יעוד הדרקון • Mate To The Dragon

לייזריה

"מה נתתם לי כדי להעיר אותי?" אני שואלת. הוא רוטן כשאני משנה את הנושא שוב.

"תערובת של אדרנלין שעומדת רק להגביר את הכאב," הוא אומר ומסמן בידו לאחד השומרים.

פתאום אני רואה מזרק באחד מידיו ומתחילה להיבהל.

מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו? אני רוטנת לדרקון שלי.

הרגליים שלך לא כבולות, הוא מזכיר לי והקלה שוטפת את גופי.

השני בפיקוד, קדיין אני חושבת ששמו, לוקח את המזרק מהשומר ונעמד מולי.

"ניסיון אחרון, מה את?" הוא שואל, קולו נשמע כמעט מתוסכל.

"אתה הגאון, תבין את זה לבד," אני נוהמת. הוא חורק את שיניו וזז כדי לתקוע את המזרק בצווארי.

אני מרסקת את מגפי לתוך פניו וכורכת את רגליי סביב צווארו בשניות. הוא מפיל את המזרק שנשבר ברגע בו הוא פוגע בריצפת האבן. השומרים זזים כדי לקחת את רגליי מקדיין, אבל אני נותנת להם מבט מזהיר.

"אל תחשבו על זה. תיקחו עוד צעד אחד לכיווני והוא מת," אני נוהמת, מהדקת את אחיזתי בצווארו.

אני יכולה לשמוע אותו מתנשם בכבדות, טפריו שורטות את רגליי. לפתע אני מרגישה טפרים חדות כתער מפלחות דרך מכנסיי ולתוך ירכיי.

אני צועקת לפני שאני חורקת את שיניי ומהדקת את רגליי כנגד הכאב. גופו נרפה לפתע, אך אני לא מפסיקה את אחיזתי.

אני מחכה כדקה לפני שאני משחררת את רגליי ובועטת בגופו הרחק ממני. השומרים רצים במיידיות קדימה ומוציאים אותו מהחדר. אני מתכווצת מהכאב ברגלי, ומסתכלת למטה.

העור קרוע לגזרים ודם נוזל במורד רגלי. אני נרתעת מהמראה הנוראי ומזיזה את מבטי במהירות.

"מישהו יכול להגיד לי איפה לעזאזל אני נמצאת?" אני נוהמת ומסתכלת דרך הזכוכית.

לסתו של מלך אנשי הזאב סגורה בחוזקה והוא נושם בכבדות. לפתע הוא נעלם ואני רוטנת בתסכול.

הדלת נפתחת ומלך אנשי הזאב נכנס והולך עד שהוא עומד סנטימטרים בודדים ממני.

"הכל יהיה הרבה יותר פשוט אם רק תגידי לנו מה את. אין הרבה יצורים שהיו יכולים ליצור תצוגת אור כזאת, אז אנחנו כבר יודעים שאת מכשפה או דרקון," הוא אומר ואני מרגישה את ברכיי רועדות. קולו עמוק וצרוד, והעוצמה מאחורי מילותיו מספיקה כדי להתכווץ בפחד.

"אין כזה דבר דרקונים," אני אומרת, מגלגלת את עיניי.

"אז את מכשפה?" הוא שואל, מרים את גבתו.

"בטח, אני מכשפה, הנה, שמח?" אני ממלמלת, קולי נוטף בציניות.

בפחות משניה הוא מצמיד אותי לקיר עם ידו סביב גרוני. אני מתנשפת לאוויר שלא בא, מנופפת ברגליי.

רגליי פוגעות בו כמה פעמים אבל הוא אפילו לא זז. עיניו חודרות את שלי בזעם, שיניו חשופות ואני יכולה לראות את הניבים שלו.

מיטלוניס תעזור לי! אני קוראת נואשות.

לפתע אני מרגישה חום מתפשט בצווארי והגבר קופץ לאחור בנהמה מהדהדת. הוא נחזיק את ידו בכאב, ואני מבינה שעורי אדום ובוער.

אופס, הדרקון שלי מגחך.

אתה כזה מטומטם, אני נוזפת בו.

אני מודע לכך, הוא אומר ואני מגלגלת את עיניי כלפי פנים.

"כלבה," אני שומעת את מלך אנשי הזאב לוחש ומסתובבת כדי לראות שהוא מסתכל הישר לכיווני.

"זה לא מאוד נחמד," אני ממלמלת.

הוא מגלגל את עיניו ונאנח בתבוסה. הוא עוזב את החדר, ממלמל דברים תחת נשימתו ומשפשף את ידו.

אני נרגעת כשאני לבד בחדר.

מיטלוניס, איפה אני?

אנחנו בשטח של מלך אנשי הזאב. המלך קרת'יין היה המנהיג לפני כמעט עשור, והוא הורה להשמיד את כל הדרקונים. אני מאמין שזה הבן שלו, הוא אומר לי ואני מרגישה כאילו נזרקתי לתוך דלי של מים קרים.

כל החום מגופי נעלם לפתע ופניי הופכות לחיוורות.

זה למה אבא תמיד אמר לי להישאר רחוקה מהיער.