"שלום מרלין? ההזמנה שלך מוכנה, תרדי למטה לקחת אותה השליח בדרך אליך" אמרה האישה בעלת הקול העדין דרך הפלאפון.
"אני יורדת" עניתי, ניתקתי את השיחה. והסתכלתי על הלבוש שלי. יהיה פדיחה לרדת עם פיג'מה, המורכבת מחולצה ארוכה ושורט קצרצר? אמא שלי הייתה אומרת לי להחליף את הבגדים כשאני יוצאת מהבית. אבל עכשיו אין את אמא שתגיד זאת. מכירים את הילדות המרדניות האלה? כן, זאת אני.
אני נועלת נעלי כפכף ויוצאת מן הבית, מחכה שהמעלית תגיע. אני יכולה להיות סבלנית לקומה תשיעית ביחס לעשרים קומות שיש בבניין. אני רואה אופנוע שחור דרך דלת זכוכית הבניין. ליד האופנוע עומד גבר בעל מדי עבודה שחורים עם כיתוב "סושי בר" בצבע ירוק, ומחזיק בידו שקית לבנה עם אותה כיתוב, ששם אני משארת האוכל שהזמנתי.
"מרלין?" הוא שאל. גבר נראה בגיל 20+ בעל עיניים כחולות ושיער קצוץ בצבע חום עם תווי פנים מדהימות.
"זהו שמי" עניתי בחיוך והוא חשף שורה של שיניי קולגייט, ומגיש לי את השקית. כאילו... איך אפשר שלא לחייך?
"62 שקלים" אמר השליח בזמן שהוא כותב משהו בפנקס קטנטן.
הגשתי לו שני שטרות של 50 ו20, והשארתי לו את העודף כטיפ כאשר התחלתי ללכת לכיוון הבניין
"אם תבואי בלבוש הזה גם פעם הבאה, אני לא אקח ממך טיפ" אמר מאחורי, וידעתי שהוא מחייך. מה זה אמור להביע האמירה הזאת? זה צריך להחמיא? טוב שיהיה.
אני נכנסת למעלית, כאשר אני עם הפנים לדלתות ולוחצת על קומה תשיעית. הדלתות נסגרות אך פתאום יד חומקת אל תוך המעלית ותופסת את הדלתות לפני סגירה, מה שהלחיץ אותי מאוד!
זאת אומרת... מי פותח ככה דלתות? זה קורה רק בסרטים. או שחייתי באשליות כל הזמן הזה.
"היי" אמר הגבר שפתח את המעלית. הוא גבוה, הייתי נותנת לו מטר שמונים. יש לו עניים חומות עמוקות כמו שלי ושיערו היה מבולגן בצבע שטני, הוא לבש ג'ינס מעצבים וסווטשרט חמים. שיערתי שיש לו שרירים מתחת לבד העבה.
"היי" עניתי. הוא עמד לצדי במעלית הצפופה והקטנטנה. ודלת המעלית נסגרה.
מביך.. היה שקט מביך!
מזווית העין ראיתי שהוא מסתכל עליי, כאשר הסתכלתי עליו כדי לשאול אותו מה הוא רוצה, ראיתי שהוא בוחן את הלבוש שלי. אני לא מצליחה לזהות את ההבעה שעל פניו, מה זה אמור להביע?
"האמ האמ" כחכחתי בגרוני, הוא הבין את הרמז והחזיר את מבטו אל דלת המעלית הסגורה.
אנחנו רק קומה שלישית!!!!!!!!!
"אז.... קומה תשיעית הא?" שאל, ונראלי שניסה לפתח שיחה "לא גבוה מידיי?"
"וקומה 18? לא גבוה מידיי?" החזרתי לו. הסתכלתי עליו וראיתי את החיוך מבצבץ מבין שפתיו. מה שגרם לי להחזיר את מבטי מיד לכיוון דלת המעלית.
המעלית הזאת עושה את עצמה או משהו כזה??
"אז... את גרה פה?" שאל
"אויש הסגרתי את עצמי?" עניתי בשאלה
"כן נראלי שכן" ענה. ולאחר מכן המשיך "אני בדרך ללילה לבן"
קומה 18, לילה לבן.... הכל ברור! ג'סי הכלבה!
"לא שאלתי בדרך לאן אתה" עניתי עצבנית קצת. איך לא? ג'סי הסתומה והזונה הזאת! לא מאמינה שאני חייה איתה באותו בניין! איך שרדתי עד עכשיו?
קומה שמונהההה!!!! הרגשתי את ההתלהבות שלי. מחכה לרגע בו אני דבוקה לספה, רואה את כל ה-5 עונות של המאה ביחד עם האוכל האהוב עליי משוסי בר!
"אז..." התחיל להגיד בדיוק בזמן שהדלתות נפתחו. יצאתי מהמעלית ולפני שהדלתות נסגרו אמרתי לו
"ההשכלה שלך באוצר מילים נמוכה... כדאי שתרחיב אותו, אתן לך רמז... אזזזזז" שמעתי אותו צוחק מבעד לדלתות הסגורות. משכתי בכתפיי ונכנסתי אל ביתי הקטנטן והסטנדרטי. מתאים בדיוק לדייר אחד. סלון קטנטן מולו מטבח, מימין למטבח דלת שם נמצא החדר שלי ושירותים בצד ימין של הסלון. כל עוד השכר דירה שלה לא עולה הרבה אין לי בעיה להמשיך לחיות פה. בזמן שסידרתי את האוכל על השולחן הקטן בסלון חשבתי לעצמי.. באמת הפיג'מה כזאת גרועה?
אני יודעת שקריר עכשיו אבל בבית שלי חם, ומה עשיתי? הלכתי לקחת משלוח? זה בול שתי שניות!
הסתכלתי על השורט הקצרצר שלי.
אולי באמת הוא קצר מידיי... טוב, אחליף בפעם הבאה.
אמא כנראה שצדקת.
-------------------------------------------------------------
היושששששש😊😊
הינה חזרתי בסיפור חדשש (סוף סוף)
ולא זה לא סיפור ביניים, אז אל תדאגו- זה לא ימחק
מאושרות? גם אניייי😁
מקווה שתהנו יפות❤
ČTEŠ
לברוח
Romantika"את לא מבינה! את לא יכולה פשוט לקחת אותה" אומר לידור. שיפסיק להטיף לי מוסר! אני יודעת מה אני עושה "אני לא יכולה פשוט להשאיר אותה שם..." צעקתי בתסכול, כל העניין הזה מגיע לי לנקודת רתיחה "מה אתה היית עושה?" הוא לא עונה, עושה חור ברצפה על ידיי העיניים...
