אח שלי

המשחקים מתחילים

נקודת מבט: יונתן

היא חושבת שהיא חכמה. שהיא יכולה לשחק איתי.
היא לא מבינה שאני רואה את זה קילומטרים מראש. את העוקצנות שלה, את המשחקים הקטנים, את הדרך שבה היא מנסה לגרום לי להגיב.
אבל אני לא משחק לפי החוקים שלה.

אני ישוב בסלון כשהיא נכנסת, כמו סערה שמסרבת לשתוק. היא עוצרת לרגע, כאילו נדהמת למצוא אותי כאן, ואז מתעשתת מהר ומרכיבה על פניה את החיוך החצוף הזה שלה.

"מה, נגמרו לך מקומות מעניינים להיות בהם? או שפשוט התגעגעת?" היא אומרת

אני בקושי טורח להסתכל עליה כשאני לוקח לגימה מהוויסקי שלי. הריח המעושן מתערבב עם ריח הבושם שלה, מתוק ומסוכן.
"אל תדמייני לעצמך דברים," אני אומר לבסוף.

היא נשענת על הספה מולי, משדרת ביטחון מופרז.
״אז מה אתה עושה פה?״

לפני שאני מספיק לענות, קול נוסף חותך את האוויר.
"סוף סוף הגעת, בואי.״ אמא שלה.

אני לא טורח להפנות מבט, אבל אני שומע איך הגוף שלה מתקשח. היא לא אוהבת פקודות, כמוני.

"מה עכשיו?" היא שואלת, ואני כמעט שומע את גלגול העיניים שלה.

"ארוחת ערב," אמא שלה אומרת, בטון מדוד ומחושב. "אביך רוצה לראות אתכם."

המילים גורמות לה להתכווץ, גם אם היא מנסה להסתיר את זה.

אני מניח את הכוס על השולחן, נועץ בה מבט ישיר. "אז מה את אומרת?" אני שואל בשעשוע מרומז. "תתנהגי יפה הערב?"

היא מחייכת אליי, אבל זה לא חיוך חם. זה חיוך של עוקצני. חיוך שאומר אני לא מתכוונת להקל עליך.

וזה מה שאני הכי אוהב בה.