If You Want You Can - Taekook *הושלם*

לנצח.

"ג'ונגקוק בוא תעזור לי!", ג'ין נכנס כשנאמג'ון מאחוריו, שתיהם סוחבים שקיות ענקיות מלאות בדברים, מה לעזאזל?.
"מה זה כל זה?", ג'ונגקוק ניגש לג'ין ומבט שואל פרוס על פניו, "אני ונאמג'ון היינו בטיול והבאנו לכם מתנות", ג'ין אמר וחייך לנאמג'ון שהניח בעדינות המרבית את השקיות על הרצפה, "אתם מה?", ג'ונגקוק שאל את ג'ין, מנסה להבין מה הוא שמע הרגע, "אה לא סיפרנו לכם?, חחח, נאמג'ון למה לא הזכרת לי?, חח, כן, איך שכחנו", ג'ין אמר בצחוק לחוץ והסתכל על נאמג'ון שהמשיך לחייך בחוסר הבנה, ג'ין כרך את ידו סביב זרועו של נאמג'ון בחיוך ונשם עמוק, "אני ונאמי-, זאת אומרת, נאמג'ון, אנחנו...", הוא נעצר, מתלבט אם להגיד את מה שהוא מתכוון להגיד, "אנחנו...", ג'ונגקוק ניסה להמשיך אותו, "אנחנו...-"
"הם יוצאים", יונגי לפתע נכנס משום מקום, סליחה מהדלת, עם שקית ביד וסוכריה בפה והודיע באדישות הרגילה שלו, "יונגי!!", ג'ין צעק עליו בעצבים בזמן שג'ונגקוק, ג'ימין ואני עומדים בפה פעור.
"אתם מה?!?!", ג'ונגקוק צעק לא מאמין, "אנחנו יוצאים", ג'ין הודיע שנית בחיוך מתוח, "ממתי?, למה לא סיפרתם לי?, אני ידעתי, אני תמיד ידעתי שזה יקרה, הייתה לי הרגשה כזאת שיום אחד אתם פשוט תבואו ותודיעו את זה, אבל דאמ איט-, מי חשב שזה יהיה יונגי שיגיד את זה?, יונג, הרסת לי את כל הנבואה", ג'ונגקוק אמר ברצף והתפעלות בו זמנית, "קודם כל תנשום שניה, דבר שני, כבר אמרתי לך מאתיים פעם להפסיק לקצר לי את השם", יונגי אמר ופנה לכיוון הספה, איפה שג'ימין יושב.
ג'ונגקוק המשיך לתשאל את ג'ין ונאמג'ון, בזמן שאני הפנתי את תשומת ליבי אל ג'ימין שהסמיק ככל שיונגי התקרב יותר לכיוונו, "אני שונא אותו", לחשתי לעבר ג'ימין בלעג, "סתום", הוא סינן לי בחזרה.
"היי, מה קורה?", יונגי שאל את שתינו, אך ג'ימין מיהר לענות, "בסדר, איך אתה?", הוא שאל בחיוך סמוק, חייכתי מעט וקמתי מהספה, נותן לשתיהם את הזמן שלהם, ולג'ימין את הזמן להכחיש.

נ.מ ג'ימין:
"אני בסדר", יונגי ענה כשהוציא את הטלפון שלו מהכיס והסתכל בכמה הודעות שקיבל, צפיתי בו למשך שתי דקות מקליד ברצף, הסתכלתי על פניו, הוא בהחלט האדם הכי יפה שנתקלתי בו, הגשר אף שלו היה קטן ומשורטט בצורה פסיכית, השפתיים שלו בלטו מעט מתחת לאפו, ועיניו היו מרוכזות בטלפון, היה לי לפתע דחף לנשק אותו, מה-.
"אה ג'ימין", הוא לפתע הרים את ראשו לכיווני במבט שרוצה להגיד משהו, "כ-כן", אמרתי והרגשתי טיפש שאני מגמגם מולו, "רציתי לשאול אם אתה פנוי היום בערב", הלב שלי האיץ, "א-אני חושב שכ-כן, למה?", שאלתי בניסיון לעצור את הגימגום המביך הזה, "רציתי לשאול אם תרצה לבוא איתי לאיזה מסעדה", דאמ-, הלב שלי, לא לא, אני לא חושב על זה, יכול להיות שהוא סתם רוצה לצאת לאנשהו, זה לא דווקא זה, נכון?, בבקשה שאני טועה.
"אממ, כן, ל-למה לא בעצם?", אמרתי בחיוך לחוץ, "אז סגרנו?", הוא שאל בחיוך, בבקשה תפסיק עם זה, "כ-כן", אמרתי מרגיש סמוק כמו עגבנייה, "אוקיי", הוא אמר בחיוך ופרע את שיערי, נרתעתי מעט לצד, בבקשה די, אני לא רוצה שוב, זה בטח הולך להיות כמו אז, נכון?.

