{ נקודת מבט רום }
קרוב לארבע שנים היא נמצאת על המיטה הזאת, היא בטח חושבת שאני מת..
תתעוררי בבקשה, אני מתגעגע לחיבוקים שלך, לנשיקות המתוקות שלך לחיוך המהמם שלך, עצמתי את עיניי בחוזקה, מנסה להתעורר מהמצב הזה, פקחתי את עיניי ולא זה לא חלום, זה מציאותי.
החזקתי בידה שמחוברת לאינפוזיה, מפחד להכאיב לה, למרות שהיא לא מרגישה כלום ושום דבר.
הרופא נכנס לחדר, כמו בכל יום, בודק אותה, בודק אולי מצבה השתפר והיא תתעורר.
"אני מצטער אבל היא כבר הרבה זמן בקומה, אנחנו ניתן לה עוד כמה ימים, אם היא לא תתעורר ננתק את המכשירים" אמר בקול צרוד ובלע את רוקו בכאב, הנהנתי והוא יצא מהחדר.
״אתה חייב להמשיך הלאה״ מחא ראשי לפתע, צחקתי צחוק מלגלג, אני לא אעזוב את היפה שלי השבתי.
״היפה שלך כבר מתה״ מחא שוב ומבטיח הייתי מפרק אותו אם הוא לא היה הראש שלי.
הנחתי את ראשי על בטנה, איך לא שמתי לב? היא שתתה כוס אחת וגם אותה היא שתתה כדי להראות לי שהכל בסדר, כי יומיים לפני היא הקיאה בלי הפסקה, איך לא שמתי לב שהיא בהריון?
׳המצב שלה יציב אבל העובר מת׳ נזכרתי במשפט של הרופא יומיים אחרי התאונה.
לי היה רק שבר ברגל ביד ומכה בראש, אופיר שבר רק את היד ורסיסי זכוכית על חלק גופו העליון ורק היפה שלי נפגעה הכי קשה.
לפתע דמעה סוררת נפלה על לחיי, נתתי לה ליפול.
הרמתי את ראשי מביט בדבר הכי יפה בעולם, שהיום חוגג 22 שמתוכם ארבע שנים הלכו לפח.
יצאתי מהחדר שהוריה באו, היה לי קשה, יותר מידי קשה, זאת הפעם הרביעית שהיא לא חוגגת איתנו את היום הולדת שלה.
הנחתי את מרפקיי על ברכיי וטמנתי את ראשי בין כפות ידיי, בבקשה תתעוררי, בבקשה.
׳דוקטור כהן דוקטור כהן לחדר מספר חמש׳ נשמע בכרזה.
החדר של סופיה, הרמתי את ראשי וראיתי שורה של רופאים ואחיות נכנסים לחדרה שבסוף המסדרון, סלין ועומרי יצאו ובאו אליי.
קמתי מהכיסא וניגשתי אליהם, "מה קרה?" שאלתי בלחץ.
"היא פתחה את העיניים לשנייה ועצמה אותם" אמרה סלין בהתרגשות, חייכתי וחיבקתי אותה, לא מתבייש לבכות על כתפה, זה כבר נהיה הרגל לבכות לסלין, אבל הפעם אלה דמעות של אושר, דמעות שלא היו עצובות כמו בדרך כלל.
הרופא יצא מחדרה אחרי שעה וחצי, חיוך גדול ורחב היה מונח על פניו וכבר היה נראה שיש בפיו בשורות טובות, קמנו אליו.
"היא התעוררה כרגע היא בבדיקות ובהשגחה, מחר תוכלו לראות אותה" הודיע ואנחנו פשוט חייכנו ואמרו תודה בלחש.
-
למחרת בבוקר סלין ועומרי אמרו לי שהם יהיו אצלה ואני אהיה אצלה מהצהריים עד הערב, קניתי בלונים לבנים כמו שהיא אוהבת, ורדים אדומים וצמיד זהב שהתכוונתי להביא לה שנטוס לאמריקה.
בשעה שלוש בדיוק התייצבתי בבית חולים עם בלונים, זר פרחים ומתנה, אני מקווה שהיא זוכרת אותי, קלטתי את עומרי וסלין יוצאים מעבירים חיוכים וכמה מילים אחד עם השנייה , "וואו" מלמלה סלין שהגעתי אליה.
"היי" אמרתי וחיבקתי אותם, הלכתי לסוף המסדרון, מתרגש כמו ילד קטן שקיבל ארטיק, דחפתי את הדלת הארורה עם רגלי, שחררתי את הבלונים שהתפזרו במהרה לתקרה.
ראיתי את הפרצוף המושלם של היפה שלי, רק שהפעם הוא היה עם עיניים פקוחות וחיוך על הפנים.
הנחתי את הזר פרחים על השידה שלצד מיטתה וגם את השקית הקטנה, הבטתי בה, קצת בהלם שעיניה פקוחות ולא סגורות, לא ידעתי מה להגיד חשבתי כל הדרך לכאן מה להגיד.
"זה הרגע שבו אתה מחבק ומנשק אותי" אמרה בכל צרוד ושקט, צחקתי ועדיין נשארתי במקומי, בוהה בה , אני עדיין בשוק.
"אני אקרע את המכשירים ואנשק אותך" אמרה באיום וצחקתי.
התקרבתי לפניה, ליטפתי את לחייה ופשוט ריסקתי את שפתיי על שפתיה, התגעגעתי להרגשה הזאת! לשפתיים שלה על שפתיי.
"מתי התכוונת לספר לי שאת בהריון?" שאלתי, הייתי חייב לשאול אותה, זאת השאלה הראשונה שרציתי לשאול, היא הרימה גבה, "אני מה?" שאלה,
"שהגענו לבית חולים, יומיים אחרי ששחררו אותי אז באתי לראות מה איתך, ואמרו שהמצב שלך יציב אבל העובר מת." אמרתי והשפלתי את ראשי.
"זה הכל באשמתי" מלמלתי ואחזתי בראשי בכאב, "זה לא רום, לא שלטת בזה" אמרה והרימה את ידה מניחה אותה בעדינות על ידי.
"איך התגעגעתי אלייך, אני אוהב אותך״ לחשתי.
-
YOU ARE READING
Sophia's World
Romanceהבת של סלין ועומרי, עוברת הרבה משברים במהלך חייה, מי בסוף יהיה אהוב ליבה ואב ילדיה? -קללות
