ליעם יצא כמעט משטח הבית שלו, אני המשכתי לרדוף אחריו...אבל לפתע מכונית לבנה ויפיפה חסמה את דרכי.
עצרתי את עצמי מיד בבהלה, החלון הכהה של הנהג לאט, לאט...נפתח.
עיניי הביטו בבילבול כשהחלון כבר ירד לגמרי, אישה צעירה בשנות
ה - 20 שלה הופיע מולי.
בעודה עם משקפיי שמש גדולים, היא הייתה יפיפיה...
בחנתי אותה לרגע, שיערה החום גלש יפה עד ליותר מהכתפיים, לא ארוך מידי ולא קצר מידי...
יכולתי לראות את עינייה, כשהיא הורידה את משקפיי השמש שלה לרגע.
הם היו חומות כדבש, היא הזכירה לי מישהו פתאום, מישהו מאוד מעצבן...
״תיכנסי.״ אמרה, בלי עוד מילה נוספת.
״מה?״ שאלתי, אני לא מכירה אותה. למה שהיא תבקש ממני להיכנס למכונית שלה?
״תמהרי ותיכנסי.״ שוב אמרה. ״את צריכה לתפוס אותו נכון?״ המשיכה עם חיוך קטן.
״כן...״ עניתי אוטומטית.
אבל מאיפה היא יודעת? היא מכירה אותו...? אני אף פעם לא ראיתי אותה בעבר. אבל אם היא הגיע לשטח הבית של ליעם...היא בטח קשורה איכשהו אליו.
בלי לחשוב החלטתי לעלות למכונית, התבלבלתי לרגע בצדדי המכונית מרוב שהייתי בהלם. הייתי לגמרי מעופפת...ראיתי את פניה המחייכות, היא בטח צוחקת עליי...עליתי למכונית מיד בריצה, שמתי חגורה ומיד היא התחילה לנסוע בלי לחכות לרגע.
היא הסתובבה במהירות, תקפה את ראשי סחרחורת קלה...היא נוסעת ממש מהר!!
הגענו לכביש הפתוח והרחב, בעודי מחזיקה בחגורה ומתפללת שלא תהיה תאונה כלשהי.
הרגשתי שאני יושבת ליד נהגת שודים, זה היה מטורף!!
לפתע קלטתי את המכונית השחורה שבו ליעם נסע, היא מצא אותו!
ליעם הביט בנו דרך המראה והגביר את המהירות שלו עוד יותר וכך גם אנחנו.
הנסיע הייתה כל כך חלקה, אך מהירה מאוד! כאילו אנחנו בתחרות מירוץ.
הסטתי את עיניי לרגע לעבר הבחורה, היא נחושה כל כך לתפוס אותו.
מה קורה כאן...?!
היו כל כך הרבה סיבובים חלקים ומפחידים, הסחרחורת התגברה עוד יותר.
אני מקווה שזה יגמר מהר...
לאחר כמה דקות, הבחורה השיגה אותו סוף כל סוף, הסתובבה הצידה וחסמה את המכונית שלו ישר בלי לפחד.
כך שלליעם לא נותר ברירה אלה לעצור, אחרת הייתה תאונה נוראית.
התנשפות גדולה יצא מפי כשעצרנו לגמרי! בעודי ממשיכה להחזיק בחגורה.
מה היה הרגע...
אותה בחורה הורידה את החגורה וירדה מהמכונית מיד, עם מוט אדום וארוך.
מה לעזעאל!? הסתכלתי מבולבלת, למה שהיא תצא עם מוט מעץ!?
היא הולכת לפגוע בו??
ליעם יצא מהמכונית השחורה בעצבים. ״יש לך משאלת מוות?״ פנה אליה.
היא התקדמה אליו, אך לא בדרך הנורמאלית...אלה בסלטות מגניבות וחדות.
היא התחילה לתת לו מכות קטנות עם המוט, בזמן שליעם חוסם את המכות שלה ופולט מפיו ״איה.״
הייתי המומה לגמרי, היא פושעת או משהו!?? למה שתרביץ לו עם מוט ארוך?? הוצאתי את החגורה ויצאתי מהמכונית במהירות.
עיניי קלטו שהמכות שהיא נתנה לו לא היו ממש מכות, יותר אפשר להגיד... נזיפות קטנות.
״תפסיקי! תספיקי!״ אמר לה בצעקה.
היא עצרה כשהמקל מופנה אליו באיום, ״זה עדיין לא מספיק לך?״ ״מי לימד אותך להתייחס לבנות ככה?״ נזפה בו עם קולה הפעם.
אחותי, את אפילו לא יודעת כלום!״ הזיז את המקל ממנו.
