הקו הפתוח

חלק 21: סיכון

"הם הגיעו מ..."

מבית הספר. דודג'בוי היה בדרכו לבית הספר, היה בין החתול השחור לחיפושית, והוא היה די רחוק מהחתול השחור. היא הייתה צריכה אותו, והוא לא היה שם. הוא לא היה שם!

החתול השחור זרק את עצמו אל האוויר, יודע כמה מסוכן זה היה להיראות מולו ולא להימנע מטווח הראייה שלו. הוא היה חייב להציל את החיפושית.

חיפושית. חיפושית.

השם שלה חזר על עצמו במוחו עם כל קפיצה ונדנוד אל עבר בית הספר. הוא היה חייב לתקן את הטעות שלו. החיפושית שלו הייתה צריכה אותו.

הוא הניח לעצמו להיות פגיע, התקדם לשם חשוף כל כך. אם הוא ישיג את דודג'בוי, הוא יילחם במפלצת שיכולה להתמקד בו ולא יהיה לו גיבוי. הוא עשה מעשה מסוכן.

אבל הוא היה מוכן לסכן את עצמו אם זה אומר שהחיפושית תהיה בסדר. היא הייתה החשובה ביותר. הוא היה חשוב פחות.

כשדודג'בוי הפסיק לירות כדורים, פעימות הלב של החתול השחור, החלו להתגבר כבר מהרגע שהתחרו לכיוון בית הספר. בלי עוד כדורים שנזרקים לכל עבר, זה אומר שנבל-העל לא היה צריך יותר הסחה. רק עוד כמה שניות והחתול השחור יהיה שם, אבל האם הוא בכלל ישיג אותו?

גג בית הספר הופיע בין רווח של שני בניינים ואז גב של אדם סגול ענקי הופיע על גג אחד לפניו, מכוון את האקדחים שלו ישירות לחלון חדר האומנות. דמות אדומה זזה בתוך החדר. דמות אדומה עם נקודות שחורות. דודג'בוי הרים את שתי ידיו בכדי לכוון אותן.

"היי!" החתול השחור צעק, נואש למשוך את תשומת ליבו של הנבל. הוא זינק והגיע לשם. האקדחים של דודג'בוי הורדו ממסלולם כשהמקל התנגש בראשו ונבל-העל נפל כשהחתול השחור בעט בו מאחור. הוא התנגש בצד בניין, הוציא גוש מהקיר, אבל החמיץ את חדר האומנות ונחת בתוך ערימת הריסות על הקרקע.

לפני שאחד מהם הספיק להתאושש לחלוטין, החתול השחור התנדנד שוב וגרם לנבל-העל למעוד וליפול. החיפושית עדיין הייתה צריכה זמן. ואז שוב, הוא הכריח אותו לעקוב אחריו לקצה השני של הרחוב. המצב עדיין יכול היה להינצל. שוב, הוא הפיל אותו בזמן שברח.

כשדודג'בוי כיוון את ידיי-האקדחים שלו אליו, החתול השחור התנדנד שוב, אבל הנבל היה מוכן לזה הפעם. היריות פספסו את המטרה שלהן רק בכמה אינצ'ים. שריקה חלפה ליד אוזנו.

החתול השחור שיחק משחק קשה מאוד כשהוא ניסה להשאיר את נבל-העל במקום. החיפושית לא התקשרה אליו, אז הם הסתובבו סביב בית הספר, שניהם מנסים לשמור על השני במקום בו הם רוצים.

מה לעזאזל היא עשתה? בטח משהו מדהים. אבל היא תמיד הייתה מדהימה. אקסטרה מדהימה? זה נשמע כמו מחמאה דביקה.

הוא ניסה להישאר מרוכז בקרב, להעסיק את דודג'בוי, אבל המחשבות המלחיצות שלו גרמו לו לתהות מה לוקח לה כל כך הרבה זמן. לא משנה מה היא הכינה, זה בטוח יעבוד. זה תמיד עבד. והיא ניסתה להכין מלכודת בלי קמע-המזל שלה, וזה היה נועז ומרשים. אולי הוא צריך להגיד לה את זה כש-

זה קרה בשנייה. ברגע אחד הוא יצא מכל סכנה, מיד לאחר מכן, הוא בהה בקנה התותח, יודע שהוא לא יוכל לעוף משם מהר מספיק. עשן ברח ממרפקו של דודג'בוי, הוא דחף את כתפו לאחור. בתזוזה איטית, כדור הופיע בתוך התותח, והוא הסתובב לעברו.

