שיכורים מאהבה

פרק 12

אני בהריון.
ההרגשה בעננים.
וליעם היה הרבה יותר נרגש.
הוא מאוד מתלהב מהעניין. ואני מודה על כל רגע שזכיתי בו. יש כאלו שבמקומו היו פשוט נוטשים אותי.

אנחנו עכשיו בבית
רואים חדשות.
עוד פיגוע, עוד בן אדם נפצע, עוד בן אדם נהרג, עוד בעל שקובר את אשתו, עוד אישה שקוברת את בעלה, עוד ילד שקובר את אביו, עוד ילדה שקוברת את אימה.
עוד יתום ויתומה, אלמן ואלמנה.
עוד משפחת שכול.
עוד משפחה שנפלה קורבן לטרור.
עוד קבר בבית קברות.
ממתי הורים קוברים את ילדיהם הצעירים?!. כאילו כל הסדר בעולם התהפך.
כל פיגוע זה עוד משפחה וחברים כאובים.
עוד דם נשפך על אדמתינו.
עוד דמעה נופלת על פני אנשינו.
עוד נאומים של ילדים ואמהות ואבות שקןרעים את הלב.
עוד נאום שפתחו בו את הלב על האבידה הגדולה והאישית.
כמה אפשר?!
לא סבלנו מספיק?!
היינו כל כך רעים אחד לשני שזה מגיע לנו?!
שעוד דם ישפך?
שעוד ילד יקבור את אביו?
שעוד ילדה תקבור את אמה?
יתום?
יתומה?
הכאב הזה לא היכה בי אישית. אבל כל פיגוע זה עוד חתך עמוק שחותכים לך בלב.
אותו החתך הוא כלום לעומת הקרע הענק בלב של המשפחה.
הלוואי שיפסק.
שחיילים לא יהרגו כשהם נלחמים על ביתנו.
שלא נצטרך להילחם על הבית.
שלא עוד יתום ויתומה.
לא עוד אלמן ואלמנה.
ביקשתי רק שקט ושלווה.
לגור במדינה מבלי לחשוב על הדם שנישפך פה כבר באופן קבוע.
רק שקט ושלווה.
לחיות פה באהבה.
זאת בקשה יותר מדי גדולה?
כל מה שנותר זה לקוות.
ובעיקר להגיד,
הלוואי.
*למחרת*
אני וליעם הולכים לקניון.
קנינו מלא דברים ולא נראה לי שהכל יכנס ברכב.
ואז ראיתי אותה.
ישר הכל היה מטושטש.
ישר החיוך ירד מהפנים.
זאת שחשבתי שהיא מתה.
שאת שאני התגעגעתי אליה כל יום.
זאת שהלב שלי נקרע כששמעתי את הבשורה.
שאת שבגללה החיוך שלי נמחק עד שהכרתי את ליעם.
זאתי שגידלה אותי.
שאתי שקוראים לה
אמא שלי.