״אחותי!״ חזרתי אחריו בלחש, זאת אחותו!?? בגלל זה היא הזכירה לי מישהו...עכשיו אני מבינה הכל.
היא הביטה בי בחיוך רחב, התקדמה כמה צעדים אלי. ״מצטערת, אני מתנצלת בשם אחי הלא בוגר.״ אמרה. הייתי בהלם לגמרי.
סובבתי את ראשי מיד בשליליות, כאות שהכל בסדר ושהיא לא צריכה להתנצל.
אבל איך זה שהם דומים, האופי שלה הרבה יותר בוגר משלו...היא שונה.
״בואו נלך הביתה קודם ואז תוכלי לספר לי הכל.״ הנהנתי מהר בביישנות.
״אני...״
״היא מורחקת מהבית שלי!״ ליעם קטע אותי פתאום.
״האם אתה רוצה להיות מורחק?״ השיבה לו בחוצפה.
הוא לא ענה ורק סובב את פניו הצידה, ״בואי נלך.״ פנתה אלי חזרה בחיוך.
היא פתחה את דלת המכונית שליד הנהג ודחפה אותי פנימה, בעודי עדיין המומה מהכל.
היא סגרה אחרי, הסתובבה לכיוון מושב הנהג. ״אני אמרתי שהיא לא מורשת להיכנס לבית שלי!״ שמעתי את קולו מהמכונית.
״תיזהר בנהיגה שלך חזרה.״ אמרה ונכנסה פנימה למכונית.
איפשהו הרגשתי הקלה, אולי בזכות אחותו אוכל לסדר את הדברים בנינו...אולי כך...ליעם יסכים לדבר איתי, גם אם זה יהיה לכמה דקות בודדות.
השולחן היה מפואר, כל כך הרבה מתוקים ומאכלים מכל מיני סוגים, זאת לא הפעם הראשונה שאני מגיע לבית הגדול הזה...אבל לא אוכל לעכל את העובדה שהכל פשוט יקר כל כך! ושעוד אני נמצאת בבית כזה.
זה פשוט לא מרגיש אמיתי, או אני יותר נכון להגיד...
אחותו ארחה אותי אצלה עם ארוחה ענקית ולא רק אני התיישבתי שם, גם מייקל וטום היו והצטרפו לארוחה הגדולה.
בלעתי את רוקי כשעיניי פגשו בכל מאכל מגרה שקרץ לי, המזלג התנגש בשפתיי. חושבת מה לקחת לעצמי. מרוב שיש, קשה לבחור.
״תאכלו הרבה חברים.״ אמרה בידידות ובחיוך קטן.
אני עדיין לא מבינה איך היא כל כך שונה ממנו באופי, היא נדיבה והוא...והוא...פשוט מניאק!
״עבר די הרבה זמן נכון?״ פנתה לבנים.
השומר הראשי של ליעם נכנס באמצע פתאום, כולנו הבטנו בו. ״הוא מסרב לרדת למטה.״ הסביר.
״הוא לא ימות אם הוא יפסיד ארוחה.״ השיבה לו בחזרה, בחיוך חביב.
לפתע הרגשתי רגשות אשמה, ליעם לא יורד בגללי...בגלל שפגעתי בו! אולי לא הייתי צריכה לבוא בכל זאת.
השפלתי את ראשי, שוב לא הייתי מרוכזת...אלה אם באמת פגעתי בו או לא...
״אז? הילד חסר ההתחשבות שהחליט לצום, התחיל מלחמה ילדותית? ואתם כולכם מסכימים לזה?״
אמרה פתאום, חזרתי להתרכז שוב בדבריה.
כשחושבים על זה...היא ממש קשוחה, אך בבוא הזמן מגניבה!
״אני נגד זה, אני לא יכול לעמוד בשקט ולראות איך F-4 מתפרקים ככה.״ ענה טום חסר מצב רוח.
לאחר תשובתו היא הביטה במייקל, ״גם אני לא ממש בעד זה, אבל...״ השפיל את ראשו לרגע.
״אוקיי, זה מספיק.״ קטע אותו. ״המשרת, לי.״ פנתה לבן אדם שעמד מולנו עם מדים עולמים.
״כן, גברתי?״
הברווז מבייג׳ינג, ושאר המאכלים המיוחדים משנגחאי והקינוח המתוק שהבאתי מחול, תביא את כולם לפה בבקשה.״ ביקשה בנימוס. ״או! ואל תשכח בקבוק של קריסטל.״
״כן, אני מבין. אביא את כל זה מיד.״ הוריד את ראשו והלך.
״ליסה, תאכלי הרבה אוקיי?״ הביטה בי בחיוך מתרגש.
