ליבו של החתול השחור פעם בשמחה בזמן שהוא עקב אחרי החיפושית בחשכה. אורות המכוניות והבניינים חלפו לצידו. זה אפילו לא הרגיש כמו ריצה, או קפיצה, או דילוג או מה שזה לא יהיה שרגליו עשו.
הוא הרגיש כאילו הוא עף.
למרות שלא הייתה צריכה, החיפושית הציצה אחורה שוב ושוב, מוודאת שהוא עדיין עקב אחריה. כמובן שהוא עדיין עקב אחריה. הוא יעקוב אחריה לכל מקום. שניהם ידעו שהוא תמיד יהיה שם, מאחוריה, אבל זה גרם לו להרגיש שדואגים לו, שאכפת ממנו.
והיא ניצלה כל הזדמנות שהייתה לה בכדי לזרוק לעברו קריצות מעבר לכתפיה.
זה היה כל כך שונה במשך הימים האחרונים, בהם הוא היה בטוח שכוחות ההשמדה שלו הרסו הכל. ועכשיו... ארבעים ואחת נשיקות. היא נישקה אותו. היא התוודתה בפניו. היא בחרה בו!
הם חלפו מעל בניינים ומכוניות, והחתול השחור הניח לחיפושית שלו להוביל אותו בזמן שהסקרנות משכה את תשומת ליבו. מה היא הולכת לשאול אותו? אם הוא רוצה להיות החבר שלה? הוא הסמיק והמקל שלו החליק מעט באחיזתו.
אבל מה אם זו לא הייתה השאלה שלה? הזוהר נעלם באותה מהירות בה הופיע. פאניקה התחילה למלא אותו ובטנו התכווצה. מה אם היא ציפתה שהוא יזמין אותה לדייט מוקדם יותר, ועכשיו היא התאכזבה ממנו? למה הוא עדיין לא שאל אותה אם היא רוצה להיות החברה שלו?! או שאולי זה כבר היה ברור שהם ביחד?
חלק ממנו - הוא לא היה בטוח אם הוא היה חלק גדול או קטן יותר מהחלק השני - כמעט ציפה שהשאלה שלה תהיה "אתה יכול לכבות בבקשה את השעון המעורר שלך?" ושהוא יחזור במאית שנייה למציאות, בה החיפושית עדיין כעסה עליו והוא לא יכול היה לתקן את המצב ביניהם. אבל הזיכרון של שפתיה החמות כנגד שפתיו היה מספיק אמיתי.
המחשבה הזאת הסיחה את דעתו כל כך שהוא לא שם לב שהם מתקדמים לעבר ביתו, עד שהחיפושית נחתה על גג ביתו ושלחה לו נשיקה. היה לו מספיק זמן לעבור התקף לב קטן שאיכשהו היא גילתה את הזהות האמיתית שלו לפני שהיא זרקה שוב את היו-יו שלה וקפצה משם.
עוצר מעל גג ביתו, החתול השחור לקח כמה נשימות עמוקות בכדי להתאפס מאזהרת שווא.
"אתה מתכוון לעמוד שם כל הלילה?" היא התגרתה. "או שאתה מוכן סוף סוף להודות שאני מהירה יותר ממך?" כמה בניינים משם, החיפושית סובבה את היו-יו שלה, למרות שהיא נרתעה ברגע שהתחיל לעקוב אחריה שוב. שמיעתו תפסה את צחוקה חסר הנשימה, כשמוחו שינן את צחוקה וחשב על דרכים להצחיק אותה שוב.
החיפושית הובילה אותו בכמה בניינים. היא הפסיקה ברגע שהגיע לגג בית הספר שלו שהיא החזירה את היו-יו שלה למקום על מתניה. עם הראייה החדה שלו, הוא יכול היה לראות בבירור את החיוך הרך שלה ברגע שהיא הסתובבה לעברו ופתחה את ידיה לקראתו.
היא עמדה שם וחיכתה בסבלנות בזמן שהוא התקרב. ידיה נשארו פתוחות בכל הזמן הזה, מזמינות, מחייכות, קוראות לו הביתה. המחווה הפשוטה הזאת הייתה חשובה לו מאוד במיוחד בגלל שלא ציפה לה.
היא רצתה אותו. היא רצתה שהוא יידע שהיא רצתה אותו. החיפושית חיכתה לו בזמן שהוא התקרב יותר ויותר לעברה, בזמן שחיוך גדול היה על פניה. איך חיוך יכול להיות כל כך יפה שהוא גרם לו להרגיש חזק יותר למרות שהוא המס את גופו מבפנים?
