-נ.מ ליטל-
"חזק!" המאמנת צעקה וחבטתי בכדור בכל כוחי.
"עוד אחד!" הוסיפה והעיפה כדור לכיווני. הנפתי את המחבט לאחור וחבטתי בכדור, הוא עבר את הרשת ופגע בצד המגרש.
"יפה מאוד". קראה והתקדמה אליי מהצד השני של המגרש. התנשפתי עמוק והנחתי את המחבט צמוד לגדר בצד הרשת.
"אימון טוב". המאמנת בירכה בשביעות רצון. שלפתי את בקבוק המים מתיקי. "את מוכנה לתחרות".
"איזה תחרות?" כמעט פלטתי את כל המים ששתיתי.
"אל תגידי לי ששכחת". אמרה באיום, המבטא הרוסי שלה היה נשמע כועס למדי.
"מה פתאום שכחתי..." נחרתי בגיחוך. "בטח שאני זוכרת... צחקתי, נטשה, את לא יודעת מה זה צחוקים?"
"אל תגרמי לי למצוא סיבות להוריד אותך רמה, ליטל. את אלופת הארץ ושתינו עובדות קשה מאוד שזה לא ישתנה".
"ברור". העפתי את הבקבוק בחזרה לתיק, הרמתי את התיק והנחתי אותו על כתפי.
"טוב, אז ניפגש מחר בשבע לאימון נוסף". חתמה והסתובבה ללכת.
"מחר בשבע?"
"כן", השיבה בקול גבוה. "מחר בשבע".
"סבבה לגמרי". מלמלתי ויצאתי ממגרש הטניס. חייכתי כשהבחנתי במכונית לבנה ומצוחצחת, פתחתי את הדלת במושב הקדמי ונכנסתי בפראיות.
"היוש לכולן". הכרזתי. עדי שישבה במושב הנהג רק נאנחה בעייפות.
"גם כן את... כמה זמן לוקח לך להגיע?" רטנה ובדיוק צליל הודעה נשמע מהפלאפון שלי.
"בר, אולי תחליפי אותה שלא תירדם על ההגה?" פניתי לבר שישבה מאחורה ופתרה תשבץ. בר היא החוליה החכמה מבנינו, השנונה, זאת שיש על מה לדבר איתה. ועדי, כמובן, נחשבת הכבדה, הצינית, זאת שחייבים להרים אותה בשביל לעשות משהו. ואני... אני פשוט קלילה, קופצנית, ונהנית מהחיים. שלושת המופלאות, מה שנקרא. והיפות, יש להוסיף. ברצינות.
"אופרה של מוצרט, שתי מילים". בר הרימה את אצבעה ותהתה לרגע.
"נו, איך את לא יודעת?" עדי לחשה ועצמה את עיניה, נשענת על הכיסא המרופד.
"בר..." מלמלתי בזמן שפתחתי את ההודעה בפלאפון שלי.
"דון ג'ובאני!" צעקה בר ומיהרה לרשום זאת בתשבץ. מה יש לה לחפש בזה, אני לא מבינה.
"כל הכבוד, טוב שנזכרת לעלות על זה באמת". עדי ציינה בנוקשות והתניעה את המכונית. "קדימה, יש לי להחזיר לשגיא את האוטו עד שמונה".
"מה עד שמונה?" הופתעתי והבטתי בשעה בפלאפון שלי. "בהצלחה, עכשיו שבע ארבעים ותשע".
"נו, הכל בגללך!" עדי הפצירה בי ולחצה על דוושת הגז. "בגללך אנח..."
"תרגיעי עם המהירות!" בר מאחורה העירה. צחקקתי כשאני קוראת את ההודעה של יובל.
יובל: אני כל כך מתגעגע אלייך, ואני אפילו לא יודע איך את נראית
ליטל: כשניפגש, תדע
"שגיא יהרוג אותי". עדי דפקה על מצחה כשעצרה ברמזור אדום.
"אל תגזימי". בר הרגיעה אותה. סגרתי את הפלאפון.
"תגידו, בא לכן לצאת היום?" שאלתי והעפתי לשתיהן מבט.
"את נורמלית?" עדי תקפה והרימה את גבותיה. "מחר יש מתכונת בלשון!"
"קטן עלינו". בר מלמלה בליווי צחקוק.
"איזה קטן, מה קטן?" עדי החזירה לה. "גדול, ענק, עצום!"
"או, תודה". בר חייכה לעצמה ורשמה משהו בתשבץ.
"נו, בואו נצא". ביקשתי מהן בהתחננות ובדיוק עוד רטט נשמע מהפלאפון שלי.
"לא יודעת", עדי שישבה לידי לחשה. "אני אחשוב על זה ואחזיר לך תשובה עוד יומיים ככה..."
"נו". עיוותתי את שפתיי לעצובה. היא הסיטה את מבטה האדיש אליי, ומיד החזריה אותו אל הכביש ולחצה על דוושת הגז.
יובל: ומתי ניפגש? בקבר?
ליטל: בקרוב
"גם יכול להיות שאני אלך לשגיא בערב". עדי הוסיפה והתעסקה בשיערה הכהה, שבקצוות היה צבוע לבלונדיני בצורה מושלמת. תמיד קינאתי בשיער שלה, באורך שלו ובשפע שלו. לי אומנם יש שיער ארוך, אך הוא מתולתל ואני מעדיפה חלק כמו של עדי. למרות שזה חוזר לעדי, כשהקנאה אוכלת אותה על כך שלי יש עיניים כחולות ואילו לה חומות. וכמו שהיא קוראת להן, עיניים חום קקי.
"מה שגיא?" התעצבנתי. "שוב? איזה זוג דביק".
יובל: אפילו הביצה שלי צוחקת
ליטל: למה ככה?
יובל: כי בחיים לא ניפגש
"כשלך יהיה חבר את תביני". עדי סיננה ובר צחקה מאחורה.
"הלוואי עליי חבר". ייבבה בשקט.
ליטל: סמוך עליי
"מה? כן..." הרמתי את עיניי מהפלאפון בחוסר ריכוז. הייתי שקועה בשיחה עם יובל. מאז שהכרנו באתר הזה, אנחנו לא מפסיקים לדבר ולצחוק. זה מוכיח שאפשר להתאהב גם כשלא נמצאים פיזית אחד ליד השני, ובמיוחד כשלא יודעים איך השני נראה. כלומר, לא להתאהב. להתיידד.
"אז יוצאים היום, נכון?" בר נשענה קדימה ומיהרתי להנהן אין ספור פעמים.
"כן, ועדי, אנחנו לא שואלות אותך".
--------
פרקקק שני!!! מה אתן אומרות? מי האהובה עליכן משלושת הבנות?
YOU ARE READING
Was it a mistake?
Romanceהיא- בחורה קלילה וחמודה, מצחיקה ויפה, תלמידה מצטיינת בתיכון, בת 18, מנהריה. הוא- בחור צ'ארמר וכובש, שטותניק ורגיש, עומד להשתחרר מהצבא, בקרוב בן 22, מאשדוד, מתגורר בתל אביב. האינטרנט- מה שמפגיש בניהם ומצמיח אהבה טהורה חסרת מעצורים. השאלה היחידה היא...
