותי.
המלאך השומר שלי.
..
If you only knew I'll allways take
care of you, would you believe me?
💜
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מזכירה, פרק הבא הוא לפני אחרון 😕