יעוד הדרקון • Mate To The Dragon

דריוס

תהיה בשקט! זה לטובה.

היא מגבירה את הקצב שלה ועוקפת אותי. זה הורג אותי להרחיק אותה ככה, במיוחד אחרי שנתתי לעצמי להוביל אותה אתמול בלילה והבוקר.

אתה מתכוון להגיד לה שאתם מיועדים? מדוקס שואל. אני נאנח, מסתכל על לייזה.

לא.

***

"הנה זה," לייזה אומרת. אני מעלה את מבטי מהקרקע ועיניי נפערות.

"את הבאת אותנו למעגל השטן?" אנג'ל נוהמת בכעס.

סלעים משוננים יוצרים מעגל ענק שמגיע לקוטר לפחות של שישה אלפי מטרים אם אני צריך לנחש. זה הבית של כמעט תריסר הרי געש פעילים ומקום הלידה של הדרקונים הראשונים.

"כן, זה המקום בו נולדתי," לייזה אומרת.

"המקום הזה הוא אחד המקומות הכי מסוכנים בעולם! אמרתי לכם שהיא מובילה אותנו למוות שלנו!" אנג'ל נוהמת. אני מתחרט שהורדתי את מחסום הפה שלה.

"אנג'ל אני נשבע, אם את לא תפסיקי עם הפרנויות המגוחכות שלך אני אחזיר את מחסום הפה ואז אשים שק מעל הראש שלך," אני מתעצבן.

עיניי ללא ספק זועמת ובחוסר ברירה היא סוגרת את פיה, מסתכלת עליי בכעס.

"בגלל שזה לא בטוח ללכת בלילה, נלך דבר ראשון בבוקר ונחנה בכניסה," לייזה מציעה.

"חיים פה אנשים?" מייקל שואל עם עיניים גדולות.

"כבר לא," לייזה ממלמלת, מבטה נהיה חסר רגשות.

אני נאנח. "בואו נלך."

אנחנו הולכים את שארית הדרך עד שאנחנו פחות מקילומטר מהסלעים המשוננים. החשכה זוהרת באדום עם אור הרי הגעש, נותנת למקום הרגשה מפחידה ששמה את הזאב שלי על הקצה. לייזה לעומת זאת, נראית רגועה וכמעט מרוצה.

"מה, אין אש הלילה?" אנג'ל שואלת בציניות.

"אני חושב שהרי הגעש מספיק טובים," אני ממלמל והיא מגלגלת את עיניה.

לייזה נשכבת קרוב אליי, אבל עדיין רחוקה בכוונה. אני נשכב ומטלטל את ראשי. אם זה הדבר הנכון לעשות למה זה מרגיש כל כך לא נכון?

***

אני קם לפתע לקול צעקה עמומה ומיד מישהו תופס את ידי. אני נוהם ומנסה לזוז אבל לאחר פחות משנייה, אני משותק לגמרי.

שני גברים עצומים אוזקים את ידיי ונועלים קולר מוזר מעור סביב צווארי. קוצים חדים יוצאים ממנו, כמעט נוגעים בגרוני ואני מבין שהם עשויים מכסף.

אני רואה שסביב צווארם של כל לוחמיי, מייקל, ואנג'ל נמצא קולר כזה, גבר לצד כל אחד. הגברים גובהים ביותר, עם שרירים בולטים ופנים מפחידות. האחד שעומד ליד לייזה גדול מהשאר. אני שם לב שהקולר סביב צווארה שונה. ידיה אזוקות מאחורי גבה ושרשרת מחברת בין ידה לקולר סביב צווארה.

"מי אתם?" היא שואלת אבל מושתקת מהר על ידי הגבר.

"בואו נלך," הוא אומר לאחרים. קולו עמוק, עם חיספוס קל שגורם לו להישמע קטלני ובעל ניסיון.

אני נדחף קדימה ומתכווץ כשחודי המתכת שורטים את עור צווארי. אנחנו נדחפים לכיוון הרי הגעש ודאגתי גדלה. הכניסה למעגל מופיעה באימה מעלינו, מגדל גבוה מסלע עם מנהרה דרכה. אני מרגיש פאניקה שוטפת את ראשי בזמן שאנחנו הולכים דרך החשכה המוחלטת. בצידה השני של מנהרת הסלע, הכל זוהר בכתום ואדום, ניגוד נוקשה ללילה השחור. צורות מוזרות של סלעים מקיפות אותנו, שמובילות לסלע גדול במיוחד לא רחוק מאיתנו.

ואז אני מבין, זה לא סלע גדול במיוחד אלא טירה. מישהו גר כאן, מישהו שמעמיד פנים שהוא שליט, אני חושב.

הדלתות לטירה נפתחות על ידי שני גברים בשריון שחור וחושפים ארמון בצבעי אדום, שחור וזהב. זה נראה כאילו אש מטפסת על הקירות והריצפה עשויה מגחלים זוהרים.

הישר מלפנינו נמצא כס, והגבר שיושב עליו גורם לי להיבהל. הוא עומד כשכולנו נדחפים לברכינו.

כשהוא מתקרב אלינו אני חושב שהוא חייב להיות לפחות שני מטרים, ועשוי משרירים. יש לו יותר צלקות מלכל הגברים שאוזקים אותנו ביחד. הנוראית ביותר נמתחת דרך עינו והישר לליסתו.

"אדראת'?" לייזה שואלת לפתע. אני רואה אותה מרימה את ראשה כדי להסתכל עליו ועיניה מתרחבות.

"זה באמת אתה?" היא שואלת, מנסה להיעמד. שומר מנסה להוריד אותה חזרה אך מפסיק כשהגבר מרים את ידו. היא נעמדת ולוקחת צעד לעברו.

"איך את מכירה את מלך אדראת'?" שומר אחד שואל ומתקרב לצידו של הגבר.

"מלך? אני מכירה אותו פשוט בתור דוד שלי," היא אומרת ועיניי נפערות בהלם. מבטו של המלך נדלק כשהוא מזהה והוא מחווה בידו לשומר שהוקצה ללייזה.

"תוריד את אזיקיה," הוא מצווה. השומר מציית וברגע בו היא חופשייה, היא רצה אל המלך.

היא זורקת את ידיה סביב מותנו והוא כורך את ידיו סביבה בחוזקה. הוא מנשק את מיצחה ואני יכול לראות דמעות יורדות על לחייה של לייזה.

"למה הם קוראים לך מלך?" היא שואלת, לוקחת צעד אחורה.

"בגלל שאני המנהיג שלהם עכשיו," הוא מסביר וגבר אחד הולך לעבר לייזה. הוא עוצר לפניה.

"הוא המלך אדראת', ועכשיו כשחזרת הביתה, את תיקראי שוב הנסיכה לייזריה."