שקר תמורת שקר

חלק 7: אביר בשריון חתולי

אצבעותיה התרווחו בכדי לאפשר לה להציץ מבין הרווחים. "ידעתי."

"הא?"

"אתה הא אדוןמיאושלם."

הוא קפא במקומו. "מה? לא, אני--"

היא הניחה את ידיה ושלחה אליו מבט.

הוא חיכך את לחיו. "זה היה כזה ברור?"

"ברור ומביך."

"מביך?"

היא נכנסה לאתר של בלוג החיפושית בטלפון שלה. "תגידו, אתם עיוורים?" היא הקריאה את אחת מהתגובות שלו. "מרינט כזאת יפה. רק תסתכלו עליה. החיוך הזה, העיניים הכחולות האלו, הנמשים המתוקים שלה. חוץ מזה, היא אחת הנערות הכי נחמדות בפריז. כמובן שהחתול השחור ירצה לצאת איתה. כל אחד יהיה בר מזל לקרוא לנערה מדהימה כמוה בת הזוג שלהם."

הוא הטה את ראשו. "מה?"

"מה זאת אומרת 'מה'? הגזמת לגמרי."

"אבל את באמת מאוד יפה."

פניה האדימו. "מ-מה?"

"אני מתכוון לזה. את באמת מאוד יפה ואת תמיד כל כך נחמדה ו--"

היא כיסתה בידה את פיו. "בסדר, בסדר, תפסיק."

שפתיו התכווצו כנגד ידה. זה כזה חמוד שהיא מוחמאת ככה.

היא הורידה את ידה. "תראה, אתה לא חייב להגן עליי ככה."

"ברור שכן. זו אשמתי שמתנהגים אלייך ככה."

"ידעתי למה אני נכנסת כשהסכמתי להיות החברה שלך. אני יכולה להתמודד עם זה."

"אולי, אבל אני עדיין לא יכול להסתכל מהצד ולא לעשות כלום כשאנשים מגיבים בגסות כלפייך. זה לא יקרה."

"חתול..."

הוא חייך והחזיק את שתי ידיה. "כל נסיכה צריכה אביר. תני לי להיות האביר שלך בשביל זה."

הסומק שלה התגבר. "אתה גרוע בדיוק כמו אליה. היא מחקה ומחקה תגובות במשך כל הבוקר."

"זה בגלל שאכפת לה." הוא בעדינות לחץ את ידיה. "כמוני."

היא הביטה בעיניו. הוא קרץ לה, והשיג גוון חדש של ורוד על לחייה.

"בסדר, בסדר," היא נאנחה. "אבל תרגיע קצת. זה מביך שאתה אומר עליי את כל זה."

"אני רק אומר את האמת."

"חתול!"

הוא צחק והגן על עצמו בידיו. "בסדר, בסדר. אנסה 'להרגיע' קצת, למרות שאני באמת רק אומר את האמת."

מבטה נשמר על שלו, שפתיה התכווצו מעט, אך עיניה קרנו כמו קרני שמש, נצנצו בצבען הכחול, מלאות ברוך ובחמימות. זה היה ברור שמילותיו נגעו בה.

"הנה," הוא אמר, שם את זרועו סביב כתפה. "עכשיו אנחנו-- הו, את חמימה." הוא התקרב אפילו יותר וזרועותיו חיבקו אותה. "מרינט, שמרת את כל החמימות שלך ממני כל הזמן הזה."

"לא אמרת שקר לך."

"כן קר לי, ועכשיו אני משתמש בזכויות החבר המזויף בשביל לחבק אותך ולגנוב את כל החמימות שלך."

היא צחקקה ושחררה את ידיה מהחיבוק, רק בשביל שתוכל לשחרר מצווארה את הצעיף ולכרוך אותו סביב שניהם. "טוב יותר?"

הוא חייך. "הרבה יותר טוב. תודה שאת משתפת."

נשמעה לפתע שריקה. שניהם הרימו את ראשיהם וראו את אליה ונינו מחייכים אליהם ממרחק. אליה, כמובן, לקחה תמונות. מרינט הסמיקה והחביאה את פניה כנגד החזה של החתול, נאנחת בקול ומתחננת בפני אליה שתפסיק.

"אין סיכוי, אחות. התמונות האלה מדהימות."

"נראית טוב, מרינט!" נינו קרא אליה.

היא רק נאנחה פעם נוספת ומתקרבת אפילו יותר אל החתול. "קח אותנו מכאן," היא התחננה.

החתול צחק, ליפף את הצעיף בחזרה סביב צווארה, ולקח אותה בזרועותיו. "כרצונך, נסיכה."

ואז הם עפו משם, והשאירו את הפארק מאחוריהם.