נ.מ ג'ונגקוק:
אחי הגיע לא מזמן, סיים את העבודה וקפץ לביקור, הוא דיבר עם ג'ין ונאמג'ון, שמח והחליט שצריך להכין עוגה לכבוד זה שהם יוצאים, כמובן שהראתי רגשות פגועים על זה שלי הוא לא הציע את זה, וכל מה שהיה לו להגיד זה שהוא ידאג לי ולטאהיונג אחר כך.
ממש אח גדול.
"איפה הוסוק דרך אגב?", הוא לפתע שאל בעיניין וחיפש אותו עם עיניו, "אה, הוסוק בעבודה, הוא יבוא לפה מאוחר יותר", ג'ין אמר ונשען עם כתפו על החזה של נאמג'ון, "אה, אוקיי", ג'ונגהון אמר ושמעתי טיפה אכזה בקולו, זה מה שאני חושב שזה?.
לא אין מצב, אחי לא יתעניין במישהו כל-כך מהר, או שאני כבר לא זוכר.

חיפשתי את טאהיונג בעיניי ולא ראיתי אותו, קמתי מהספה והלכתי למטבח, הוא לא היה שם, הלכתי לחדר של ג'ימין, כי גם ג'ימין לא היה בסלון אז חשבתי שהם ביחד, אבל גם שם הוא לא היה, לפתע שמעתי קול של משהו נופל מהחדר שלו, "אחח", שמעתי את הקול שלו במעומעם.
הגעתי לחדר של טאהיונג ופתחתי אותו במהירות, מוצא את טאהיונג אוסף זכוכיות של אגרטל מהרצפה, נבהלתי ומיהרתי לתפוס אותו, "תיזהר", אמרתי ותפסתי את ידו שבאה לקחת זכוכית נוספת מהרצפה, "אתה תיחתך", אמרתי והקמתי אותו.
סיימתי לנקות את הזכוכיות והסתובבתי אל טאהיונג, "אתה עדיין שובר אגרטלים אה?", אמרתי בחיוך, כרכתי את זרועותיי סביב מותניו ומשכתי אותו אליי, מצמיד את גופו לגופי, "מתי שברתי עוד אגרטל?", הוא שאל בסקרנות, "ממממ, ביום הראשון שהגעת לפה", אמרתי ורכנתי מעט בחיוך לפניו, "א-איך אתה יודע?", הוא שאל, מופתע, "שמעתי את זה מתנפץ עד הסלון בבית שלי", אמרתי בחיוך, "הבידוד פה..., צריך לעשות משהו עם זה", הוא אמר והסתכל מעבר לכתף שלי, שולח מבט לאגרטל.
"בהחלט צריך", אמרתי כשסיבבתי את פניו בחזרה אליי, מחזיר את עיניו אל עיניי, רכנתי אל פניו באיטיות, מושך ממנו תשומת לב מיותרת, רפרפתי עם שפתיי על שפתיו, יודע בוודאות שאני משגע אותו, הוא נהם מעט לתוך שפתיי בחוסר סבלנות וחיבר את שפתיו לשלי.
זה היה רק אני והוא, מאז שפגשתי אותו, ברגע שהעיניים שלנו נפגשו, הרגשתי שזה רק אני והוא, בכל פעם שחיבקתי אותו, הרגשתי את האהבה שקורנת משנינו, ועכשיו, בכל נשיקה שנישקתי אותו, הרגשתי שאני מתמכר יותר ויותר לילד הזה שאני מחזיק עכשיו בזרועתיי בעדינות, מפחד עליו שלא ילך שוב, ומתמסר בכל כוחי לטעם של שפתיו על שלי, לעדינות שבה הוא זז בתוך זרועותיי, לידיו שנכרכות סביב צווארי, לעיניו העצומות שנותנות לו לחוות את הרגע הזה ככל שאפשר, אני רוצה להיות שהרגע הזה ימשיך לנצח, אני רוצה אותו, לנצח, ואני מתכוון לזה.

אני לא מאמינה שהספר הזה נגמר.
מצד אחד אני מאחרת המון בנושא של העלאת פרקים, אבל מצד שני, זה היה המקום האהוב עליי בכל פעם מחדש, העיניין הזה של היצירתיות והרעיונות הספונטניים, אני חושבת שזה גם הרגיע אותי במקום כלשהו.
ואני רוצה להודות לכם על התמיכה והאהבה שלכם, על המחמאות, ההצבעות הצפיות וההמלצות, אני באמת רוצה לעשות עונה שניה, כי זה בכל זאת יהיה לי קשה בלי זה, אז בבקשה תחכו עוד קצת🩷
אוהבת אותכם🫶🤍