what will happen? (boy×boy) hebrew teakook

מה יקרה?

פרק 1
נ.מ קלאייר:

כמו כל יום רגיל, התעוררתי באזור שש בבוקר, התקלחתי, אכלתי ארוחת בוקר קצרה והלכתי לבית הספר.
אני תמיד מנסה להגיע כמה שיותר מוקדם לבית ספר כי...
אני לא יודע איך להסביר את זה.
את ההרגשה של לבוא ראשון לפני כולם לבית ספר ולהרגיש שכל הבית ספר שייך רק לי.
נכנסתי לכיתה אבל מישהו כבר היה בתוך הכיתה. יותר נכון מישהי. מישהי מאוד רועשת.
"מזל טוווווב" צעקה ליסה בהתרגשות.
תנו לי לספר לכם קצת על ליסה.
לפני חמש ליסה עברה לאמריקה מאירלנד ומשום מה ישר התחברנו.
אולי בגלל ששנינו ממש אוהבים ספרים, אולי בגלל ששנינו מכורים ברמה קשה לאנימה ואולי בגלל סיבות אחרות.
יש לה שיער בלונדיני חלק ארוך, עיניים בצבע תכלת עור בהיר ועם קצת נמשים. היא הילדה הכי יפה בכל הכיתה שלנו ואם אתם שואלים אותי, אז גם בכל בית הספר.
ליסה קפצה עליי בחיבוק ולא יכולתי שלא לחייך.
"תודה ליס" הודיתי לה. היא באמת לא ידעה כמה היא גרמה לי להיות שמח.
"עכשיו לעוגה!" היא קפצה במקום ומחאה כפיים. התסכלתי לכיוון שאליו היא הסתכלה שראיתי על השולחן שלי עוגת שוקולד קטנה שעליה מודלקים שני נרות שעליהם כתוב שבעה עשר.
היא הרימה את העוגה לעברי ונשפתי עליה מבקש משאלה בשקט.
"איזו משאלה ביקשתה??" היא שאלה במבט מתחנן. "לא ליס! אם מספרים את המשאלה היא לא תתגשם, זה בין החוקים הבסיסיים של כדור הארץ!" אמרתי ברצינות מוחלטת והיא גלגלה עיניים.
"הבאת לפחות סכין?" שאלתי. לליס יש לפעמים קטע שבו היא שוכחת דברים. לדוגמה ספרים. ביקשתי ממנה ספר לפני חודש בערך והיא עדיין לא הביאה לי אותו! כאילו החוצפה שיש לאנשים.
"ברור שהבאתי! מה אתה חושב שאני?" היא הוציאה לי לשון כשאמרתי בלי להסס "שכחנית שלא מביאה ספרים" והוציאה סכין מהתיק שלה.
"רק תנסי לא לחתוך אותי" מלמלתי ושמתי את העוגה על השולחן.
"לא יכולה להבטיח שום דבר" היא הכניסה לי מרפק ולצלעות ניגשה לחתוך את העוגה.
"יאאא ליס, התעלית על עצמך! העוגה הזאת היא חד משמעית העוגה הכי טעימה שאי פעם הכנת!" אמרתי בהתלהבות וצחקתי כשהיא הסמיקה קלות.
לאחר שסיימנו את העוגה דיברנו קצת ובערך בזמן הזה הגיעו שאר הילדים לכיתה.
אין לי בעיה עם הילדים בכיתה שלי, פשוט אף פעם לא ממש דיברתי עם רובם.
החברים היחידים שלי היו ליסה ואנדי טוב...
אנדי התגלה לפני שלוש שנים עם סרטן. למזלו הרב הוא החלים אבל עדיין לא מסכימים לו ללכת לבית ספר בגלל שהמערכת החיסונית שלו חלשה.
הצלצול הושמעה וכעבור כמה דקות המורה נכנס לכיתה.
"בוקר טוב תלמידים" הוא אמר בקול המעצבן הרגיל שלו.
מזל שאני יושב מאחורה אז המורה לא ממש רואה עם אני נרדם בשיעור.
"פסססטטט קלאיי" לחשה ליסה והעירה אותי. "מה?" לחשתי בחזרה מעוצבן קצת שהעירו אותי.
"יש עבודה שצריך להגיש בזוגות. מגישים ביחד אוקי?" "סבבה, על מה העבודה?" "דרום קוריאה" היא אמרה וגלגלה עיניים.
"אוקיי, אז... אני עושה את העבודה הזאת לבד ואז אכתוב את השם שלך בעבודה כרגיל?" עקצתי אותה. "כןןן איך ידעתה?" היא שאלה בפליאה. "תעירי אותי כשההפסקה תגיע" מלמלתי וחזרתי לישון.