תחת שליטתו 18+

בית בובות

לא משנה מה אומרים עכשיו.. אף אחד מהם לא יוכל באמת להציל אותי. אף אחד לא באמת יוכל להקשיב לי... שניהם מנסים להגן עלי, מכדי שיוכלו להגן על המקום שלהם. לא כי אכפת להם ממני. בסופו של דבר כולם אנוכיים כאן.

התרוממתי לאט לאט מהרציפה, על סף של דמעות. לאף אחד כאן, לא באמת אכפת ממני כמו שחשבתי... ברגע שרק הרים מעט את הקול והתנגד, הם רק הסתכלו עליי מלמטה.

אבל, עכשיו.. מה שנשאר זה לנסות לברוח מכאן. הגברתי את קצב הליכתי.

ניסיתי לא להשמיע קול.

"בזמן שהם משוחחים בניהם.. זו תהיה עבורי הזדמנות מעולה לנסות לברוח.

אחרי שהצלחתי לחמוק מהם, התחלתי לרוץ בכל כוחי. מעולם לא היה לי מושג שיש לנו חצר כל כך גדולה מחוץ לכנסייה. זה יפה.

ועכשיו, עליי להתמקד בחיפוש אחר היציאה החוצה. עיניי נהפכו לפעומות כשהבחנתי באופק בשער גדול רחב וארוך בצבע שחור.

רצתי בכל כוחי, בחיוך של תקווה. סופסוף אוכל לצאת החוצה. לא ידעתי שזה יהיה כל כך פשוט כפי שחשבתי.

עמדתי ממול השער, בפה פעום מכמה שהשער היה ענקי.

קיצר.. זה נעול.

טוב, לא הגעתי עד לפה מכדי לחזור. אבל אולי, כדאי שאנסה לטפס.

הנחתי את כף רגלי על תחתית של השער, הסטתי את מבטי לאחור והמשכתי לטפס.

יציאה ללא אישור, זה צינוק. אז עליי להיות זהירה וממוקדת.

קדימה! אסור לי לוותר.. ממש עוד רגע אני בחוץ.
אמרתי לעצמי בלב שלם.

כשקפצתי מחוץ לשער, חשתי את רגליי רועדות מתחתי, ובתוך לבי התעוררה תחושת אימה כשהתרוממתי עם גופי הכבד, הרגשתי

מתיחה בכל הגוף, כאבים חדים ותחושת אושר מרגע ההתחלה של חיפושי לחירות. .

עם רגליי המתקדמות קדימה, רק רציתי להגיע לקצה השער ולחטוף את רגעי החופש שלי.

אך פתאום, רעשי היריות התחילו לקרוע את השקט הפנימי שלי. הרגשתי פאניקה מחרידה כשהבנתי שהמאבטחים חזרו.

לא יכולתי לסבול עוד שניה בשטח הזה. אך במראה האחרון לשער הנעול, הרגשתי מחסור באוויר ולחץ חרדתי ואז, כאשר קפצתי מעל השער, הרגשתי כמו דמעה בעין של הרגשת תקווה,

אך חטפתי את הכדור בגב, וברגע הזה, הרגשתי כמו שלטון עליי אוחז, אבל עם זאת, הרגשתי רגשות של שחרור מהמעצורים של הכנסייה."

זה היה טוב מידיי, מכדי שזה יהיה אמיתי.."

————————————————————

מה דעתכם על הפרק של היום?
אשמח שתגיבו זה נותן לי המון מוטיבציה להמשיך לכתוב לכם🥰

רף: 10 הצבעות 💫 ו10 תגובות❤️ ומי שעדיין לא עוקב אחריי אז בזריז. 🤩