☆ פרק 2

20.1K 754 137
                                    

"קימברלי רייסון, לקום ומיד" קולה הכועס מהדהד בחדר הקטן והיא מורידה ממני את השמיכה במכה. גל קור מצמרר את כל גופי.

"את לא צריכה להיות בעבודה או משהו כזה?" אני אומרת בקול צרוד משינה, לא פותחת עדיין את עייני.

"אני צריכה. ובגללך אני אאחר!" אימי אומרת בכעס ואני שומעת את תקתוק נעליה בחדר, אני פוקחת את עיניי ורואה אותה עומדת ליד החלון ומסיטה את הווילון, קרן שמש חדה מסנוורת את עיניי ואני ממהרת למצמץ בעיניי מספר פעמים עד שאני מתרגלת לאור שבחדרי.

"אני קמה, אני קמה" אני ממלמלת וקמה באטיות ממיטתי, רק כשהיא רואה שאני נעמדת על רגליי היא חומקת אל מחוץ לחדר ומותירה אותי לבד.

אמא שלי אף פעם לא אהבה שאני מחסירה מבית הספר. כשהייתי קטנה, גם כשהייתי לגמרי חולה היא עדיין התעקשה לשלוח אותי לבית הספר עם חום של 40 מעלות בטענה ש"אני ממציאה תירוצים". אבל אני לא. והיא ידעה את זה. אני בסך הכל ילדה טובה, עובדה, הם משאירים אותי לבד מאז ומתמיד ואף פעם לא התלוננתי או עשיתי שטויות שיגרמו להם לדאוג או להחסיר מהעבודה. אולי זה בגלל עצם העובדה שאני יודעת שהם עושים את זה לטובתי, אולי זה בגלל עצם העובדה שבפעמים (המעטות) שאני עוד איכשהו רואה אותם אני יכולה לראות את העייפות והתשישות בעיניהם, ואני לא טיפשה, ואני יודעת שבגלל שאני הבת היחידה שלהם חשוב להם שלא יחסר לי כלום. חשוב להם שיהיה לי מספיק כסף לצאת עם חברות לקניון,למרות שהם אפילו לא יודעים שהחברה היחידה שיש לי היא מיילי. וגם איתה לא יצאתי אפילו פעם אחת לשופינג מטורף כמו שהם חושבים שאני עושה. חשוב להם שיהיה מספיק אוכל בבית, למרות שאמא שלי אף פעם לא מוצאת זמן להכין את האוכל עצמו. בגלל שהיא כל הזמן בעבודה. חשוב להם שאני לא אעבוד, שאני 'אנצל את החיים' ואחיה כמו נערה מתבגרת טיפוסית. הם לא מבינים שנערה מתבגרת טיפוסית, היא אחת שההורים שלה מוצאים לנכון להפסיק עם דמי הכיס ולעודד אותה להתחיל לעבוד בעצמה. חוץ מזה שאני ממש לא נערה טיפוסית, ואת זה הם לא מבינים, וגם אין לי ממש זמן להסביר להם את זה. כי הם פשוט אף פעם לא בבית.

אני מתארגנת בשאננות והולכת למטבח, ההורים שלי כבר לא בבית. ואני לא מתפלאת שהם לא אמרו לי שלום לפני שיצאו לעבודה. אני נאנחת ומתקדמת לעבר המקרר במטרה למצוא מעדן או יוגורט שיספק את הקיבה המקרקרת שלי, אך שנייה לפני שאני פותחת אותו הפלאפון שלי מצלצל.

'מיילי' כתוב על הצג.

"היי" אני עונה.

"קים, תצאי אני בחוץ" מיילי אומרת ללא הקדמות מיותרות.

"אוקיי" אני עונה ומנתקת. אני לוקחת את התיק המשובץ שלי, בודקת שיש שם את הארנק כדי שאוכל לקנות אוכל בקפטריה ויוצאת החוצה. המכונית האפורה שההורים של מיילי קנו לה ליום ההולדת ה16 שלה חונה מונעת בחוץ כשמיילי נמצאת בתוכה, עם כמה שההורים שלי עובדים הרבה יותר קשה מההורים של מיילי. הם בחיים לא יקנו לי רכב, זה עניין יקר מדי, חוץ מזה שהם פחדנים מדי מכדי לאפשר לי להוציא רישיון נהיגה בגיל 17.

התפרקות בנשיקה Where stories live. Discover now