הרץ במבוך

-אפילוג-

הוא שכב על האדמה החולית. השמש קפחה מעליו. השמים היו כחולים, ללא שמץ של ענן. רוח קלילה נשבה, מעיפה גרגירי חול אחדים לאוויר. עיניו העצומות היו רטובות מאגלי זיעה שנזלו אליהן ממצחו. ידיו הפרושות היו יבשות, וכך גם רגליו. עורו  שרף מעשרות כוויות שמש. שפתיו השחורות הזילו ריר מפיו אל צווארון החולצה הקרועה שלו, שהתייבש כבר מזמן, אך עדיין היה אפשר לראות פסים בוהקים מרוק על צווארו. בגדיו המאובקים היו מכוסים בדם, שנראה שמקורו מסכין, שתקועה בליבו. ריח ריקבון עלה מגופתו.
לא היה שום דבר בקרבת מקום, חוץ מצעקות נשמעו במרחק, שמקורן מעבר להרים. קוקואים, אך הם היו רחוקים מדי.
האנשים שנטשו אותו עזבו מזמן והחול טשטש את עקבותיהם לפני זמן רב.
העולם התפרק, השתגע, בעקבות הפיכת האנשים לקוקואים, בעקבות ההתחבאות הפחדנית של נתעב, ובעקבות השיגעון הגדול, שהשתלט כמעט על כולם.
ולמרות כל זאת, הוא עדיין היה שם. גופתו, לפחות.
הרוח הקלילה עדיין נשבה. השמיים עדיין היו כחולים. השמש עדיין קפחה בעוז.
וניוט פקח את עיניו.