יעוד הדרקון • Mate To The Dragon

לייזריה

אבי קופץ מהצוק ומיד עצמותיו מתחילות להישבר ולהיאחות. אני לוקחת נשימה עמוקה, רצה לקצה הצוק לפני שאני קופצת.

רגלי מחליקה בבוץ ואני מאבדת שיווי משקל בקפיצתי. אני צועקת ומתחילה ליפול, מנפנפת בידיי בפראות.

אני נוחתת על סלע קשה וקול שבר מהדהד בראשי בזמן שכאב מתפרץ ברגלי. אני מתמוטטת על גבי, אוחזת ברגלי.

העצם יצאה מעורי וכל מה שאני מרגישה זה כאב צורב. לפתע אני שומעת שאגה ומסתכלת על אבי בצורת הדרקון שלו.

הוא עף מולי, כשחץ פוגע בכנפו. הוא מוציא שאגה נוראית, מלאת כאב ואני מסתכלת כשקווים שחורים מתפשטים בכנפו.

"לא, לא!" אני צועקת כשכנפו מתמוטטת. גופו נופל והוא צונח לאדמה שמתחתיו.

דמעות שוטפות את עיניי ולחיי ואני צופה בגופו מתכווץ יותר ויותר עד שאני לא יכולה לראות אותו יותר.

אני לא מרגישה יותר את הכאב ברגלי, בגלל שהוא לא משתווה ליסורים בליבי.

*************************

עיניי נפקחות באיטיות. אני מוציאה אנחה כשראשי הולם וגופי כואב.

כשאני מסתכלת סביבי אני מרגישה אימה עמוק בתוך בטני.

"אוי אלוהים, לא, לא, לא, לא, בבקשה לא!" אני מרגישה דמעות דוקרות את עיניי מהמראה של המתכת הקרה מסביבי.

אני מתיישבת על מיטת המתכת ומסתכלת על התא הריק. דמעה נופלת על לחיי כשאני מבינה שהרסתי את הסיכויים שהיו לי לחיים חופשיים. דריוס לא יסלח לי לעולם, ותמיד יחשוב על דרקונים כפראיים ומסוכנים.

השמדתי את הסיכויים שדרקונים יוכלו לחיות ללא פחד, או לא במחבוא. אני חובטת במתכת בתסכול ומוציאה נהמה צורמת. "פאק!" אני צועקת. מיטלוניס רוטן בכעס במוחי, אני בקושי מצליחה לשלוט עליו. לפתע אני שומעת צעדים ומסתובבת כדי לראות מי זה.

עיניי מתרחבות למראה דריוס. הוא הולך לעברי ונעמד מול דלת תאי. אני הולכת לעברו באיטיות עד שאני במרחק סנטימטרים בודדים ממוטות הברזל.

"אתה בסדר?" אני לוחשת.

הוא מהנהן בראשו באיטיות, פניו לא מראות כל רגש. "מה קרה?" הוא שואל אותי.

"כל דבר רע שאי פעם קרה בחיי יכול להיות מוסבר על ידי הטעות האחת שאבי עשה. הדרקון שלי כעס על כך ולא הצלחתי להרגיע אותו עד שזה היה מאוחר מידי, אתה כבר איבדת הכרה," אני אומרת ונושכת את שפתי.

"מה קרה לאחר מכן?"

"אנג'ל לא אמרה לך?" אני שואלת, טיפה עצבנית.

"היא אמרה לי שצעקת לה והיא מצאה אותך עומדת מעליי, אבל היא לא אמרה לי מה קרה אחרי זה," הוא אומר.

"היא צעקה עליי, שאלה מה עשיתי לך ואז דחפה אותי וראשי פגע בקיר, איבדתי הכרה וקמתי כאן."

הוא מהנהן בראשו, משלב את ידיו על חזו.

"למה לא הצלחת להרגיע את הדרקון שלך?" הוא שואל ואני מעבירה את ידי בשיערי.

"בגלל שאני צריכה לשנות צורה, עברה כמעט שנה מאז הפעם האחרונה והוא חסר מנוחה."

"אוקיי," הוא אומר.

עיניי מתרחבות בחוסר אמונה, "ברצינות? אתה עומד לתת לי לשנות צורה?" אני שואלת בהלם.

הוא מהנהן בראשו לחיוב.

"אם אתה לא רוצה שכל הלהקה שלך תמות, אני צריכה להגיע למקום בו נולדתי. הדרקון שלי כועס עליי שאני לא נותנת לו להחלים את הפצעים שלי, מה שאני יכולה לעשות אם אני אשנה צורה. אבל זה מסע ארוך ומסוכן מאוד," אני אומרת לו והוא מושך בכתפיי.

"בסדר. כדי שתישארי כאן אנחנו חייבים לוודא שאת לא איום, ואם את צריכה לשנות צורה כדי לגרום לזה לקרות, אז בסדר."

"למה את מסכים בקלות כזאת? אני כמעט הרגתי אותך לא מזמן."

הוא נאנח.

אני יודעת שהוא מסתיר ממני משהו אבל אין לי מושג מה זה. הוא מסתכל עליי ואני יכולה לראות שהוא עומד לתת לי חלק מהאמת, לא את כולה. "בגלל שאני רוצה שתשני את דעתי על דרקונים."