the ghosts are alive

פרק 1

"רוצו!" כשלוק צעק, הרגשתי את הגוף שלי מתקשה, ההורים המאמצים שלי יהרגו אותי ללא ספק אם אאלץ להתעסק עם המשטרה שוב.

אני מתחילה לרוץ לעבר לוק כשהוא מסמן לי, אנחנו נכנסים לתוך המכונית ותוך פחות מדקה הוא עוצר לי לצד הבית, "תזהרי סקיי, אוקיי?"

אני מרימה את היד ומחייכת אליו, "מבטיחה."

האורות במבטח דולקים, אמא שוב מחכה לבואו של אלברט?

"אמא?" אני אומרת כשאני טורקת את הדלת, "היי מותק, אני כאן!" קולה הלבבי מצייץ, אני זורקת את התיק על הספה ומתקדמת אל המטבח, היא עומדת שם, חותכת סלט להנאתה.

"אלברט לא הגיע?" אני מנחשת, היא מהנהנת בעצב, "למה את מחכה לו? את יודעת שהוא שונא שאת מחכה לו שהוא חוזר מאוחר." אני אומרת.

"איך היה עם החברים?" היא משנה את הנושא, "בסדר, היה בסדר."

"אני מקווה שלא עשית בעיות." קולה הופך נוקשה כמו תמיד כשהיא מזהירה אותי, "את יודעת שאני אף פעם לא עושה בעיות," אני מרימה כתפיים בציניות.

"כמובן, סקיי." היא צוחקת.

אני עולה למעלה ומחליקה למיטה, הלוואי ורק יכולתי להתרחק מהבעיות.

*

"את מבינה סקיי? זה היה פשוט אדיר הדרך שבה שון יצא מזה!" לוק צוחק בחוזקה בדרך לארוחת הצהריים, "הלוואי וכולנו היינו שון וילו." אני אומרת, לוק מהנהן.

"לוק, סקיי!" שון רץ אלינו כשאנחנו נכנסים, "מה קרה שון?" אני שואלת, על הפרצוף שלו תמיד יושבת הבעת בלבול.

"מישהו התיישב לנו על השולחן. סקיי, איך מעיפים את הבחור בנחמדות?" שון צוחק,

"כאילו שאני יודעת משהו על נחמדות." אני מגלגלת עיניים, "את בחורה, אין לך איזו קסמים מיוחדים?"

"יש לי. לא על נחמדות, שון." אני מתקדמת לכיוון השולחן, תלמיד בעל שיער בצבע זהב ועיניים ירוקות משחק באוכל שלו, אני מתיישבת לידו לפניי שאני מתחילה לדבר, "שלום."

הוא מרים את המבט ומכווץ גבות – "הו היי."

"קוראים לי סקיילר, כולם קוראים לי סקיי. אני מניחה שאף פעם לא נפגשנו." אני מנסה להתנהג לשם שינוי כמו בחורה מנומסת – או, איך כולם קוראים לזה? – אבל זה פשוט לא הקטע שלי.

"אני חדש כאן,"

"ובכן, בחור חדש, זה השולחן שלנו, אני מתכוונת שלי ושל החברים שלי, ואני לא רוצה להיות גסת רוח, אבל – אכפת לך אולי לעבור שולחן?" אני מחייכת ומצמצמת בעיניים, זו לא הדרך בה בנות נוהגות?

"בטח. אממ, מצטער, לא ידעתי שהוא תפוס." לא נראה שמפריע לו לעבור שולחן. הוא לוקח את המגש וקם.