#The patient in room 14 (C.H)

0.0

•פרולוג•
"אני לא יכול לגרום לזה לקרות! בבקשה אני מתחנן בפנייך בשבילי!" הוא אמר
מתחת לעיניו יש שקי שינה איומים, על פניו זיפים שמעידים על כך שלא התגלח יותר מחודש, פניו עצובות למשמע הבשורה הרע שהרופא אמר מלפני כרבע שעה,
הוא מסתכל עלי וכל זכר לחיים נאבד,
העניים שלי מאיימות להעצם, זה מרגיש כאילו אני רוצה לעצום אותן לשניה אך שנינו יודעים שזה ליותר משניה
הוא בוחן אותי וידיו אוחזות בכתפי והוא מנער אותי חזק,
"ז-זה כואב לי" אני מצליחה להוציא מפי הקול שלי רועד
"בבקשה דניאל תתרכזי" הוא אומר וקולו לחוץ
"אנחנו נוציא אותך מזה מבטיח" הוא אומר לי,
לרגע אני מאמינה לדבריו, אבל אני חושבת שזה הדבר היחידי שאני עושה..
העניים שלי נעצמות,
לפני שהם נעצמות אני מצליחה לראות את הדמעה שקאלום שמר כל הזמן הזה וחשב שאני לא רואה..
הוא ילל וצרח "בבקשהה" ומשם הדבר היחידי שאני זוכרת זה את שפתיו על שפתי, השפתיים הרכות שלו נגד המחוספסות שלי בעקבות המחלה...
וזהו זה..ככה זה נגמר פחות הוא יותר, ראיתי שחור!
הרבה שחור ולפעמים אני פוגשת אותו דרך מקומות נסתרים שרק אני והוא יודעים עליהם...