לשחק בדם

יום השנתיים (43)

-נקודת מבט מארלי-
*לאחר חודש*

העבודה במשרד אינה נגמרת. אצבעותיי מתקתקות במהירות על המקלדת, שהרעש שמפיקה איכשהו עוזר להשקיט את מחשבותיי הרועמות בראשי. שנתיים עברו. שנתיים עברו מאז שחיי התהפכו על צירם. והותירו אותי, מארלי בת העשרים ואחת, בת אבלה, ואמא לחמישה ילדים.

שנתיים מזוינות, מאז שאבי נקבר אי שם מתחת לאדמה, ולקח יחד איתו את היציבות שלנו כמשפחה. יציבות שאני נלחמת בדמעות יום יום בשביל להשיב בחזרה.

אצבעותיי ממשיכות לתקתק במהירות על המקלדת, ועיניי ממשיכות להמשך לתאריך המקולל שמתנוסס על צד המסך למטה. דמעות חמימות נקוות בצידי עיניי, ואני ממהרת למצמץ אותן רחוק. בנות חזקות, לא בוכות. בנות שמחזיקות משפחה לבד, לא בוכות.

אני ממשיכה לכתוב את אותו האימייל כמעט ובאימה, ממשיכה על אוטומט רצחני. -״מארלי?״ קולו של ג׳ון כאילו ומעיר אותי מלולאת גיהינום פרטית, ואני מעיפה את ידיי מהמקלדת כאילו והייתה אש שמאיימת לשרוף את אצבעותיי. אני ממהרת לכחכח בגרוני וליישר את גבי בכבוד.

״כן, ג׳ון?״ אני שואלת בנעימות שמסווה מאחוריה את כל החרא שעובר על רוחי. המנהל שלי מסתכל עליי בחצי מבט מבולבל בהחלט, כי כנראה לא מבין מה קרה לי ולהתנהגותי לפני שנכנס.

״אה-״ הוא מגרד במחשבה קלה את קו לסתו שמעלה זיפים קלים על עורו. ״לקוחות חשובים נמצאים בחדר הישיבות, וביקשו שתצטרפי.״ הוא אומר לפתע, ואני מרימה גבתי בשאלה. מעולם לא ביקשו לפני שאני אשתתף בישיבות.

״למה?״ אני תוהה בהרמת גבה מובהקת. איזה הזויים...דווקא אותי ביקשו? במה כבר יש לי להועיל שם? ג׳ון מושך בכתפיו. ניכר שגם הוא בעצמו לא מבין מדוע ביקשו את נוכחותי.

״אמרו שחוות דעת נוספת תוכל להוסיף. הם יושבים שם יחד עם רייצ׳ל האדריכלית, ואמה- מעצבת הפנים. מתחילים כבר ממש לראות את הבית קם לתחייה.״ הוא אומר, ועיניו נוצצות במעט התרגשות. אני נועלת לסתי, ומהנהנת בראשי.

״אגיע עוד דקה״ אני מאשרת לג׳ון שעדיין מביט בי במבט עם שמץ של בלבול. הוא מהנהן מיד, ויוצא החוצה, סוגר את הדלת אחריו. אני קמה מכיסאי, ומיישרת את גבי הכואב. למזלי, הילדים כולם במסגרות, והעובדה שארלו עדיין לא הסתבך היום, מבורכת.

תומאס, דאג לכולם להסעות הלוך וחזור מהמסגרות. וכשאני אומרת לכולם, זה כולל גם אותי, וגם את מייביס המלצרית המתוקה. אותי, לעומת השאר, הוא היה אוסף בעצמו. זהו כבר היה הרגל. השעה חמש וחצי בערב, ותומאס כמו שעון, חונה ממש על המדרכה מול המשרדים. מחכה שאצא החוצה היישר לזרועותיו.

אני מתנערת מהזכרון המתוק של הגבר ההוא שהציל אותי מעצמי, ומיישרת את החולצה הלבנה והמכופתרת על גופי, תוקעת אותה עוד טיפה בחצאית העיפרון, ונושמת נשימות עמוקות. אני חייבת לשמור על פאסון שם. אסור לי פאקינג להתערער.