אני לא מאמינהה זה סוף סוף קורההההה
טוב אני לא אפריע לכם יותר מידי. יש לי פרק שלם לזה. צ'או.
***********************************************************************
נ.מ. פרסי
לקחתי נשימה עמוקה והתכוננתי ללכת לכיוון החופה. על המים, כמובן. עדיין היה לי קשה לעכל את מה שקורה. כשאתה חצוי, הפחד למות תמיד מרחף מעליך. הפחד שהאנשים שאתה אוהב ילכו, בלי אפילו לומר שלום, חזק, לפחות אצלי, הרבה יותר. אני לא מצליח לעכל איך אני ואנבת' שרדנו את הכל. מפלצות, אלים, טיטאנים, וכמובן, איך מערכת היחסים שלנו שרדה? איך המלאכית הזאת יכולה להתעורר בכל בוקר ליד מישהו כמוני?
פייפר, וויל וניקו (גם אני הייתי מופתע) התחילו לנגן ולשיר. זה היה הסימן שלי לצאת. הרגליים שלי סירבו לפקודה שנשלחה מהמוח שלי והתחילו לרעוד.
"אני מאמינה בך, פרסי." אמא שלי אמרה לי.
"זה בכיס שלך." פוסידון ופול הוסיפו. התחלתי ללכת לכיוון החופה והרמתי את הראש. אמא שלי ופול החזיקו לי את הידיים, ועל הפנים שלהם היו החיוכים הכי גדולים שאי פעם ראיתי. שניהם נישקו לי את המצח ופוסידון לחץ לי את היד. הם עזבו אותי באמצע השביל והלכו למושבים שלהם בשורה הראשונה. כשהגענו לחופה, פייפר, הייזל, פראנק וג'ייסון החזיקו ידיים בזוגות והתחילו גם ללכת לכיוון החופה. הם עלו לחופה וחייכו אליי. ג'ייסון טפח לי על השכם.
"עשית בחירה מצויינת."
היו שם בערך 500 אנשים. מחנה יופיטר, מחנה החצויים והמשפחות של שנינו, כולל הצד האלוהי, כולם ישבו שם וחיכו. הסתובבתי כדי לראות על מה כולם מסתכלים, וראיתי את הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי. אנבת' ירדה לחופה בשמלת הכלה שלה, שהצבעים בה השתלבו בצורה מושלמת עם האגם. אבא שלה, דוקטור פרדריק צ'ייס, החזיק לה את היד, ולהפתעתי, אתנה החזיקה לה את היד השנייה. פרדריק נישק לה את המצח, אתנה לחצה לה את היד והם חזרו למושבים שלהם. ירדתי לשביל ומיד חיבקתי את אנבת'. אני יודע שזה לא בדיוק מה שנהוג לעשות, אבל זה היה מה שצריך להיעשות.
"אני אוהב אותך. אני כל כך אוהב אותך..." אמרתי וניסיתי לעצור את הדמעות.
"אני אוהבת אותך אפילו יותר."
עלינו לחופה. אנבת' הייתה יפהפיה. אלוהית. עוצרת נשימה. כל כך הרבה תיאורים שלצערי לא יכנסו בנדר שלי. אגב, תהיתם לגבי הנדר שלי? כתבתי אותו אתמול. נשארתי ער עד שתיים בלילה, ביקשתי עזרה מפול, מאמא שלי, אפילו מליאו (הייתי עד כדי כך נואש). בסופו של דבר, הגעתי לנדר המושלם. טוב, הוא מאוד רחוק ממושלם, אבל אני אוהב אותו. כירון, שחיכה לנו על החופה, לחץ לשנינו את היד. גרובר חיבק את שנינו מאחור.
"גבירותי ורבותי, התכנסנו כאן היום, לחזות בטקס החתונה של שני החצויים האלו, בחור ובחורה מופלאים שהיה לי הכבוד להכיר ולאמן מקרוב. שניהם חצויים חזקים, והאהבה שלהם זה לזו חזקה יותר משניהם יחדיו. הם מכירים כבר שש שנים, ובכל שנה האהבה שלהם רק גדלה. הם שרדו את הגיהנום, טרטרוס הנורא, וחצו את כולו מאוהבים. פרסאוס ג'קסון, האם אתה לוקח את אנבת' צ'ייס להיות לך לאישה?"
"אין דבר שאני רוצה יותר מזה."
"אנבת' צ'ייס, האם את לוקחת את פרסאוס ג'קסון לבעלך?"
"שכחת משהו קטן."
"מה?"
"קוראים לי אנבת' צ'ייס ג'קסון."
נ.מ. ניקו
"הם כאלו חמודים..." וויל לחש לי.
"כ-כן..." אמרתי. וויל ניגב דמעה שזלגה לי על הלחי.
"אוי, תפסיק! אמרת שהתגברת עליו!"
"בוודאי, וויל... א-אני..."
"אתה מה?"
"אני תמיד בוכה בחתונות... זה די מביך... הם פשוט כל כך חמודים..."
