תשמעו, לא בחרתי להיות חצוי.
אם אתם קוראים את הספר במחשבה שאתם כאלה,
זה מה שאני מייעץ לכם: תסגרו אותו כאן ועכשיו. תאמינו
לשקרים שאמא או אבא שלכם סיפרו לכם מלידתכם ותנסו
לחיות חיים נורמליים.
מסוכן להיות חצוי.מפחיד.בדרך כלל זה מוביל לזה
שתהרגו בדרכים מכאיבות ומאוד לא נעימות.
אם אתם ילדים נורמליים שקוראים את הספר כי אתם חושבים שזו יצירה בדיונית, מעולה.תמשיכו לקרוא.אני
מקנא בכם שאתם יכולים להאמין ששום דבר מזה לא קרה
באמת.
אבל אם בין הדפים אתם מוצאים את עצמכם-אם משהו
מתעורר אצלכם עמוק בפנים-תפסיקו לקרוא מ י ד.
ייתכן שאתם כמונו. ומרגע שאתם מודעים לכך,זה רק עניין של זמן עד שהם ירגישו
וייובאו לחפש אחריכם.
שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם.
קוראים לי פרסי ג'קסון.
אני בן 12.עד לפני כמה חודשים הייתי תלמיד
בפנימית יאנסי, בית ספר פרטי לילדים בעייתיים מצפון מדינת
ניו יורק.
האם אני ילד בעייתי?
כן.הו כן.
כדי להוכיח את זה הייתי יכול להתחיל בכול נקודה שהיא
בחיים הקצרים והאומללים שלי, אבל העניינים התחילו
להשתבש באמת במאי האחרון, כשהכיתה שלי, כיתה ו׳,יצאה
לטיול במנהטן-עשרים ושמונה ילדים מופרעים ושני מורים
באוטובוס צהוב, נוסעים לראות פרטי אומנות יוונים ורומיים
במוזאון מטרופולין לאומנות.
אני יודע-זה נשמע מזעזע. רוב הטיולים של פנמיית יאנסי
היו כאלה.
אבל מר ברונר המורה שלנו ללטינית, עמד בראש הטיול הזה,
אז היו לי תקוות מסויימות.
מר ברונר היה גבר בגיל העמיד, מרותק לכיסא גלגלים
חשמלי. היה לו שיער דליל וזקן פרוע ומקטורון טטוויד מרופט
שתמיד נטף ממנו ריח קפה. לא הייתם חושבים שבן אדם כזה
יכול להיות מגניב,
אבל הוא סיפר סיפורים ובדיחות ונתן לנו לשחק בכיתה.
היה לו גם אוסף מדהים של שיריוניות וכלי נשק
רומיים, אז הוא היה המורה היחיד שלא נרדמתי בשיעורים
שלו.
קיוויתי שהטיול יעבור בסדר.או לפחות לשם שינוי לא אסתבך בצרות.
כן, ממש.
אתם מבינים, דברים רעים קורים לי בטיולים למשל בבית
הספר הקודם שלי, בכיתה ה׳, כשיצאנו לדשא הקרב של
סרטוגה, קרתה לי תאונה קטנה עם תותח מתקופת
מלחמת העצמאות.
בכלל לא כיוונתי אותו לאוטובוס של בית הספר,
אבל ברור שבכל זאת סילקו אותי.
ובבית הספר שלמדתי בו לפני זה, בכיתה ד׳, כשערכי לנו סיור מאחורי הקלעים של בריכת הכרישים בעולם הים,
איכשהו דחפתי את ידית הלא נכונה
במעבר שמעל הברכה, וכל הכיתה שלי יצאה לשחיה לא מתוכננת☺️.
ולפני זה... טוב, אתם תופסים את העיקרון.
בטיול הזה הייתי ממש נחוש בדעתי להתנהג יפה.
כל הדרך לעיר התאפקתי ולא הגבתי כשננסי בובופיט,
הקלפטומנית הג'ינג'ית המנומשת, זרקה על העורף של החבר הכי טוב שלי,גרובר, חתיכות סנדוויץ׳ עם חמאת בוטנים וקטשופ.
גרובר היה מטרה קלה. הוא היה רזה נורא. הוא פרץ
בבכי שהיה מתוסכל. אני גם חושב שהוא נשאר כמה כיתות, כי
הוא היה התלמיד היחיד בכיתה ו׳ עם חצ׳קונים והתחלה של זקן דליל על
הסנטר. נוסף על כול זה, הוא היה נכה. היה לו פטור לכל החלים משיעורי
התעמלות בגלל איזו מחלת שרירים ברגליים.הוא הלך כאילו כל צעד מכאיב לו,
אבל שזה לא יבלבל אתכם.
הייתם צריכים לראות איך הוא רץ אל ראש התור בקפיטריה ביום
שהגישו אני׳ילדות מקסיקניות.
בכל אופן, ננסי בובופיט זרקה חתיכות סנדוויץ׳ שנדבקו
לשיער החום המתולתל שלו,וידעתי שאני לא יכול להחזיר לה כי כבר הייתי על תנאי. המנהל איים עלי בריתוק לנצח אם משהו רע,מביך או אפילו משעשע קלות יקר בטיול הזה.
"אני הולך להרוג אותה,"מלמלתי
גרובר ניסה להרגיע אותי. "זה בסדר אני אוהב חמאת בוטנים."
הוא התחמק מעוד התקפה אווירית של ננסי.
"זהו. נמאס לי." התחלתי לקום, אבל גרובר משך אותי בחזרה למושב.
"כבר עכשיו אתה על תנאי,"הזכיר לי."אתה יודע את מי יאשימו אם משהו יקרה."
במבט לאחור, אני מצטער שלא התחלתי לננסי בובופיט על המקום.
ריתוק הוא צרה קטנה לעומת הצרות שבהן עמדתי להיסתבך.
😘הצצה לפרק הבא של פרסי ג׳קסון😘
מר ברונר הדריך את הסיור במוזאון.
הוא נסע לפנינו ובכיסא הגלגלים שלו והוביל אותנו בין הגלריות הגדולות המהדהדות, על פני פסלי
שיש וארונות זכוכית מלאים כלי חרס שחורים-כתומים עתיקים.
היה קשה לתפוס שהחפצים האלו שרדו אלפיים- שלושת אלפים שנה.
----------------------------------------------
הפרק הזה מוקדש לעקבות המדהימות שלי:
עדן וליהיא
תודה לכן!!!
~Ella ~