הקו הפתוח

חלק 29: ורדים

"אתה לא," החיפושית אמרה. "השגת אותי לכאן בגלל שאני לא ידעתי לאן אנחנו הולכים."

"ואיכשהו זו אשמתי?"

החיפושית דחפה את כתפו בעדינות וחשבה שההערה הזאת לא הייתה ראויה לתגובה ממנה. כל מה שאהבה והתגעגעה אליו במערכת היחסים שלהם, חזר בעוצמה, ההתלהמות, החברות, האמון. באמת, זה לא היה כל כך שונה ממה שזה היה לפני כן. היו רק כמה סוגי נגיעות חדשות, וחתול שחור שמח יותר.

ביחד הם עלו במדרגות, כשרוח קרירה גרמה לה לרעוד ולהתקרב אליו.

"החלק השני של הדייט הזה כולל פריצה?" היא שאלה. שתי דלתות הזכוכית היו סגורות, זה היה ברור. כל האורות בפנים היו כבויים. "בגלל שאני חושבת שהמקום הזה סגור."

"הוא באמת סגור," הוא אמר, מחפש משהו בכיס התחפושת שלו. "אבל הייתה לי בקשה מיוחדת." המפתח התנדנד בידו כשהוא הושיט לה אותו. "להיות מישהו ממש(פחת)- זאת אומרת, להיות אני מגיע עם לא מעט יתרונות."

הדרך בה אמר את זה, הדרך בה הוא פתח את הדלת, כשעיניו נמנעות משלה... החיפושית לא הייתה בטוחה אם הוא התכוון אל עצמו בתור גיבור-על או בתור אזרח.

היא הלכה מאחוריו באיטיות – אז התבוננה בהנאה כשהוא מישש את המפתח בזמן שהניחה את ידה על חלק קטן בגבו – לפני שהוא פתח לה את הדלת.

"אחרייך." הוא חמק מתחת לאצבעותיה כשהתרחק והשתחווה מולה בכדי שתיכנס. מוזר. הוא שמר על מרחק כל הלילה? מאחר שהיא הייתה תלויה בו במשך כל הלילה, היא ציפתה... אבל אולי היא רק דמיינה.

היא הושיטה את ידה והעבירה אותה על חזהו כשחלפה על פניו, אך דעתה הוסחה במהירות.

צעדיה נשמעו רועשים מבדרך כלל כשעברה את הדלת והעולם כולו השתתק. לחישות שיחתם הדהדו מבעד לאטריום הענקי. "אין לי מושג לאן אנחנו הולכים," החיפושית אמרה. "אתה עדיין רוצה שאני אוביל את הדרך?"

"רק אם אוכל לעקוב אחרייך עד לגן-עדן."

"אה..." החיפושית הייתה אסירת תודה שהיה כל כך חשוך. עוד שינוי במערכת היחסים שלהם: איך בקלות היא הסמיקה מהפלירטוטים שלו.

החתול השחור נופף לה בכדי שתעקוב אחריו והוא התקדם אל תוך המבנה הריק. היא נתנה לו להתקדם שלושה צעדים לפני שהיא הדביקה את הפער וכרכה את זרועה בזרועו. הם עברו לצד ציורים ופסלים, לוחשים אחד לשנייה עד שהם הגיעו לעוד שתי דלתות שהיו פתוחות והובילו לחדר שנראה כמו אודיטוריום קטן עם במה. מעגל של כיסאות הקיף את חלל החדר שהיה ריק חוץ משולחן שעליו היה מחשב מחובר לכמה חוטים. הם ירדו לשורה הראשונה, למקום בו סימן לה לשבת.

בכמה נקישות של ציפורניו, המחשב נדלק. "אני מאמין שהבטחתי לך את הכוכבים, חיפושית שלי."

האורות זהרו מעליה, והכיסאות נשכבו אחורנית בכדי לאפשר לה לראות את שמי הלילה – שהיו מלאים ביותר כוכבים משאי פעם ראתה – נוצצים על התקרה. הכיסא לצידה חרק ברגע שהשותף שלה התיישב והתחיל לספר לה על הכוכבים. גלקסיות שלמות הופיעו מעל ראשיהם. כוכבי-לכת טסו לצידם. הוא ידע כל כך הרבה.