הנינג'ה שלו

פרק 1- עוד יום

הכל התחיל כמו כל יום ראשון רגיל. התעוררתי הרבה יותר מוקדם מהצעקות של אחי, הוא על רטלין אז הוא לא כל כך שולט בעצמו בבקרים. ראיתי שהשעה רק 7:15 וההסעה שלי יוצאת עוד שעתיים כי היום מתחילים מאוחר. עשיתי את כל ארגוני הבוקר המשעממים שלי ולבשתי ג'ינס נוח, חולצת בית ספר ואת הואנס הבורדו שלי. אני ממש לא טיפוס של עקבים.

ראיתי קצת חדשות, כדי להתעדכן במה שקורא בארצינו הקטנה וגם בגלל שיש לי שעתיים תקשורת היום, יכולתי לבחור בתיאטרון בהתחשב לכמה דרמטית אני אבל תקשורת יותר מעניין.

כתבה חדשה הופיעה על המסך- והכתבת התחילה לדבר:

"בליל אמש טסו מארצות הברית לישראל, במטוסם הפרטי, לא האחרים מדילן וג'וש ג'ונס. לאחר מות אימו של ג'וש החליטו השניים שהינם עולים לארץ בהתחשב שזאת היתה הבקשה האחרונה של האם. רק אתמול פירסמו את שם בית הספר שיקבל את הכבוד ללמד את דילן- בית ספר 'גלים'".

פניי נפלו, הפלצן הזה הולך ללמוד בבית ספר שלי? שלא נדבר של השכבה שלי???

ראיתי שהשעה היא 8:45, ואכלתי את הארוחת 'התעוררות' המותרת לי, שלא תבינו לא נכון, אני אוהבת אוכל כמעט כמו כל אדם אחר, אפילו יותר ואני אוהבת את איך שאני נראית, אבל במסגרת הספורט שאני עושה, אני חייבת לשמור על המשקל שלי.

בג'ודו יש קטגוריות משקל, אם אני אחרוג מהקטגוריה שלי, אעלה לאחת יותר גבוהה וזה יתן לי חיסרון של משקל.

הגעתי להסעה ב9:10 והתיישבתי במקום הקבוע שלי ליד גל. אני מכירה אותו מגיל אפס, היו כאלו ששאלו אם אנחנו זוג ומיד אמרנו לא, הוא כמו אח בשבילי, ממש, יש כאלו שאומרות את זה סתם אבל לא אני, הוא באמת כמו אח בשבילי, יש לנו את הריבים הכי דפוקים שאנשים יכולים לחשוב אליהם. הוא עזר לי בכל המעבר לחטיבה מהיסודי, אנחנו הופרדנו מכל החברים שלנו, הם הלכו לחטיבה ואנחנו לחטיבה אחרת, אנחנו לא באותן כיתות אבל עדיין אנחנו קרובים בטירוף. אני במופת (מחוננים) והוא בכיתה רגילה.

הגענו לבית ספר ורצתי לכיתה כדי להספיק לשיעור היסטוריה, אחד מהשיעורים האהובים עליי, יחד עם אנגלית וספורט, אני לא אצנית, פחח ממש לא, אבל משחקים המון כדורסל וכדורשת אז אני נהנית.

הגעתי לכיתה יחד עם אוהד, המחנך שלי, הוא היה המחנך שלי מכיתה ז', היה אמור להתחלף לנו מחנך אבל הוא התעקש להישאר איתנו עד י"ב, אין התנגדות מצידי, הוא מחנך אדיר.

התחלנו ללמוד על ההגעה של המתיישבים האנגלים לאמריקה, זה הרג אותי מבפנים, אני כל כך מתגעגעת לארצות הברית, יש לי משפחה שם. השיעור עבר במהירות וכך גם ספרות, התלמידים מקוראים לזה שיעור ספרות, אני קוראת לזה שיעור נמנום. מצטערת, שיעור מיותר, אני אוהבת לקרוא, אבל לא את השטויות שמלמדים אותנו שם.

וכך הגענו לשעתיים תקשורת, המורה לתקשורת, עומר, הראה לנו את אותה כתבה שראיתי בבוקר ,כמובן שבזמן הכתה היו צרחות וכולי ואני? לא כל כך התרגשתי.

עומר שאל אותנו "איך אתם חושבים שהכתבת הציגה את הכתבה?" הרמתי את היד, אני לא מהסוג ששותק בשיעור. "אני חושבת שהכתבת עשתה מעכבר פיל, היא דיברה בכל כך התרגשות, וגרמה לקהל לחשוב שזה איזה מאורע מדהים".