הקריאה של זרועותיה אליו התחזקה יותר ויותר ככל שהתקרב אליה, וקצב ריצתו התגבר. בהתחלה הוא רץ אליה ביציבות, לאחר מכן קפץ מגג אל גג, זורק את עצמו מרחוב לרחוב. בזמן שהוא נחת על הגג בו עמדה, הוא רץ כל כך מהר שהוא מעד בנחיתתו והתרסק אל תוך זרועותיה.
"נראה שמישהו התגעגע אליי," החיפושית אמרה, מצליחה לשמור עליהם במקומם.
החתול השחור השמיע רעש של הסכמה שלחלוטין לא נשמע כמו יבבה בזמן שהוא נמס אל תוך החיבוק שלה, סופג את התחושה המחבקת.
זה היה מדהים. כל זה. איך הוא היה מאוהב בה. הידיעה שהיא אהבה אותו בחזרה. הדרך בה אצבעותיה עברו על גבו, ולחישות שהזכירו לו שהוא לעולם לא יצטרך להתגעגע אליה שוב, שהיא לעולם לא תאפשר לו להיות בודד יותר.
כשהוא קירב את ראשו אל צווארה, בהרגשה שהוא צריך אותה קרובה אליו אפילו יותר, היא לא התלוננה או הרחיקה אותו. היא פשוט החליקה את שיערו מפניו בליטוף רך, עקבה אחר הדרך שעשו קצות אצבעותיה בנשיקות עדינות, על רקתו, על מצחו, ועל קצה אפו.
עברו כמה דקות עד שיכול היה לעמוד זקוף בכוחות עצמו. החיפושית השאירה את ידיה סביב מתניו, עדיין צמודים זה לזו. היא רצתה להיות קרובה אליו, וההבנה גרמה לחתול השחור להרגיש כל כך מסוחרר, שהוא כמעט נמס לתוכה פעם נוספת.
גרונו הרגיש מחוספס ולחוץ, והוא נאלץ לבלוע כמה פעמים לפני שהצליח לדבר. "אז מה רצית לשאול אותי?"
יד אחת החליקה מגבו אל חזהו, ונחה על ליבו – לב שכבר היה שלה בדיוק כמו ליבה שלה.
"חתול שחור," היא אמרה באיטיות, צופה בפניו בזהירות. "תוכל ללוות אותי הביתה?"
"אני לא יודע איפה את... הו." הבלבול התחלף במהירות להבנה והוא הופתע על השנייה בה הבין. "א-את לא חייבת ל-" הוא גמגם. "זאת אומרת, אם את רוצה ל-" הוא רק יכול היה לדמיין איך פניו נראו, אבל היא בטח אהבה את זה בגלל שחיוכה רק גדל על פניה בזמן שהוא המשיך לברבר. "באמת, אני בסדר אם את לא... אני יכול לחכות אם-"
אצבע עדינה קטעה אותו.
"קוראים לי מרינט. תוכל ללוות אותי הביתה בבקשה? אני גרה ממש שם." היא הצביעה אל מאחורי כתפה לכיוון המאפייה וראייתו של החתול השחור התערפלה.
היא גם הייתה מרינט? גם מרינט אהבה אותו?! זה היה יותר מדי. היא הייתה יותר מדי והיא באמת בחרה בו? מרינט, עם המסירות העזה שלה לחבריה, ההתלהבות האדירה שלה, היצירתיות והצחוק המדבק שלה. זה נראה לא אמיתי שמבין כולם, היא רוצה להיות איתו.
"היי, מרינט," הוא לחש. "קוראים לי אדריאן אגרסט. אני אוהב אותך ואני גר ממש שם." הוא נופף בזרועו, מקווה שזה היה הכיוון הנכון. הוא פשוט לא הצליח להוריד ממנה את עיניו בכדי לבדוק.
תדהמה עברה על פניה. החיפושית אחזה את ידו בזמן שנופף בה, בעדינות מכוונת אותה למה שמסתבר היה הכיוון הנכון. ואז היא התחילה לבכות.
YOU ARE READING
הקו הפתוח
Fantasy"אולי, החתול השחור הודה ברגע שאובליביו שוב פגע בו, אולי זו הייתה אשמתו. רק קצת. אבל להגנתו, החיפושית הייתה חזקה מאוד היום וזה היה פשוט קשה להתנגד בפניה." סוף אחר לפרק אובליביו, בו היא מעולם לא גילתה על הזהות שלו, אבל זכרה מה זה להתאהב בו ואיך היא לא...
