"עצרו" השוטר צעק אלינו.
אני ג'ניפר וסלש הסתכלנו עליו, הכביש היה חסום על ידי סרטי משטרה וניידת חסמה את המעבר, לא נותנת לנו יכולת לעבור.
השוטר שאמר לנו לעצור ועוד שוטר נוסף התקדמו לעברינו, השוטר הגבוה מבינהם דיבר. "יש כאן תיק, ועליו רקמה עם השם זואי דוגלאס," קולו היה גבוה ובטוח. "יש לנו חשש שמדובר בחפץ חשוד ולכן עד שלא נמצא את הבעלים של התיק אין אפשרות לעבור פה".
הרגשתי מחנק בגרון "אני?" שאלתי בבהלה.
"לי קוראים זואי דוגלאס, אבל התיק הזה לא שייך אלי." הסתכלתי על ג'ניפר וסלש, מבינה שגם הם לא מבינים מה קורה בדיוק כמוני.
"את יודעת אולי מי הביא את התיק הזה לכאן?" השוטר שואל אותי. על פניו הופיע מבט מסוקרן, מנסה לפענח מה קורה לפניו. "אין לי מושג!"
מגיעה עוד ניידת משטרה ומתוכה יוצא שוטר נוסף, לאט לאט אני מרגישה איך הדפיקות בלב שלי מתגברות ונהיות מהירות. למה אני מפחדת כל כך?
השוטר מוציא מהניידת מכשיר שחור שמהמרחק בו אני עומדת אני לא מצליחה להבין מה הוא.
שלושת השוטרים מדברים כמה דקות במרחק שאנחנו לא יכולים לשמוע אותם ולאחר מכן הם צועדים לכיוון התיק החשוד.
שני השוטרים מתרחקים מהתיק ורק השוטר שהגיע עכשיו עם המכשיר השחור נשאר ליד התיק החשוד.
הוא לוחץ על כפתור גדול שמדליק את המכשיר, רעש חזק ומתכתי נשמע ממנו ואני מבהלה צועדת צעד אחורה.
אחרי בערך שבע דקות שהשוטר בדק את התיק עם המכשיר הוא חוזר עם המכשיר השחור שלו ביד אחת ואת התיק עם הרקמה הוא תופס ביד השניה .
הוא פוסע לכיוונינו ואומר, "בדקתי עכשיו את התיק ואין בו שום דבר חשוד, ובכל זאת אני מעדיף שתבואו איתי לתחנת המשטרה ותפתחו לידי את התיק. יכול להיות שיש בו משהו מסוכן בכל זאת ולא היינו רוצים לסכן אתכם. בואו איתי בבקשה. "
"אוקיי" שלושתינו קוראים יחד, צועדים אחרים בצעדים לא בטוחים. זה ממש לא מה שחשבתי שעומד לקרות ברגע שאני אגיע לכאן.
השוטר הניח בידי את התיק. התיק בצבע אפור וברקמה לבנה היו רקומות עליו שתי מילים: זואי דוגלאס.
בלב עוברת לי כל הזמן המחשבה מה זה יכול להיות, מי שהשאיר פה את התיק ידע שאני יהיה כאן, בשעה הזאת, הוא מכיר אותי.
שני השוטרים שסיימו כנראה את עבודתם להיום, נכנסו לניידת המשטרה שלהם ונסעו.
השוטר שהגיע אחריהם נכנס לניידת שלו, סלש התיישב מקדימה ואני וג'ניפר ישבנו מאחורה אחת ליד השניה.
רק כאשר ג'ניפר החזיקה לי את היד גיליתי שאני רועדת. היא חייכה אלי ואמרה לי שהכל יהיה בסדר, למרות שכרגע אף אחת מאיתנו לא יכולה לדעת אם זה נכון.
כל הנסיעה לתחנת המשטרה עברה בשקט מוחלט, אף אחד מאיתנו לא ידע מה להגיד ולכן כולנו שתקנו. אחרי כרבע שעה של נסיעה הגענו לתחנת המשטרה והשוטר החנה את הניידת בחנייה הקרובה לתחנה.
השוטר הוביל אותנו בתחנה המשטרה הגדולה והכניס אותנו לחדר בסוף המסדרון. הבטתי מסביבי, החדר היה גדול ומרווח ובמרכזו הונח שולחן מלבני שחור הצמוד לקיר. מסביב לשולחן נחו להם שלושה כסאות עץ גבוהים ועוד כסא אחר מולם השייך לשוטר.
השוטר התיישב בכסאו, מחווה לנו בידו שנשב בכסאות. התיישבתי על הכסא והנחתי את התיק על השולחן הגדול ופתחתי אותו, מציצה פנימה לראות מה הוא מכיל.
היי כולם (:
זה הסיפור הראשון שלי כאן ואני אשמח לשמוע את דעתכם עליו ♥♥
YOU ARE READING
sparks of love
Romanceזואי היא נערה בת 17 שחושבת שהחיים שלה רגילים לחלוטין, ואפילו משעממים למדי. אך לאט לאט היא מבינה שהיא טועה. האם החיים שלה ימשיכו להיות משעממים כאשר הילד שהיא מנסה להדחיק מעצמה כל כך הרבה זמן יחזור לחייה?
