״בו, את צריכה לקום!״
הדפיקות הבלתי פוסקות פוגעות במאמץ שלי להיסחף חזרה לשינה. התחפרתי עמוק יותר לתוך המצעים, עפעפיים עדיין הדוקים בסגירה, בצורה עיוורת מחפשת אחר הכרית האדומה על מנת אולי להשליכה. גופי התגלגל שמאלה, אצבעות הרגלים באים במגע עם קצה מיטתי. הייתי בחצי דרכי מטה מהמזרן הנוח.
״בו!״
היה לי נוח.
״עוד חמש דקות, אמא.״ נאנחתי.
שולחת את ידיי למשוך את השמיכה שלי ובמהרה הפסדתי בתופסת. המנצחת נעמדה עם לפיתת המצעים שלי לחזה שלה, שומרת את זה כבן ערובה כשנכשלתי בלהחזיר את זה. העיניים שלי הסתגלו לפני שהיא קרעה את הוילונות שכיסו את החלון מעל השולחן העמוס שלי. נחבטתי, מנסה להתכרבל ככדור.
״אני לא אמא שלך! ואם לא תקומי עכשיו, את תאחרי. שוב!״
גבותיה של טיפ עלו בציפייה כשהיא נעמדה מעליי ורקעה ברגלה בחוסר סבלנות.
״מה השעה?״ מלמלתי.
גרוני יבש והרגשתי כאילו מעדתי דרך המדבר. אני צריכה כנראה לכבות את החום בלילה, אבל אני אוהבת להרגיש ארוזה כשמזג האוויר מריר.
״רבע לעשר.״
עיניי נסגרו לשנייה לפני שהמידע השתקע וגופי התקשח.
״שיט!״
אני לפתע נפרשתי מהתנוחה העוברית שלי וכמעט התמודדתי מול המוניטין שלי בשיגעון להסיר את המצעים של המיטה. נעליים מוזרות הם חפצים למעוד מעליהם כשאני בטירוף אוספת חפצים לשימוש באמבטיה; מברשת שיניים, מסרק, דאודוראנט, גומייה לשיער.
טיפ עמדה זקוף כשאני התפרפרתי סביבה מודעת לזה שאם היא חושבת שהיא מטרה נעה בשבילי לבדיקות גופניות ללא רצוני. זה יותר טוב שהיא נשארת יציבה.
נראה כאילו המטבח מטריד; אפילו הריח של הטוסט החרוך הוא מספיק כדי לעורר את בטני לרטון בתלונה. אבל אין לי זמן לאכול. רגליי מעדו מתוך פיג׳מת הנקודות אשר יותר מדי ארוכה ברגל כשעשיתי את דרכי מטה במסדרון. הרגשתי את הסיכויים שלי להשתתף בסמינר הבוקר שלי בזמן, חומקת כשדלת האמבטיה הסגורה מגיעה לתחום הראייה.
״לאאא!״
אני כמעט כרעתי על הרצפה בתבוסה; שניות חולפות ואני במאמץ שלי לא שאפתי קדימה על מנת לא לאכזב את המרצה שלי שוב באיחור.
״רוב, צא מהאמבטיה אני אאחר!״ דפקתי על הדלת.
אני יודעת שזה הוא בגלל שהוא מזמזם לצלילי השיר של מיילס קיין. החדר שלי צמוד לשלו בדירת הקמפוס שלנו, טיפלתי בביצוע המאולץ של ״ארבלה״ כמעט כל ערב (אם הוא נמצא). לפני שטיפ מגיעה מסתערת לאורך המסדרון משתי דלתות מטה על מנת לומר לרוב, לא כל כך בנימוס, לשתוק.
