"אתה מאמין שבעוד שעה ורבע כולם יחזרו לכאן? שהחופשה נגמרה?" אמר דראקו להארי כשאכלו את ארוחת הבוקר שלהם במדשאות. הם הרגישו מאוד לא בנוח לאכול רק שניהם לבדם באולם הגדול, אז הם התחילו לקחת את הארוחות שלהם אל המדשאות ולאכול שם.
"למען האמת, לא. החופשה הזו עברה נורא מהר." הארי ענה.
הם המשיכו לשבת ולאכול בנחת עוד כמה דקות, עד שדראקו פצה את פיו. "עד כמה אתה חושב שגריינג'ר ובלייז יהרגו אותנו כשהם יחזרו לכאן?"
"למה שהם יהרגו אותנו?"
"טוב, אתה יודע, הם די אובססיבים לרעיון שנהיה ביחד, וכנראה הם לא ממש שמחו לגלות דרך הנביא היומי שיצאנו לדייט."
הארי נאנח. "אני באמת מקווה שבזמן החופשה הם נרגעו מזה. כי אם הם לא, זה עומד להיות מביך למדי לראות אותם שוב. ואם כבר מדברים, אולי כדאי שנתארגן?"
דראקו התמתח וקם, מושיט יד לשחור השיער ועוזר לו לקום. "למען האמת, די מעציב אותי שמעכשיו לא נוכל לישון באותו החדר."
הארי חייך אליו בשובבות והתחיל לצעוד לכיוון הוגוורטס. "אתה יודע, אני עדיין יכול להתגנב לחדר שלך באמצע הלילה. אף אחד לא ידע."
"כן, זה נשמע נהדר. בעיקר המחשבה על מה יקרה כשהשותפים שלי ימצאו אותך בבוקר הופכת את זה לקסום."
***
"מרלין, אני לא יודעת מה אני אעשה לו כשאני אראה אותו שוב." אמרה הרמיוני הזועפת כשנכנסה בין דלתות הוגוורטס.
"אממ, אולי משהו שלא כרוך ברצח? או פגיעה כלשהי? אני באמת חושב שהארי יתעצבן אם אחרי כל מה שהוא עבר עם וולדמורט את תהיי זאת שתהרוג אותו." ענה הג'ינג'י.
"טוב, הוא היה צריך לחשוב על זה כשהוא לא סיפר לי שהוא יוצא עם מאלפוי! מה הוא חשב לעצמו?!" רון נראה מעט מבוהל למראה הבחורה הזועמת לידו, אבל כמו גבר שחייו חשובים לו הוא פשוט הנהן ואמר לה שהיא צודקת.
***
"דראקו! איפה אתה, לעזאזל?!" קרא בלייז כשנכנס לחדרו במעונות סלית'רין. הוא שמט את מזוודתו על הרצפה וראה את דראקו ישן במיטתו בשלווה, חובק בזרועותיו את הארי.
בלייז הרגיש את ליבו נמס מעט בקרבו. בעצם, לדראקו לא מגיעות צעקות, הוא חשב. כלומר, הוא בסך הכל רוצה להיות שמח, ובלייז לגמרי ראה למה דראקו פחד לספר לו. ואז הוא נזכר בתלאות ששני אלה העבירו אותו עד שנעשו זוג והחליט שמגיעות להם יותר מצעקות.
הוא התקרב אל המיטה ובמשיכה אחת חזקה משך את השמיכה שעליה ישנו דראקו והארי, מה שגרם לשניהם ליפול לרצפה בקול חבטה.
דראקו קם בבלבול מהרצפה, מושיט להארי הישנוני יד כדי לעזור לו לקום.
"בלייז- מה- מה אתה עושה?" הבלונדיני שאל, משפשף את עיניו.
"מעיר אתכם! הגיע הזמן לקום. הו, וגם, רציתי לשאול שאלה קטנה." אמר בלייז, מחייך במתיקות.
"אממ, מה רצית לשאול?" שאל הארי שעדיין אחז בידו של דראקו.
"רציתי לשאול למה בשם מרלין חשבתם שזה בסדר! אני וגריינג'ר עובדים כבר המון זמן על איך להפוך אתכם לזוג! אבל אתם, שני טיפשים, החלטתם להתנגד ולהראות שלא רציתם להיות ביחד! ואז אני הולך לכמה ימים, וכשאני בבית מגיע אליי הנביא ומה אני רואה? אני רואה את החבר הכי טוב שלי ואת האויב שלו מתנשקים על השער! אתם יודעים איך הרגשתי? הרגשתי שהתאמצתי בלי סיבה! וזה ממש לא בסדר!"
בלייז עצר כדי לקחת אוויר והסתכל על הבנים בעיניים מצומצמות. הם החליפו מבט מפוחד והסתכלו עליו בחשש. ואז חיוך נפרש על פניו והוא חיבק את שניהם בחוזקה.
"אני כל כך שמח בשבילכם!"
הארי ודראקו קפאו לרגע, אך החזירו לו חיבוק מהוסס.
"תודה?" אמר הארי, ספק שואל ספק אומר.
"בהחלט. הו, והייתי מציע לך להיזהר מהרמיוני כשאתה חוזר לחדר שלך. מה שאני עשיתי זה שיחת עידוד בהשוואה למה שהיא מכינה לכם."
***
"חשבתי שבלייז סתם מגזים, אבך הרמיוני באמת נתנה את כל כולה בצעקות האלה." אמר דראקו כשיצא מחדר המועדון של גריפינדור, מלווה בהארי.
הארי נאנח. "כן, אני מניח שאני צריך להיזהר כדי לא להירצח בימים הקרובים."
דראקו צחק ולחץ את ידו של הארי. "אם היא תנסה להרוג אותך, אני מבטיח לך שאני אגן עליך."
"כנראה שזה יהיה הכרחי."
הם המשיכו לצעוד, עד שהגיעה הפנייה של דראקו לעבר מעונות סלית'רין.
"טוב, אני אראה אותך בארוחת הערב." אמר הבלונדיני בחיוך.
"נתראה." ענה הארי בחיוך משלו. הוא התחיל להתרחק, אבל מהר חזר אל הנקודה שבה עמד דראקו.
"שכחתי את זה." הוא אמר ונשק בעדינות לבן זוגו.
דראקו הניח יד אחת על לחיו של הארי ונשק לו בחזרה. הם התנתקו אחרי שניות בודדות, החליפו חיוכים, וכל אחד מהם התרחק אל חדרו שלו.
זה קצר, אני יודעת, ואני גם לא ממש אוהבת את הפרק הזה, אבל הרגשתי שלא העלתי פרק המון זמן אז הו וול.
באותה הזדמנות, אני ממש ממליצה ללכת לקרוא את הסיפור של avigailanidjar כי הוא מקסים, ואם אתם אוהבים לארי אז גם את הפאנפיק של Oripage.
פסח שמח!🤍