שיכורים מאהבה

פרק 23- שחור

*למחרת*
עוד שעה הלוויה ואני כבר בנסיעה לשם.
התלבשתי בשמלה שחורה יפה והתאפרתי רק בשביל ליעם. רק לכבודו.
הגענו והתיישבתי.
הארון כבר באדמה אך עדיין לא נקבר.
"ראשונה להספיד תהיה בת זוגתו של המנוח ששהתה איתו ברגעיו האחרונים" אמר הרב וקמתי לעבר הרמקול.
לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי.
"ליעם שלי,
מלאך שלי,
אהבה שלי,
גבר שלי,
גיבור שלי,
החיים שלי.
הלב עצר דום. החיוכים כאילו נעלמו מהעולם.
עוד חיבוק מחפש את גופך החם והאוהב. עוד נשיקה שהולכת לאיבוד בדרך ללחי שלך. עוד שפתיים אבודות.
ועוד נערה אחת שמחפשת את עצמה בעולם הזה שבחר לצאת נגדה. שבחר לקחת את האהבה הכי גדולה שלה מן בעולם.
ליעם שלי,
אני מקווה ששם למעלה טוב לך. אני בטוחה ששם פחות כואב ושם פחות קשה ושאתה יושב שם ומפטפט עם המתים.
כנראה שמקומו של מלאך כמוך הוא שם למעלה. כי אתה דרגה אחת מעל כולנו.
התחלתי לשאול למה.
למה זה קרה דווקא לנו?
הרי היה לנו כל כך טוב ביחד. למה זה נגדע לנו באכזריות? אבל אלו שאלות שכנראה לא אוכל לקבל עליהם תשובה. אני זוכרת שכשחשבו שאני בהריון היית בעננים שחשבת שתהיה אבא ואחר כך כשגילו שהכל היה טעות היה עצב בענייך.
אני אזכור את הדייט הראשון שלנו.
אני יזכור את הנשיקה הראשונה.
אני יזכור אותך.
את הצחוק, החיוך, המבט והעיניים במיוחד העניים שלך.
את החיוך הכובש דבר לא ימחק מזיכרוני. איך שכל פעם גם כשהיינו בריב חיוך אחד שלך היה ממיס אותי מיד.
אני יכולה להמשיך עוד הרבה. אבל זה דברים שאשמור לי ולך. שיהיה לנו זיכרון פרטי.
מלאך יקר ואהוב שלי,
תשמור עליי מלמעלה. אני מבקשת אני לא ישרוד פה לבד. תן לי להרגיש שאתה פה לידי. תן לי להרגיש שאתה אוהב אותי" סיימתי להספיד את ליעם וכולי דמעות.
כיסו את הארון באדמה.
פתאום התעוררתי בבהלה.