לשחק בדם

מזל (33)

-נקודת מבט תומאס-

השמלה השחורה שבחרה ללבוש מבליטה את גופה המתוחזק, ולוכדת את מבטי בכל רגע נתון.
אני מתקשה להחזיק את עיניי במקום שראוי לה-פניה. היא נראית ללא רבב, מזכירה לי במעט דימוי של עץ שנקטע משורשיו האדוקים, ונשתל כאן. בסביבה אחרת, ולא מוכרת.

היא מביטה בסביבה בעיניים גדולות, ואני מעט כועס כשאני מזהה בעיניה שמץ של חוסר ביטחון. היא מאמינה בכל ליבה שהיא אינה ראויה לקבל יחס הוגן ונעים, רק כי מזלה פחות התמזל מזה שלי. אך בעיניי, היא מלכה שכתרה רק מחכה שתשבץ אותו יהלומים.

משהו בעיניה וברוחה מזכיר לי את אותה האישה שנלקחה ממני ומאחותי באכזריות בגיל כה צעיר. החמימות והביתיות שהאישה הזו משדרת גורמת לכל שעורותיי לסמור מהעוצמה שלה. משהו בה מסקרן את כולי ומכניס איזשהו עניין שלא הכרתי לחיי.

לאחר שהברחתי את המלצר חסר הכבוד מהאזור שלנו, ורשמתי לעצמי בראש להרים טלפון למנהל שלו ולדאוג שיטופל על פועלו, אני מסכים לעצמי להישיר מבט עם מארלי שעדיין סורקת את המסעדה ואת הנוכחים שבה בעיניים גדולות וסקרנות יתרה למרות שאנחנו יושבים כאן כבר זמן מה. היא מישירה את מבטינו, ומביטה היישר לעיניי.

״אתה מגיע למסעדה הזו הרבה?״ היא מתעניינת לפתע, ואני מהנהן. הרבה זו לא מילה. ״ויולטה מאוד אוהבת את המקום הזה- אז כן. ואם אנחנו לא באים לאכול כאן, היא כנראה תזמין הביתה היישר למיטה את המנה האהובה עליה-הפסטה שמנת פטריות שלהם״ אני משתף בצרידות, והיא מהנהנת, לרגע קטן גבותיה מתכווצות כשניכר שצריכה לבדוק משהו.

״אני...אממ,״ היא מחייכת אליי בחמימות. ״אני צריכה לשלוח הודעה למייב ולשאול האם כולם בסדר איי שם בבית..״ היא אומרת בנימת סליחה, ואני מהנהן במהירות. אין סיבה שלא אתן לה לבדוק מה קורה שם. אני הרי יודע שהאישה הזאת מחזיקה את הבית הזה בזוג ידייה הקטנות.

לפתע היא שולפת את הטלפון שלה מהחזייה שלה, תופסת אותי לא מוכן, וגורמת למבטי להמשך לשם בצורה אוטומטית. היא שולחת אליי מבט ידועני שאומר ׳תפסתי אותך, לוזר׳ ואני מועד מהתרגיל שלה, ומצליח להתרומם רק אחרי שניות רציניות.

המבט שלי מתרומם מהמחשוף שלה, ואני מחזיר לה מבט משועשע שגורם לצחוק קטן ונערי לברוח משפתיה כשפותחת את המכשיר ומסמסת הודעה קטנה-כנראה לאחותה בשביל לבדוק את שלום כולם.

בתוך רגע היא מניחה את המכשיר שלה על השולחן, ומשלבת אצבעותיה על השולחן, ועיניה חודרות היישר לנשמתי. ריסיה שחורים וארוכים, ומדגישים את צבע עיניה הייחודי.

״אני יכולה לשאול שאלה?״ היא זורקת לרגע תהייה לאוויר, ואני מכווץ גבותיי ומהנהן. היא מיישרת את גבה מעט בכיסאה. ״היכן ההורים שלך?״ היא מתעניינת. ״נפטרו כשהייתי צעיר״ אני משיב בחזרה, לא מפרט יותר מידי את הסיפור הארוך, וצופה במבטה מאפיר.
״א- אוי, אני מצטערת״ היא מחזירה בעצב אמיתי, וניכר שגם היא עברה משהו כזה.