"אוווו." פייפר אמרה. וויל חיבק אותי. כשחיבקתי אותו חזרה, הבנתי איך פרסי ואנבת' מרגישים. אחרי כל הזמן הזה לבד בעולם, מצאת מישהו שאוהב אותך. שאתה לא יכול להיפרד ממנו, אפילו לא לשניה. למדתי לאהוב את מערכת היחסים של פרסי ואנבת'. את האהבה בניהם, ואני כל כך שמח על כך. מצאתי את וויל רק בזכות זה שקיבלתי אותם. שהשלמתי עם עצמי. וויל חיבק אותי חזק יותר, ואני המשכתי לבכות דמעות של שמחה.
נ.מ. אנבת'
"עכשיו לנדרים. אנבת'?" כירון קרא. אנבת' הוצאתי פתק מהכיס שהכרחתי את וויל לתפור.
"פרסי. מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך, מזיל ריר על כל המיטה שלך, ידעתי שאתה האדם שאני רוצה להיות איתו. התאהבתי בעיניים הירוקות האלו, שמביעות כל כך הרבה, שאפשר לראות בהן את הרגשות שלך, גם כשאתה מסרב לחלוק אותם. אני תמיד אהבתי אותך, ותמיד אוהב. אהבתי אותך בגיהנום. אהבתי אותך בקרבות. אהבתי אותך כשתמכת בי. אהבתי אותך כשהחזקת לי את היד והבטחת לי, 'את לא תיעלמי לי. לעולם לא.' המילים האלו תמיד נשארות, וישארו בראש שלי. הן מזכירות לי שלמרות כל הלחץ, כל הכאב, יש בעולם הזה מישהו שאוהב אותי. מישהו שיבחר אותי, שיעדיף אותי, על פני כל דבר אחר. אני אוהב אותך תמיד, ואני מבטיחה לך, אני לא נעלמת לשום מקום." סיימתי בחיוך גדול וראיתי שפרסי מתאפק לא לנשק אותי. גם לי היה קשה להחזיק את עצמי.
"פרסי?"
"אנבת'. אנני. עכשיו, אני רשמית בעלך. אבל אני לא חושב שמגיע לי התואר הזה. אני לא הבעלים שלך. את כל כך חזקה, כל כך עצמאית, כל כך יפהפיה, כל כך מדהימה, ואת הבעלים שלי. את הבעלים של הלב שלי. את זאת שלקחה אותו, למרות שלקח לי זמן להבין כמה מדהימה את. היום, אני לא מסוגל לדמיין את החיים שלי בלעדייך. את תמיד היית שם בשבילי, ואני מבטיח שאני תמיד אהיה שם בשבילך. כשאת צריכה אותי, וגם כשאת לא. אני תמיד אחבק אותך ואתמוך במה שתעשי. אני כל כך אוהב אותך, שכבר נראה לי שמיותר להגיד את זה. אבל אני אמשיך להגיד לך, כל יום, כשאתעורר לצידך. הבעלים שלי. הבעלים של הלב שלי." פרסי התחיל לדמוע ואני מודה שגם אני.
גרובר הושיט לנו את הטבעות, שהשמות שלנו חתומים בפנים בסוג של ראשי תיבות שפרסי חשב עליהם. בהתחלה, שני השמות שלנו לא נכנסו להזמנה, ופרסי הציע שנקצר את ה"פרסי ג'קסון ואנבת' צ'ייס" ל"פרסבת' ". (עם קצת עזרה אלוהית, השמות בסופו של דבר נכנסו להזמנה.)
"אתה רשאי לנשק את הכלה." כירון קרא. פרסי התקרב אלי, ואני אליו, כמו אל מגנט. זה הרגיש בדיוק כמו הנשיקה הראשונה שלנו. באמצע קרב, לא היה אכפת לנו משום דבר, רק אחד מהשני. עכשיו, לא היה שום קרב, וזאת לא הייתה הנשיקה הראשונה שלנו, אבל כשהרגשתי את השפתיים שלו על שלי, ידעתי שזה מה שנועד להיות. אני והוא. לנצח. ולא רציתי להתנתק אף פעם.
נ.מ. מגנס
"אממ... היי. אתה יודע, אומרים שזה מזל טוב להתנשק בחופה..." אמרתי.
"אוי, תשתוק כבר." אלכס משך אותי לנשיקה. אם תהיתם, קנינו לו גם טוקסידו וגם שמלה, שניהם בורוד וירוק זורחים, ואמרנו שנחליט ביום החתונה עצמו. היה נחמד לנשק אותו שוב, כשהוא לא מרוח בשוקולד. אנבת' סיפרה לי על הנשיקה שלה ושל פרסי מתחת למים. נחשי מה, בת דודה? ניצחתי אותך! אני נישקתי מישהו מתחת לשוקולד!
"היי, תראה, האימו והגולש מהתזמורת מתנשקים."
"אני מתערב איתך שהם העתיקו מאיתנו."
"בוודאי, כי אנחנו כאלו מודלים לחיקוי."
"זה בגלל הטוקסידו שלך. מי לובש ורוד וירוק לחתונה?"
"מי לובש חליפה כחולה לחתונה? אתה נראה כמו הנרי השלישי או משהו!"
