החוצץ

פרק 1 - האיזון העתיק

"האכילו את האדמה! אל תותירו דבר!"

השאגה, קול רעם שכולו זעם, בקעה מגרונו של לורד מאלת'וס מורתלון וקרעה את האוויר הסמיך, שהיה כבד מצחנת דם קרוש ובשר חרוך. עטוי שריון פלדוניום מעוקל ומאיים, שחור כלילה נטול כוכבים, הוא פילח את דרכו בשדה הקטל. כל צעד שלו שקע בבוץ השחור, עיסה דביקה של אדמה ספוגת דם, רסיסי עצמות וקרביים של אלה שהעזו לעמוד מולו.

לוחמים אחוזי טירוף, שעיניהם בערו באש נאמנות עיוורת, הסתערו לעברו בצווחות קרב נואשות. הוא לא האט, לא סטה מנתיבו. הוא פשוט דרס אותם. להב חרבו העצום ניפץ מגני עץ ופלדה כאילו היו ענפים יבשים, וריסק קסדות ואת הגולגולות שמתחתן, במכה אחת. גופותיהם הושלכו ארצה, מעיים נשפכים מתוך שריונות מבוקעים, גפיים מרוטשות שרועות בזוויות בלתי טבעיות.

הוא קטל, ביתר ורמס כל חי שנקרה בדרכו. קול החבטה החלול של מגפי המתכת שלו, המפצחים גולגולות ומועכים צלעות, התלכד עם צווחות הכאב הצורמניות וגניחות המוות של קורבנותיו. כל אלה יצרו יחד מנגינה איומה שליוותה את צעדתו - מזמור של חורבן שהלחין במו ידיו.

שמי הלילה הנצחי של הממלכה נצבעו בגוון עז, לא מזוהרה של שמש שלעולם לא תפציע כאן, אלא מהשתקפותן של אלפי המדורות שהציתו חייליו. להבות ענק ליחכו את האדמה השסועה ואת שאריות הפגרים המפוחמים שהותיר מאחוריו הלורד, והעשן הסמיך נשא לשמיים את ריח ניצחונו.

בעקבותיו, כנהר של פלדה שחורה, צעדו גדודי מורתלון אל הניצחון האפל והמוחלט ביותר שידעה ממלכת החושך מזה עידנים. היה זה נחשול של אבדון שייחרט בדברי הימים כשחרו המדמם של עידן אימה חדש.

ואז, מבעד למסך העשן המתפתל והלהבות המרצדות, הוא נעצר. מולו התנשא מבצר עתיק יומין, קירותיו שחורים ומפויחים. צריחיו המחודדים ננעצו בשמיים האדומים כטפרים של חיה קדומה ומאיימת. זה היה יעדו. חייליו, נחיל אנושי של זעם ופלדה, חלפו על פניו ופרצו אל תוך המבצר, וצרחותיהם - תערובת של תאוות קרב ואימת הגוססים - הידהדו בין חומות האבן הגבוהות.

הלורד החזיר את חרבו הענקית ונוטפת הדם אל נדנה בנקישה מתכתית, חדה וסופית. פניו היו מסכה חסרת הבעה, עיניו ריקות מכל רגש. הוא צעד פנימה אל תוך המבצר הכבוש, צעדיו מדודים ורגועים, מתעלם לחלוטין מהקטל שהמשיך להשתולל סביבו כאילו היה לא יותר מרחש חסר חשיבות.

הוא לא היסס, לא הפנה את ראשו אל ההרס שזרע. הוא נע בבטחה מוחלטת, כאילו דרך נסתרת ומוכרת רק לו מנחה את צעדיו. רגליו נשאו אותו מבעד למסדרונות המדממים, מטה אל מעמקי המבצר, אל קבריהם העתיקים של אדוני המקום - היכל מתים קר וחשוך, שבו ריח כבד של אבק בן דורות וריקבון שקט מילא את האוויר.

הוא ניגש לקבר ענק שניצב במרכז האולם, ארון מתים שחור שעוטר בגילופים מורכבים של מלכים ולוחמים שנשכחו מזמן. הוא נעץ את אצבעותיו מתחת לשפת המכסה הכבד, ובכוח אדירים, הדף אותו הצידה. ענן של אבק אפרורי התפזר באוויר.