לשחק בדם

בלעדיך (5)

-נקודת מבט מארלי-

שעת הצהריים החמימה תופחת את חמימותה על עור פניי ואני ואחיי מתרוצצים בחצר הגינה שהדשא הנעים מדגדג את כפות רגלינו.הכדור הגדול הואדום הוא הדבר הכי חשוב למראת עיניי כרגע. מייב רצה בצחקוקים רבים כשאני וארלו רודפים אחרייה בחיוכים מלאי חן. אמא יושבת על שמיכת פיקניק אדומה, ושיערה הבהיר מתבדר ברוח
אבא, יושב לצד אמא בחיוך רחב. וראשה מונח על כתפו באהבה כשהשניים אוכלים פירות קרים מהסלסילה החומה שלמולם, ואני מצליחה לראות את אש האהבה שבוערת בעיניהם.
״את יפייפה, גרייס״ הוא ממלמל, לפני שנושק לכתפה ברכות. אמא מצחקקת. ״על מה אתה מדבר, מרקוס. אני מרגישה כל כך מלאה ונפוחה״ היא ממלמלת באי אמון, והוא מניד בראשו. ״את פשוט יפייפיה. ואת נושאת את בנינו הרביעי. איך אפשר להאמין לכך?״ הוא שואל בחיוך חולמני ואמא מניחה את ידה העדינה על ירכו.

בקרוב אני אהיה אחות גדולה בפעם הרביעית! אמא ואבא אומרים שתפקידי כאחות גדולה הוא לשמור, לאהוב, ולכבד את אחיי. ולא לחנך אותם, כמו שאני נוטה לעשות לפעמים כשהם מעצבנים אותי.
הם אומרים לי שהם ההורים, והם אחראים על הכל. ועליי, להיות אני, הילדה.

מייב רצה לידי, ונעמדת. שיערה הבלונדיני מבולגן על ראשה, ועגלי זיעה קטנים נקווים על פנייה החלקלקות.

״למה נתקעת כאן? אני חייבת שתעזרי לי! ארלו משתלט על הכדור!״ היא ממלמלת בפאניקה ואני מהנהנת בחוסר רצון מתעלמת מנוכחותה, וממשיכה להביט בהוריי. אבא, שקולט את נוכחותי הרחוקה מחייך ומסמן לי באצבעותו להתקרב. אני מחייכת במבוכה ומתקדמת אליו. כשאנחנו קרובים מספיק ידיו נכרכות סביב גופי ואני מתיישבת על ירכו שעטופה בבד ג׳ינס כחול וכהה. ״תראי אותך, מארי. כל-כך גדולה ומדהימה״ הוא אומר בעיניים נוצצות ובגאווה. אני מצחקקת ומניחה את ראשי על חזהו הרך.

״אל תגזים אבא.״ אני מפצירה והוא צוחק. ״אני לא מגזים. באמת גדלת לי מאוד מהר״ אמא צוחקת, ומלטפת את פניי באצבעותיה הארוכות. ארלו רץ לאבא בדמעות, וכולנו נדרכים. ״מה קרה, חבר?״ אבא שואל את ארלו שמושך באפיו. ״מייב...גנבה...כדור...שלי!״ הוא מתייפח ואבא מניד בראשו, ״מייבי!״ הוא קורא לאחותי בקול רם שמגיעה עם הכדור הגדול והגנוב בידייה. ״מה קרה?״ היא שואלת בגלגול עיניים, כשמניחה את הכדור לצד רגלייה. ״עלייך ללמוד לחלוק. גם לארלו מגיע לשחק בכדור. תשחקו יחד.״ הוא מבקש ברכות, והיא מהנהנת באיטיות ומתכופפת. מרימה את הכדור ומושיטה אותו לארלו שדמעותיו מתחלפות בחיוך. השניים רצים להמשך המדשאה הגדולה, ואמא מניחה את ראשה על כתפו של אבא בנחת. ״מה היינו עושים בלעדייך?״ היא ממלמלת ואבא צוחק בקלילות, ונושק לרכתה.

דפיקה חזקה נשמעת על דלת המשרד ואני מתעננת מהזיכרון ההוא שריחף בראשי בדקות האחרונות. אבי היה איש משפחה בכל רמ״ח איבריו. הוא תמיד דאג לכולנו. הוא מעולם לא שם את עצמו לפני טובת הבית, וההרמוניה של כל החיים שבו.