פרסי ג'קסון והארי פוטר-הסיפור האמיתי.

פרק 9 - כוחות 2

ללא אזהרה, פרסי הסתער עליי בחוזקה.
לא ידעתי מה לעשות, הייתי רגיל להחזיק שרביט, לא פגיון!
לא חשבתי הרבה. הרמתי במהירות את הפגיון כדאי להגן על פניי מהחרב החדה ונסוגתי לאחור.
''מה אתה עושה?!" צעקתי באימה.
הייתי בטוח למדי שפרסי השתגע אלמלא העיניים הירוקות והצלולות שהביטו היטב בפני בעודו שולח עוד ועוד מהלומות בניסיון לשסף לי את הפרצוף.

הרמיוני ורון הביטו המומים.
הייתי בטוח למדי שהיו מנסים להתערב אלמלא הופתעו כל כך.
''תפסיק!" ניסיתי לצעוק "השתגעת לגמרי?"
"קדימה הארי! תשתמש בכישרונות שלך. תראה לי מה אתה יודע."
רציתי להגיד לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל הוא הלם בי כל כך חזק שהייתי צריך להיות מרוכז על מנת לא לאבד איזו אצבע.

לא היה לי מושג מה אני עושה.
האינסטינקטים - שלא היה לי מושג שיש לי - השתלטו עליי.
חמקתי מהחרב, הרמתי את הפגיון כדי לבלום והדפתי בכיוון ההפוך.
הזרועות שלי כאילו פעלו מעצמם.
בשלב מסוים התחלתי להפסיק לחסום ויותר לתקוף. היה לי ברור שפרסי מחכה שאעשה משהו, רק שלא ידעתי מה.
ניסיתי למצוא דרך לעצור את פרסי, שיסביר לי מה הוא עושה, אבל הבן אדם פעל כמו מכונה.
הוא חסם והתחמק מכל מהלומה שניסיתי לשלוח לעברו.

הזרועות שלי התחילו להתעייף.
היה ברור שפרסי מאומן היטב בחרב, ואילו אני פעלתי ללא מחשבה כלל.
ידעתי שבשלב מסוים הוא יעיף לי את הפגיון מהיד, וינסה לעשות את מה שזה לא יהיה שרצה לעשות מלחתחילה.
בזווית עיני ראיתי את רון והרמיוני צופים בנו כמהופנטים, ואילו אנבת הביטה וצמצמה את עיניה כמנסה למצוא משהו שהתחמק מעיניה.

עוד מהלומה חזקה הגיע מפרסי ובשניה האחרונה הצלחתי לחסום אותו, אך מרוב התנופה של החרב, הפגיון אף לי מהיד היישר לרגליו של רון.
ציפיתי שפרסי יעצור בשלב הזה, ויסביר לי מה לעזאזל קרה כאן, אבל האיש לא הפסיק.
בשלב הזה הייתי משוכנע שהוא התחרפן.
התכופפתי שניה אחת לפני שחרבו ערפה לי את הראש.
"די!" ניסיתי לקרוא, "ניצחת!"
התחמקתי מעוד התקף חרב ונסוגתי לאחור.
פרסי היסס לשניה אחת וחשבתי שהבין שאין טעם לתקוף אותי יותר. אך הוא התעשת והמשיך במהירות.

לא היה קשה להניח שהוא אינו משתמש במלוא כוחותיו כדי לא לפצוע אותי יותר מידי, אך עדיין לא היה לי שמץ של מושג מה הוא ניסה לעשות.
התחמקתי מעוד ועוד מהלומות של חרבו.
ניסיתי לסגת אבל הוא לא הפסיק, ומהלומותיו ניהיו חזקות יותר ודחופות יותר, עד שבחבטה אחת מהירה, הוא הפיל אותי לרצפה.
באימה חדשה, קלטתי את חרבו יורדת לכיוון פניי, צרחה קטנטנה נפלטה מפי וזרועותי התרוממו בשנית כדי להגן על פני בחוסר טעם.

ושוב זה קרה.

החרב אפילו לא נגעה בי.
הרגשתי מן משב רוח קליל חולף ליד פניי ומשיכה קלה בבטן.
פקחתי את עיני באיטיות וניסיתי לקלוט את מה שקרה.

חרבו של פרסי נחה במרחק בדשא הירוק, זרוקה כאילו מישהו העיף אותה הישר מידיו.
מבטו של פרסי עבר לאט מהחרב הנוצצת אל פני והבעת פניו התחילה להדמות להבעת פניה של אנבת', שכנראה הבינה מה קורה פה עוד לפניו.
''צדקנו." אמרה אנבת'.
פרסי הושיט לי יד ועזר לי לקום.
רון והרמיוני עדיין בהו וכנראה ניסו לפענח את מה שהבינו זוג החצויים.
''מישהו מוכן כבר להסביר לנו מה קרה כאן?!" זעקה הרמיוני בתסכול.
''איך...? החרב...! מה...?" מלמל רון ונראה כמתאמץ להשיג את הדקות האחרונות. ''אתה פשוט... הרוח...''
''טוב.'' אמר פרסי וחיוך קל על שפתיו, ''אני חייב להודות שזה ממש לא היה צפוי!"
"מה??" שאלתי וקיוויתי לקבל לשם שינוי תשובה ישירה.
''כנראה שזאוס החליט לא רק לסמן אותך, '' אמרה אנבת', ''אלא גם לזכות אותך בכוחותיו''.
בהיתי בה לשניה,'' רגע, מה?!"
''אני לא מאמין שלשם שינוי לזאוס כל כך אכפת מהמלחמות של 'בני התמותה'! " אמר פרסי ורעם קל נשמע במרחק.
''רגע, רגע, רגע'' אמרה הרמיוני, ''כוחות? חשבתי שרק לילדיהם של האלים יש כוחות!"
''ובכן גם אנחנו," אמרה אנבת' במבט מהורהר מעט, ''אבל כנראה שהמלחמה הזאת בהחלט גרועה משחשבנו.''
פרסי הנהן, ''אם האלים נותנים לכם את מתנת כוחותיהם ללא סיבה מיוחדת, זה יכול להביע רק שני דברים: או שאתם מיוחדים במיוחד, או שהמצב מחורבן.
אני מהמר על השני."
''גם לנו יש כוחות?" שאל רון בעיניים נוצצות.
הרמיוני גלגלה עיניים.
''כנראה,'' אמרה אנבת', ''אם זאוס הוריש להארי מכוחותיו, אין סיבה שגם לכם לא יהיה כוחות.''
''אז יש לנו רק שבוע לאמן אותם לשלוט בכוחות לפני שנצטרך להסתלק מפה,'' אמר פרסי.
''ונצטרך גם ללכת להוגסמיד לקנות את כל הדברים להוגוורטס'', אמרה הרמיוני
''נכון,'' הסכמתי וחייכתי חיוך זדוני מעט, ''נצטרך למצוא לכם שרביטים.''
''יש. קניות...'' מלמל פרסי

*********************

ווהו. עוד פרק!

אני ממש צריכה לכתוב לעיתים תכופות יותר🤭

אנשיםםם אני נואשת לתגובות!
שאני לא אחשוב שאני משועממת שכותבת סיפור לעצמי😂

ביוש🔥