הוא ניסה לזוז, ניסה לזוז מהמסלול, אבל הכדור פגע בחזהו, דוחף אותו אחורה, אל תוך קיר של בית הספר.

בהתחלה זה לא כאב, רק הוציא את כל האוויר מריאותיו, ולרגע קצר הוא חשב שהתלבושת הצילה אותו.

הכוח של הירייה שמר עליו במקומו, דבוק לקיר של בניין למשך שנייה. לאחר מכן כוח המשיכה התחיל למשוך אותו למטה, גורר אותו לצד קיר הלבנים והוא הרגיש את זה. העור שלו, הריאות שלו, לא, העצמות שלו כאבו. הוא כבר לא הרגיש את גופו ברגע שנפל, ברגע שהתרסק על הקרקע, רק החזה שלו שבער מכאב. הוא נחת על צידו, מתנשף, כשכל נשימה הרגישה כמו סכין שחותכת אותו.

ראשו היה מרוכז בניסיון להפריד בינו לבין הכאב. מרחוק, הוא הבין שהוא לא יכול לראות את נבל-העל יותר וזה חייב להיות רע.

החיפושית. הוא יכול ללכת לחיפושית. מחשבות עליה ניקו את מוחו. הוא היה חייב לעזור לחיפושית שלו וככה הוא הכריח את עצמו לחשוב. לנשום.

זה יכול היה להיות נורא יותר, הוא ידע. גופו לא חורר. הוא עדיין נושם. הריאות שלו עדיין עבדו. הכאב כבר הופחת. יכול להיות שהוא אפילו יכול לזוז.

בסופו של דבר.

המקל שלו צלצל לצד רגלו. הוא אפילו לא הבין שהוא נפל לידו.

נאנח בכאב, הוא בעט בו עד שהוא התגלגל קרוב יותר. המצלמה הייתה מופנית לשמיים, ורחוק ממנו.

"היי," הוא אמר, מנסה להסתיר את הכאב. קולו כבר נשמע יותר מדי צרוד והוא אמר רק מילה אחת.

"אני מוכנ- אתה בסדר?"

"הו, אני-" הוא השתעל ואז חיכך את ידו בעיניו בכדי לנסות לנקות את ראשו מכאב. "אני בסדר. נח בינתיים." הוא היה צריך הפסקה. הוא היה צריך לקום. הם היו צריכים לחזור מאוחר יותר. אבל היא סמכה עליו. היא צריכה אותו. "נבל-העל נמצא בדיוק במקום שרציתי שהוא יהיה," הוא אמר באיטיות. הוא היה צריך לוודא שהיא יודעת שהיא יכולה לסמוך עליו או שהיא לא תסמוך עליו שיעשה את העבודה שלו. היא לא תסמוך עליו יותר. "נכון שאני השותף הכי טוב בעולם?"

"נפגעת?!"

הוא לא יטריד אותה בבעיה שלו עכשיו. הוא לא יאכזב אותה עכשיו. הוא יילחם בכל דבר בשבילה. הוא יכול להילחם בזה. רק עוד סיכון שהוא היה מוכן לקחת בשביל שהיא תמשיך לאהוב אותו.

"אני בסדר! באמת, פשוט נפלתי." הוא נלחם בגל כאב, כאב חד שבער בחזהו, אבל חלש יותר מהכאב שחש עד אז. סימן טוב. "אביא אותו אלייך."

"אבל-"

הוא סיים את השיחה בבעיטה במקל. הוא התגלגל עד שנתקע בקיר. החתול השחור ספר באיטיות, הניח לעצמו להיכנע לכאבים הצורבים בחזהו. כשהגיע לעשר, הוא הניח יד רועדת על המדרכה ולאחר מכן את השנייה, והרים את עצמו בזהירות. אם הוא ישמור על גבו ישר, הכאב לא יהיה יותר מדי בלתי נסבל. הכוח והסיבולת שהתלבושת נתנה לו יצטרכו להספיק בכדי לסיים את העבודה שלו. הוא יכול היה להחזיק מעמד עד שהחיפושית תשתמש בחיפושיות הקסומות שלה.

הוא יכול היה להמשיך.

בשבילה.