פניה של בריאנה התעוותו בכאב חד,"מה עם קלרה,אלנה ופאביו?"פלטה מבין שפתיה הרועדות בקול עדין.
"דואגת לאחרים לפני שלעצמה. כל כך מתאים לך בריאנה!"קולו של פאביו נשמע בכמעט צעקה. אני מרפה מפצע של בריאנה ומרים אותה אותה בזרועתיי.
היא מניחה את ראשה בתוך שקע צווארי,כורך את זרועותיי סביב גופה ואוחז בה בחוזקה. אני נושא אותה אל דלתות הכניסה,חולף על פני הגופות שפניהם היו מכוסה במסכות שחורה.
עדיין לא הייתי בטוח מי זה היה,אך תחושה חזקה שאביה של בריאנה היה מעורב בכך מחלחלת לתוכי.
בדלתות הכניסה עומדים מאות חיילים,מולם עומד סמואל שמסביר להם את המצב ומורה להם מה לעשות על פי ההוראות שבישרתי לו בטלפון נייד לפני נסיון ההתנקשות.
הייתי מוכן למצבים האלו בכל רגע ושעה ביום. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניסו להתנקש בחיי. אך הפעם ניצלתי על ידי האישה השייכת לצד האויב. אישה שאמורה לשנוא אותי.
"אקח אותך לבית החולים הקרוב." אני אומר,מרגיש את ראשה הקטן נח על כתפי בנוחות.
פאביו הופיע מולי,"גונתן,תן לי לטפל לקחת אותה. אתה כבר יודע שאני ובריאנה מסתדרים מצוין."
אם בריאנה לא הייתה בידיי,סובלת מרוב כאב. הייתי שולח לעברו דחיפה אחת שתשלח אותו ישירות לאפריקה לבלות עם הפילים לחודשים הקרובים. או אולי לנצח.
"לא."נהמתי."אני אעשה זאת,סמואל יקח את הפיקוד. אתה תחפש אחר הבנות ותצטרפו אלינו."
זעקת כאב חלשה נפלטה מפיה של בריאנה,גורמת לגופי להידרך ולמהר בצעדיי למכונית.
אני נושא את בריאנה למכונית החונה לצידי המזרקה "קאפו." מהנהן אחד מחיילי ופותח את דלת המושב האחורי לרווחה.
אני שומר על פני חתומות,משכיב אותה על המושב המרופד בעדינות ומלטף את לחייה,רואה שאיבדה את הכרתה שוב.
"את תהיי בסדר,בריאנה. אני מבטיח." אני רוכן לעברה,לוחש בשקט למעטפת אוזנה ולאחר מכן ממהר למושב הנהג.
היא תהיי בסדר. לא ארשה שזה יקרה לה שוב. הגן עליה עד הרגע בו תבחר לעזוב.
בריאנה היילי:
אור חזק חודר אל עייני מבעד לעפעפיי הסגורים,מסנוור ומכאיב. אני פוקחת באיטיות ובחשש את עייני ומוצאת אחר פאביו בוהה בנקודה מסוימת בקיר,לא יכולתי להתעלם מהתפוח שהחזיק בידו.
הרגשתי מעורפלת ומסוחררת,בקושי הצלחתי למלא את ריאותיי באוויר.
עייני צורבות מעט,כאב חד הורגש בבטני התחתונה ובכתפי בו זמנית.
אנחת כאב נפלטת מפי,אני משפלה את מבטי ומוצאת אחר תחבושות העוטפות את האזור.
"התעוררת." לחש פאביו בחיוך קל,שמט את התפוח על השידה לצידי.
"התעוררתי." קולי היה רפה,כמעט כמו לחישה. הפה שלי יבש וכפות יידי מזיעות,גופי היה מתוח וכאוב.
"גונתן שמר עלייך כל הלילה אבל אז נאלץ לעזוב,מישהו היה צריך לטפל ברוסים המזדיינים האלו." אמר בטון נמוך שהעביר צמרמורמת בגופי.
אבי היה חלק מי זה? השאלה עמדה על קצה לשוני,אך לא ידעתי האם אני רוצה לדעת את התשובה לכך. לפחות לא לבנתיים.
עמדתי להנהן ואז הבחנתי בחבורה שהופיעה לצד עין ימינו של פאביו. אלוהים,זה היה נראה נורא. "אתה בסדר?" אני שואלת,ממקמת את עייני החלשות על החבורה לצד עיינו.
"יותר בסדר ממך זה בטוח",אמר באירונה,פניי מתעקלות בחיוך עדיין ומיד חוזרות לצורתן כשכאב חד דוקר את פני.
"כדאי שהודיע לגונתן שהתעוררת,אחרת הצטרך לבלות את שארית חיי ללא ידיים." מלמל וזינק ממקומו בספה המרופדת.
אני מצחקקת בליבי כשהוא נעלם לו וכעבור כמה דקות דלת החדר נפתחת לרווחה.
אני מרימה את מבטי ופוגשת במבטו המעורפל המסתורי והעייף. אני בוחנת את מראהו,זרועתיו החשופות וחולצתו הפתוחה מוכתמים בדם.
הוא היה נראה עוצמתי ואכזרי,אבל זה לא גורע מיופיו. אלא להפך,רק מעצים אותו.
הוא עמד בפתח הדלת וסקר אותי במבט אטום,"בריאנה." הקול שלו היה צרוד,מבטאו האיטלקי נשמע בהדגשה.
"אני בסדר,גונתן. באמת. מה עם האחרים? מישהו נפגע? איבדנו חיילים?" בטני התערבלה,הכל נראה כל כך סוריאליסטי.
"זה לא חשוב עכשיו."אמר בקול עמוק אך האכזריות נמוגה מקולו.
"אז מה כן חשוב עכשיו?" מרירות נשמעה בקולי,לא יכולתי שלא להרגיש כלפיו אסירות תודה,למרות שלא רציניתי להרגיש אסירת תודה לאחר שפגע בי במילותיו האכזריות.
הוא נאנח,"לעזאזל,בריאנה. את כמעט מתת. את הגנת עלי בגופף,חטפת את הכדור המיועד לי." ליבי הלם למשמע מילותיו.
אני באמת עשיתי זאת,למרות כל הכאב והזעם שהרגשתי כלפיו. ההצלתי את חיו.
"זה לא יקרה יותר. אני לא ארשה את זה,אגן עליך גם אם זה אומר שזה יהיה הדבר האחרון שאעשה, הגן עליך עד שתבחרי לעזוב." מילותיו נעשות עממו ואני מרגישה את עייני נעצמות.
"שלא תעזי לעשות זאת שוב." ניהמת קולו הייתה חלשה אך העוצמתית ומטלטלת.
"לעשות מה?" לחשתי,מרגישה את שפתי מעט רועדות,כמה גופי היה מותש.
"אל תגני על החייו של האחר כשאת מסכנת את שלך."
מילותיי עמדו בקצה לשוני אך הייתי עייפה מכדי להתעמק בזה. במקום זאת עצמתי את עייני ונתתי לשינה להשתלט עליי.
פרק 30
Start from the beginning