"אתה הכרחת אותי ללבוש את זה! אני שונא כחול!"
"זה מחמיא לך..."
"תודה." אמרתי. אם כבר מדברים על האימו והגולש, הם התקדמו לכיוונינו.
"היי. אתה מגנס, בן הדוד של אנבת', נכון?" הגולש אמר.
"כן."
"אני וויל, זה ניקו." וויל לחץ לי את היד וניקו לחץ לאלכס את היד.
"אני ממש אוהב את החליפה שלך." וויל אמר לאלכס.
"תודה רבה. הבנתי שאתה עיצבת את השמלה של הכלה, זה נכון?"
"כן, וגם את רוב החליפות פה."
"יש לי כמה שרטוטים של שמלות שאני אשמח אם תוכל לעזור לי איתם..." אלכס אמר.
"אני אשמח."
"רגע... אתם שניכם מתים, נכון?" ניקו אמר והזיז את היד שלו למעלה. הרגשתי כאילו חוטים בלתי נראים מושכים את היד שלי למעלה, בדיוק לאן שהיד של ניקו הצביעה.
"מ-מה...."
"מגניב."
"ניקו, אתה לא יכול פשוט להסתובב בחתונה ולשלוט באורחים המתים! אנחנו דיברנו על זה. תסלחו לו, הוא בן האדס."
"הבחור של השאול?"
"בדיוק."
"היי... רוצים לשבת איתנו בשולחן?"
"אני לא מעוניין שישלטו בי, אם זה בסדר."
"בסדר גמור. אני מבטיח שאני לא אשלוט בכם."
נ.מ. פרסי
האולם נראה מדהים. הכל כוסה בלבן ואורות חמימים שאני די בטוח שהיפנטו אותי באיזשהו שלב. האוכל הוגש לשולחנות, כמו תמיד, אבל הפעם אמא שלי הכינה אותו. אני ואנבת' ישבנו בשולחן של הצוות, מקום מכובד שבדרך כלל חצויים לא זוכים לשבת בו, אבל אנבת' לא בדיוק רצתה לשבת ולאכול.
"את בטוחה שאת לא רוצה לאכול כלום?"
"ממש לא."
"אבל... אמא שלי הכינה כל כך הרבה אוכל...."
"אני רוצה לרקוד עם החתן שלי." היא אמרה. עד כמה שלא רציתי להודות בכך, זה בדיוק מה שאני רציתי לעשות. לא היה אכפת לי כמה האוכל טעים (סליחה אמא), אני רוצה לרקוד. עם הכלה שלי. כל הלילה.
"ואני רוצה לרקוד עם הכלה שלי."
בדיוק בזמן, פייפר, וויל וניקו שלפו את כלי הנגינה שלהם והתחילו לנגן את שיר הסלואו שלנו. אני אגלה לכם סוד, אני ואנבת' בכלל לא התאמנו. חשבנו שזה מיותר, וזה בהחלט היה. לפחות בשבילה. היא הסתובבה כמו רקדנית מקצועית ואני עשיתי כמיטב יכולתי (לא ממש הרבה) לעמוד בקצב שלה. כשהסתובבנו, ראיתי שפייפר, וויל וניקו יושבים בשולחן עם מגנס ואלכס. ידעתי שהם יסתדרו. ג'ייסון, ליאו, פראנק והייזל גם חלקו שולחן וקליפסו ישבה עם כמה בנים מביתן אפולו.
השיר נגמר וליאו קם לעמדת הדיג'יי. הוא התחיל לנגן שירים שבכלל לא הכרתי, וראיתי שורה של אנשים שמעולם לא ראיתי באף מחנה קמים ורוקדים.
"מי אלה?" לחשתי לליאו, "ומה זה הפלייליסט הזה?"
"הם בחרו את זה. הם... די יודעים הכל על החתונה. קוראים להם 'מעריצי פרסי ג'קסון.' "
"למה יש לי מעריצים? ומה הם עושים פה?!"
"שמעת אי פעם על ווטפאד?"
"אממ... כן...?"
"מישהי שם כתבה את הסיפור של החתונה שלך. הם קראו אותו. ועכשיו הם פה."
"זה... מעניין. מוזר, אבל מעניין." אמרתי. השירים ש'מעריצי פרסי ג'קסון' בחרו לא היו כל כך נוראיים, ובכל אחד מהם היה קמצוץ ממערכת היחסים שלי ושל אנבת'. אני יכול להתרגל למועדון מעריצים.
אחרי שעות של ריקודים, איחולי מזל טוב, חיבוקים, דמעות - עשויות מאושר טהור ורק קצת אוכל (אנבת' הסכימה לאכול עוגה בסופו של דבר), החזקתי לאנבת' את היד. התקדמנו על הנהר, בעזרת פוסידון, ולשם שינוי, לא הבטתי לאחור - אלא קדימה. לעתיד המתוק שמחכה לי עם אנבת'. בלי מלחמות. בלי מפלצות. בלי מסעות חיפושים. רק שנינו. פרסי ואנבת'. פרסבת'.