"אוקיי, מחשבה מעניינת מיה, עוד תגובות מישהו?" שאל

"אני חושבת אחרת, זה באמת מאורע חשוב, כזה איש מגיע לארץ, ועוד לומד בבית ספר שלנו? אני עוד שניה מתעלפת" הגיבה עדן, מבלי לבקש רשות, נו טוב לא ציפיתי ליותר, וכך השיעור הסתיים לאחר המון תגובות של "יואו איזה כיף" ו"וואי אני מתה".

הפסקה, אני מאלו שיוצאים לדבר עם אנשים, ואני מאוד חברתית, האירוניה היא שאני לא אוהבת אנשים, אבל מאוד קל לי להתחבר איתם. טוב נו, קיבוצניקית סנובית.

הלכתי לגל, הכיתה שלו הייתה מול שלנו, שראיתי אותו עם עוד כמה בנים הלכתי אליו, "גלגול" קראתי לו וכל הבנים הסתובבו אלי ואמרו לי שלום. "אה הייסטינגס?" שם משפחה אמריקאי, מזכירה יש לי משפחה שם. הוא קורא לי ככה בערך מכיתה ב'. "אם אני אשמע שוב פעם על דילן ג'ונס אני אתפוצץ, אפשר לחשוב, כולה בנאדם" אמרתי והוא נאנח, "הייסטינגס בקצב הזה בחיים לא יהיה לך חבר, אל תהיה שיפוטית אליו, שמעתי הוא מגיע היום לפה אחרי הלימודים לראות את הבית ספר, הוא כנראה יהיה בכיתה שלי". "אני מתה מקנאה גלגול" אמרתי בזלזול והסתכלתי על הטלפון שלי- 13:19 חייבת לעוף לכיתה, "טוב אני חייבת לטוס נתראה?" נתתי לו חיבוק והלכתי לכיתה.

התחילו השעתיים מתמטיקה והמורה התחילה ללמד חומר מרדים אז אני אחסוך ממכם את הפירוט, לקראת סוף השיעור הראשון אוהד נכנס לכיתה וקרא לי החוצה.

"אה אוהד?" "מיה תקשיבי אני צריך טובה אוקיי?" "אוקי אין בעיה" "אין לך אימון היום נכון?" שאל. "לא היום ראשון" עניתי. "תקשיבי ביקשו ממני לבחור תלמיד בכיתה, ובחרתי אותך, אני לא יודע אם את יודעת אבל דילן ג'ונס מגיע היום לבית ספר..." פאק פאק לא, בבקשה לא.. "ואני צריך שתעשי לו סיור בבית ספר אחרי הלימודים, אם אין לך איך לחזור אני אקח אותך הביתה, יש לי פגישות" מה יכולתי לעשות, ממש לא היה לי מצב רוח לזה, אבל אוהד ביקש ואני ממש לא יכולה, נפשית להגיד לו לא.

"בסדר, אני אעשה את זה אבל אני צריכה שתחזיר אותי הביתה".

"אש,תודה מיה".

נכנסתי חזרה לכיתה ודניאל , הילדה שיושבת לידי שאלה אותי מה הוא היה צריך, סיפרתי לה, היא דיי בסדר, היא חברה טובה אני מניחה. "נו? ומה הבעיה בלעשות לו סיור בבית ספר?" שאלה, לפעמים הא מפספסת את העניין.

"אין לי כח לפלצנות שלו". "מיה יש מצב שאבא שלו יתרום כסף לבית ספר, תחשבי על זה, למה שאוהד יהיה כל כך נרגש מזה?" אמרה. "יש מצב שאת צודקת" אמרתי וכך השיחה נגמרה. השיעור עבר מהר, דווקא שאני צריכה שהוא יעבור לאט, הוא טס.

הלכתי לעבר שער בית הספר, שם אוהד אמר לי לחכות לו. לפתע עברה לפני האודי שחורה והוא יצא משם.

היה לו שיער חום שלך כלפי מעלה ועיניים כחולות שאפשר לצלול לתוכן, הוא לבש גופיה לבנה שקופה שאפשר היה לראות את הריבועים שלנו והשרירים שלו היו בדיוק בגודל הנכון, לא גדולים מידי ולא קטנים מידי.

הלכתי לכיוונו והושטתי את ידי- "מיה הייסטינגס" הוא הושיט את ידו ולחץ אותה- "דילן ג'ונס".