אתה עשוי מאבק כוכבים. כולנו.
אתה יפהפה, כוכב נוצץ שאפשר להסתכל עליו לנצח ובחיים לא יימאס מהיופי שלך, מצד שני לפעמים אתה מרחף בשמי הלילה; אדיש להכל.
כשנמות, נהפוך כולנו לכוכבים נוצצים, וילדים קטנים יצביעו עלינו, ינסו לספור אותנו, או סתם יחשבו שאנחנו יפים- כמו שאני חשבתי שאתה יפה פעם, עד שהבנתי שאתה לא הכוכב היחיד בשמיים, וכמוך יש מיליון.
סינוורת אותי, אני הייתי בטוחה שזאת אהבה ממבט ראשון אבל אני ראיתי אותך, את האני האמיתי שלך, בעוד שאתה ראית רק את עצמך. אז, חשבתי שאנחנו מושלמים ביחד, חשבתי שאתה האביר על הסוס הלבן שלי.. תמיד ידעת בדיוק מה להגיד לי, לפגוע בנקודות החלשות שלי ולגרום לי לצמרמורות בכל הגוף. איך לא הבנתי שאני הייתי רק שעשוע בשבילך?
האמת, אני אפילו לא בטוחה מה הייתי בשבילך.
היית מתנהג אליי כמו נסיכה, וביום למחרת משחק בי כמו בובה.
לקח לי כל כך הרבה זמן להבין שאני לא הבובה שלך, שככה אהבה לא אמורה להיות, הרי אתה היית האהבה הראשונה שלי- לא היה לי למה להשוות.
מגיע לי טוב יותר.
לאט לאט זה התחיל להישמע אמיתי, והחסרונות שלך עלו על היתרונות. ואז מתתי, מבפנים אני מתכוונת, הנשמה שלי נשברה לרסיסי זכוכית מסנוורים ונוצצים בדיוק כמו שאתה היית, אולי בסך הכל היית נשמה שבורה שהייתה זקוקה לתיקון?
אבל אהבה היא לא תיקון. אהבה היא כאב, אז אני שואלת את עצמי-
האם האהבה שווה את הכאב שבא אחריה?
