הלילה ירד על העיר כמו שמיכה כבדה מדי, כזאת שמישהו זרק עליך בלי לשאול אם אתה מסוגל לנשום מתחתיה. עברתי בין הסימטאות ותחושת חלחלה עברה בי.
הפנס היבהב והחתולים יללו כנראה שציפו לתשומת לב.
הייתי בדרך הביתה , הראש מלא בעייפות ובמחשבות שלא ביקשתי. ואז שמעתי אותה.
"אתה הולך מהר מדי בשביל מישהו שלא בורח."
הקול היה חד, כמעט מתגרה. הסתובבתי והיא עמדה שם.
בחורה בערך בגילי, אולי קצת צעירה. שיער כהה, עיניים בהירות מדי בשביל הלילה הזה, ומבט שאמר שהיא יודעת עליי משהו שאני עוד לא יודע על עצמי.
"מי את?" שאלתי, בלי לנסות להסתיר את החשד. "קוראים לי איב," היא אמרה, "ואתה... אתה בצרות."
היא התקרבה צעד אחד. לא פחדה. לא היססה. "אני לא מכיר אותך," אמרתי. "נכון," היא ענתה, "אבל מישהו אחר מכיר אותך. והוא מחפש אותך."
משהו בקול שלה היה שקט מדי בשביל להיות רגוע. כמו מישהי שמספרת עובדה, לא איום.
"מי מחפש אותי?" היא חייכה חיוך קטן, כמעט מרושע. "אם הייתי אומרת לך עכשיו, היית חושב שאני משוגעת. אז בוא נתחיל בקטן."
היא שלפה מכיסה מעטפה מקומטת. "זה היה תקוע בדלת שלך."
לקחתי אותה. לא היה שם שם, לא כתובת. רק סימן מוזר כמו חצי עיגול עם קו באמצע.
"מה זה?" שאלתי. "זה," היא אמרה, "הסיבה שאתה לא ישן טוב בלילות האחרונים."
היא הסתכלה סביב, כאילו מישהו עלול לקפוץ עלינו מתוך הצללים. "ואם אתה חכם, אתה לא פותח את זה כאן."
היא הסתובבה ללכת, ואז עצרה. "אה, ועוד משהו," היא הוסיפה בלי להסתובב, "אל תנסה להתעלם מזה. זה לא ייעלם. הם לא כאלה."
"מי זה הם?" שאלתי, אבל היא כבר התרחקה, נבלעת בחושך כאילו הייתה חלק ממנו.