עיניי פנו אליה מהצלחת, ״אם את הולכת לצאת נגד האידיוט הזה, את תצטרכי את הכוחות שלך.״ הסבירה, האוכל עמד בפי, כשאני מחייכת בביישנות.
לא בהכרח הרגשתי בנוח, למרות שהיא הייתה מאוד נחמדה! אבל כשאני מודעת לכך שמישהו לא יורד לארוחה בגללי ורוצה להעיף אותי מפה...מרגיש מתסכל.
הבנים הביטו זה בזה מבולבלים מדבריה, היא הרימה את כוס השמפניה שלה באוויר לכיוונינו. ״בשביל האידיוט הבוגר שלמעלה, לחיים!״ חייכה וכולנו הצטרפו אליה.
עיניי בחנו אותה, יש לי תחושה שרק בזכותה הכל הסתדר...
לאחר הארוחה, היא לקחה אותי עם הנהג שלה אל ביתי הקטן, כל הדרך שתקתי. לא יודעת למה, אבל הרגשתי מבוכת, אולי בגלל שזאת אחותו...המכונית עצרה כשהגנו אלי.
״אני מודה לך על היום.״ אמרתי לה והורדתי את ראשי מנימוס.
״אני אקבל את התודה הזאת יותר מאוחר.״ עיניה אורו לעברי, איך היא כזאת נדיבה?
״אבל...״ השפלתי את ראשי, הרגשתי בכל זאת אשמה על הכל. היא אחותו...ופגעתי בו...איך היא יכולה לקבל את זה?
״למה את מתנהגת...״ באתי להגיד בחשש. ״כל כך נחמד כלפייך?״ השלימה אותי מיד.
הנהנתי בראשי בעדינות, ״את פגשת את אמא שלי נכון?״
״כן.״ שוב הנהנתי. היא גם לא דומה לאמא שלה, אם כבר מזכירים אותה.
חייכה, ״בטח הקושי להיכנס לגן עדן הוא בדיוק כמו...שלאדם עשיר יהיו חברים אמיתיים.״ עצרה לשניה. ״אבל, אמא שלי אפילו מאמינה שאדם לא צריך חברים.״ המשיכה.
״למה?״ שאלתי בתמימות.
״אף אחד לא מספיק טוב...בשביל להיות חבר של היורש של חברת שינווה. ובטוח שלא יכול להיות חבר.״ הסבירה את מחשבותיה של אימה.
שתקתי, לא ידעתי שאי פעם אפגוש אדם שמאמין בזה...כל כך הרבה מחשבות התרוצצו במוחי, אז איך אפשר לחיות בלי שיהיה לך אפילו חבר אחד לדבר איתו? לשתף אותו בהכל, להתייעץ, לצחוק...
״אבל לליעם יש את F-4.״ אמרתי כשנזכרתי בחבריו הטובים.
״זה נכון.״ חייכה. ״למישהו בעל סטטוס גבוה כמו שלו ואחד שלא חסר לו כלום...זה נס בשבילו שיהיו לו חברים כמו F-4.״
השפלתי את ראשי שוב, עכשיו באמת הרגשתי אשמה! יש לו חברים כל כך טובים ובגללי...הכל פשוט נהרס! ״אני מצטערת, זה בגללי ש F-4 מתפרקים.״
היא נאנחה לרגע בחיוך, היא כלל לא הייתה ניראת מאוכזבת מיזה.
״הוא לא היה עוזב את החברים שלו ככה. בנוסף, אני דווקא מודה לך.״ צחקקה לעצמה.
״סלחי לי?״ שאלתי כדי לוודא ששמעתי טוב. למה שהיא תודה לי על זה?? אני רק הרסתי הכל...
״את פתחת את הדרך בשבילו, כדי שיוכל להיות יותר אנושי.״ עיניי מצמצו כמה פעמים בבילבול. ״אם חברות היא מצב שמספק אהבה, היא מצב שנחוץ.״ שפתיי נצמדו זו לזו בריכוז.
״תכיני את עצמך, החל ממחר, אני אהפוך להיות מאוד קדחנית.״ אמרה בזהרה מצחיקה.
חיוך קטן יצא משפתיי, למרות שלא ממש הבנתי את דבריה...בכל זאת נהנתי לדבר איתה. היא ממש נדיבה ונחמדה.
יצאתי מהמכונית, ״להתראות.״ נפרדתי ממנה לפני שסגרתי אחרי את הדלת. ״ביי!״ השיבה בחיוך מתוק.
עמדתי וחיכיתי שהמכונית תיסע, כשהיא נסע עמדתי והבטתי בה.
היום שלי היה בהחלט מבלבל ומוזר...