הקו הפתוח

חלק 20: אמון

החתול השחור החזיק את ידה חזק יותר. "יש לי רעיון איך נצא מכאן, אבל את הולכת לשנוא אותו."

"אני אשקול כל תוכנית כרגע." הם נלחמו מולו במשך הרבה מאוד זמן והרעיונות החלו להיעלם כשהוא מלטף את גב ידה באגודלו. הדבר ההגיוני שהיא הייתה צריכה לעשות היה לבקש ממנו להפסיק. היא לא עשתה את זה.

"טוב," הוא התחיל באיטיות, "נוכל לנסות... להשתלב בקהל. את יודעת, פשוט לצאת החוצה עם כל האזרחים."

"אני חושבת שנבל-העל ייראה אותנו בקלות. החליפות שלנו-"

"לא, זאת אומרת... נשתנה בחזרה קודם. אנחנו רק שני ילדים. אף אחד לא יסתכל עלינו פעמיים כשננסה לברוח."

להשתנות בחזרה? עכשיו?

"אתה צודק," היא אמרה. "אני שונאת את זה. אבל אני..." היא הסתכלה למטה על אצבעותיהם השלובות. הליטופים על ידה לא היו אמורים להיות מרגיעים, היא הבינה; הם היו אמורים להיות מנחמים. ליבה התחיל לפעום בחוזקה, פאניקה ממלאת אותה בכל פעימה. היא לא הייתה מוכנה. "אין לי רעיונות טובים יותר," היא לחשה, שונאת שהיא נשמעה מפוחדת באותו הרגע.

"היי." מחליק אצבע אחת מתחת לסנטר שלה, הוא הרים את פניה לשלו. הרווח ביניהם היה כל כך קטן שהאפים שלהם כמעט נפגשו. עיניו התמלאו בדאגה ובהערצה שהיא התקרבה אליו בלי רצונה. בעיקר בלי רצונה.

"זה רק בשביל הבריחה מכאן, וברגע שאנחנו בחוץ, נחזור לתלבושות שלנו." הוא שמר על קולו חלוש, מתקרב אליה עוד קצת. "אני מבטיח שלא אסתכל. את... את בוטחת בי?"

"כן," היא נאנחה.

"תודה." הוא נישק את מצחה, ואז הרים את ראשו שוב, כדי לשמוע מה מתרחש סביבם. "הצעדים שלו רחוקים מספיק. אני לא שומע עוד אנשים בסביבה. אף אחד לא יראה אותנו אם נצא עכשיו."

החיפושית הנהנה ושינתה את תנוחתה, המפרקים שלה כואבים משהייה ארוכה במקום על הרצפה. מכריחה את עצמה לעזוב את ידו (שהיה קשה יותר משציפתה), היא החליקה החוצה מתוך מתלה הבגדים. מיד לאחר מכן היא הרגישה חשופה מדי והיא שילבה את ידיה לפניה, יודעת שהמצב יכול היה להיות גרוע יותר.

"מוכנה?" הוא שאל.

"לעולם לא," היא אמרה. "בוא נעשה את זה."

מסתכלים ישר, שניהם השתנו בחזרה, החביאו את הקוואמים שלהם, והתקדמו לשלט היציאה הקרוב ביותר. הנער שלא היה חתול שחור עבר לצידה הימני בשקט, זרועו ליטפה את שלה באותו הזמן. זה היה מוזר להבין שהיא מעולם לא באמת נגעה בזרועו לפני כן. או בידיו.

דבר נוסף שמרינט מעולם לא הבינה היה כמה מראות היו בחנויות בגדים. הן כיסו כמעט כל מעבר. אפילו מתלי הבגדים ממתכת השקיפו מספיק בכדי שתוכל לראות את עצמה. זה יהיה כל כך קל בטעות להפנות את עיניה להשתקפות של שותפה. הפיתוי לחץ עליה מאוד, אז היא הכריחה את עיניה להסתכל ישר, על שלט היציאה.